יא, ד

שנעוץ סופן בתחלתן וסוף מעשה עבמ"ת מטעם הנ"ל במ"ש המוציא במספר כו' זהו יתרון מעלת יח"ת על יח"ע וזהו וראו מי ברא אלה בפו"מ דוקא שהוא בבחי' ראיה שלמעלה מבחי' שמיעה דשמע ישראל כו' וד"ל וזהו אכלתי יערי עם דבשי יערי זה פסד"ז ושתים לפניה שהן המלאכים שנק' עצי היער כמ"ש אז ירננו כל עצי היער ודבשי זו ק"ש שיש בה טעם מתיקות שהנשמה תשיג מצד עצמה כמ"ש שמי ישראל כדבש הנוטף מן עצי היער שהן בחי' המדות דחו"ב בחי' חי שבצומח כנ"ל וד"ל:

(ך"ב) והנה כתיב סמכוני באשישות רפדוני בתפוחי' כי חולת אהבה אני שכנ"י בזמן הגלות נק' חולת אהבה ע"כ או' סמכוני באשישות ותפוחי' כו' להיות שאחר שמע ישראל אמ' ואהבת את יהוה דמשמע שיכולים כנ"י לקבל אור עליון דיח"ע בכלי בית קיבול הלב לאהבה את יהוה אלהיך שזהו יחו"ע דהוי' אחד שמלובש ביח"ת דשמו אחד כו' אך בזמן הגלות נק' כנ"י חולת אהבה והענין הוא עד"מ החולה שמתאוה תאות המאכל מאד ואמנם מפני רוע וקלקול כלי העיכול ומצד חולשתו לא יוכל להכיל המאכל ויזיק לו ויקיאנו או שכל גופו יחלה ויקולקל יותר מאכילה זו שאכל אבל יש חולה יותר מזה שיאבד חוש התאוה למאכל עד שכל אוכל תתעב נפשו וזהו חולה שהגיע לשערי מות ונק' מסוכן אך החולה שיתאוה תאות המאכל נפשו בתוקף החשק והאהבה יותר מן הבריא שאינו תאב למאכל כ"י שהרי החולה תתגבר בו האהבה והתשוק' למאכל יותר מבבריא והטעם הוא לפי שכלי הגוף חלושים בחולה ואין בגופו כח לקבל התפשטות האהבה ע"כ תתגבר חשק הנפש ביותר מפני שאינו יכול למלאות תאותו לאהבתו משא"כ הבריא שיש בכלי גופו כח ועוז לקבל תאות ואהבת המאכל תתפשט בו האהבה והחשק ולא תתגבר בנפשו כ"כ וד"ל והנמשל יובן באהבה דכנ"י בזמן הבית שהשכינה שורה בהיכל ק"ק וכ"ש בימי משה שהיו כלי גופם בהזדככות החומר ובריא וחזק לקבל אור האהב' האלקית וזהו ציווי ואהבת שאחר שמע ישראל שאמר להם משה שיאהבו את הויה בכל כלי לבבם ונפשם ואם אינו בהתגברות החשק כ"כ אבל זהו אמיתית האהבה כשהגוף כלי להכיל' כברי שתאב לאוכל שמחייהו ומחזקו יות' כמ"ש ולהחיות' ברעב אך מ"ש צמא' לך נפשי כו' זהו בזמן הגלות שכנ"י נמשלים לחולה שגבר בו כח החשק והתאוה אך כלי הגוף רעים וחלשים לקבל ונק' חולת אהבה דהיינו שהנפש האלקי' תכסוף ביותר לאהבה את ה' כמו נכספה וגם כלתה נפשי אבל אין אור האהבה האלקית מתפשטת בכלי המוח והלב מצד רחוקם בערך מפני הפגם שפגמו בעונות שלהם שנק' חולה רעה ברוחניות כידוע וממילא לבד שלא יתחזקו בתאבון זה אלא שיזוקו בנפשם אח"ז והוא הנפילה בלב לומ' לנפשו נואש ויפול הנופל כו' כידוע אך מ"מ הנפש תכסוף בהתגברות יותר וע"כ א' כנ"י בזמן הגלות סמכוני שתוכל לקבל בתוך תוכה האהבה לחיות ממש והיינו באשישות ותפוחים שתתחזק ותבריא (משא"כ מי שאין לו גם החשק לאהוב ה"ז מפני שפגם כ"כ ונק' חולה מסוכן בן מות שכל אוכל תתעב נפשו כו') ושרש הענין הוא לבד סיבת העדר הכלי לקבל הוא בא מצד העדר האור כאשר לא יכול להשיג לאמתתו כמו שהוא ומשיג אפס קצהו שנק' השגת המציאות ולא השגת המהות דהנה זהו ההפרש בין זמן הגלות לע"ל דעכשיו לא בא אור אמתת ועצמות א"ס ב"ה בכל העולמו' רק השגת מציאותו לבד שמכירים אותו מצד פעולותיו לבד דהיינו מאשר בא כח א"ס ב"ה לחדש השפע בכל יום מאין ליש בבי"ע אעפ"י שחידוש זה אין לו הפסק וגם הוא בבחינות א"ס מ"מ הרי הוא בא בגבול ומדה וגם