טז, ג

מלביש לתנה"י דבינה כו' שהוא ע' רבתי וסימן עד כמשי"ת לקמן בביאור מאמר הזוהר דפ' פנחס) ועכ"ז אותיות המחשבה שבהן התפעלות מדות שבמוח בינה אחר שמקבלים רק מעליות התפעלות מדות שבלב אינם רק הארה בעלמא ולא נחשבי' בערך עצמיות כעצמיו' המדו' שבלב (וכן להיפוך כאשר התפעלות המדות במוח בעצם באין ונמשכי' ומאירים בלב לפי שעה ה"ז ג"כ רק הארה בעלמא מעצם התפעלות המדות שבמוח ואנו רואים שאינו כן שבהתפעלות היראה בלב הבאה מאשר מחשב במחשב' באיזה דבר המפחד הרי יוקבע הפחד בלב ולא יוסר לעולם וכן להיפך מפחד שבלב העולה להתפעל במו' יוקבע הפחד במו' ולא יוכל להסיר מחשבתו מזה וכמו"כ באור התפעלות אהבה ושמחה או כעס וצער וכה"ג וד"ל) והנה ידוע שמבחי' אותיות מח' דמדות עליונות דז"א נמשך התהוות עלמין סתימין דלא אתגליין (כמו ביו"ד שנברא בו העוה"ב הוא יו"ד מאותיות מח' רק שהוא מח' עילאה דבינ') ומבחי' אותיו' הדבו' העליון נבראו עלמין דאתגליין מאין ליש וכל זה נק' עלמין להיות' נמשכי' רק מבחי' לבושי' דמח' ודיבור שמלבישי' למדות העצמי' דז"א שהמדות עדיין למעלה מבחי' התחלקות אותיות לגמרי רק בלבוש דמח' והרהור מתחלקים באותיות וכמו לבוש יחליפם שאינם בחי' עצמיו' כלל לכך נמשך מהן עלמין כו' משום דכלא חשיבי ממש לגבי אור עצם מדות הנמשכי' מהבל לב האדם העליון דאצי' וז"ש לך ה' הגדולה והגבורה בה"א שהוא ה' עלאה וה' תתאה דמחשבה ודבור לאה ורחל כי מדות דז"א עצמו נק' גדול וגבור כו' כידוע ובזה יובן בתוס' ביאור שרש ענין השבת כי בו שבת וינפש שכולל ג' מדרגות דנר"נ שבת דמעלי שבתא הוא שבת דנפש והן יו"ד מאמרות שנמשך מהבל לב העליון בכל יום מאמר א' (ובכללות ו' אלפי שני נמשך מאמר יהי אור אלף שנה הראשונה כו') ובשביתה זו חוזר התחלקות המאמרות שבדבור למעלה בשרשו בהבל לב העליון כמו שהוא טרם שנתחלקו באופנים שונים כו' ושבת הב' שבת דיומא הוא שבת דבחי' רוח שהן עליות המדות דז"א עצמן במדות שבבינה וחכמה עד שגם הן עולין למעלה מהתחלקות והוא בבחי' מח' אחת דבינה והיינו הנק' ג"כ מאמר אחד דחכמה כידוע דבראשית נמי מאמר הוא ונק' מאמר א' הכוללם יחד כמו המושכל שבכלי השכל שכולל התחלקות המדות המסתעפים לפרטיהם והוא בחי' או"א כמו שהן בעצמות שנק' מח' אחת חשב מה דחכ' כו' ושבת הג' למעלה מזה נייחא דנשמת' שהוא נק' עולת שבת בשבתו וז"ש מזמור שיר ליום השבת שגם יום השבת עול' למעל' הוא בחי' פנימית אור הכתר והחכ' מאין מתצא כידוע וז"ש וינפש שבא לכלל בחי' עצמותו ממש והוא בחי' עצמו' אא"ס שמאיר בפנימית אור הכתר דלית מח' תפיסא בי' אפי' מח' הקדומ' דא"ק ונק' סדכ"ס (וגם שם נק' שבת אלא שנק' מנוחה לחיי העולמי' והיינו שבתו כו') והנה מבואר למעלה עוד בטעם ענין חיבור ב' הפכי' בב' מיני שפע שבלב הנ"ל שרחוקי' זה מזה בערך מן הקצה לקצה שזהו בא מחמ' בחי' כח המבדיל שבו להבדיל לתכלית העילוי לעלות למעלה למח' וקול ולהבדיל הגסו' לירד למטה להיות פליג לכל שייפין כו' וכדוגמ' זה יובן למשכיל למעלה בהיות ידוע שגם בחי' מ"ל דאצי' מקור כל הנבראים נק' ג"כ לב כמו צור לבבי לך אמר לבי וכה"ג והיינו לפי שמקבלת מבחי' לב האדם העליון דהיינו מהחזה דז"א ולמטה דוקא והוא בחי' חיצוניות הלב הבל חיצוני שבו שירד שפעו למט' להיות פליג אור וחיות לכל שייפין כו' שזהו בחי' חיצוני' השפע הנמשך לעולמות מחיצוניו' דמדת מ"ל וזהו כמשל האצטומכא שנק' אברי המזון שמשם ירד שפע גשמית לחלק אור וחיות מהדם שבלב שנברר מן המאכל שבקיבה כו' וזהו לבבתני