כא, ב

בהתפשטות וגילוי לחוץ מעצמו מה שהוא הי' כלול בהחלט בעצם מהותו כו' ואע"פ שאין כל חדש מעיקרו בזה שהרי מה שהוחלט אצלו יצא לגלוי ברצון לרצון וכו' מ"מ הרי זה כהויותו של רצון מחדש מאחר שהחלט רצון זה היה כלול ובטל לגמרי בעצם מהותו כאלו שלא היה מעולם כו' וד"ל) ועכ"ז שייך לומר בזה בחי' הגדה והמשכה בהיות שמה שבהעלם העצמו' ודאי נתעורר לבא לידי גילוי כמ"ש בע"ח דמתחלה היה חפץ חסד כטבע הטוב להטיב וכה"ג וזהו מגיד גם מקדם שנקרא קדמון לכל הקדומי' גם אשר לא נעשה ברצון ומח' בתחלה ואעפ"כ הוא אמיתי המקור הראשון לתחלה וסוף דרצון ומעשה ולזה תחילה אמר מגיד מראשית אחרית מתחלה דרצון לסוף מעשה ואח"כ אמר ומקדם דהיינו בחי' העל' המקור האמיתי לראשית ואחרית זה שהוא מבחי' קדמות הרצון דהיינו מקדם שעלה ברצון כו' שהן ממדות העצמיות ממש שאין לו תחלה וסוף כלל כנ"ל ומה שאין לו תחלה וסוף שזהו מקדם אשר לא נעשה זהו דוקא בחי' מקור האמיתי לראשית ואחרית שברצון וסוף מעשה (כמובן ממשל רצון המוחלט הנ"ל) וזהו הנק' קדמות הרצון (כמו קדמו' השכל) שלמעלה גם מבחי' רצון הקדום כנ"ל וד"ל ובכל זה יובן מאמר הנ"ל דכל המאריך באחד דוקא מאריכין ימיו ושנותיו דהנה כתיב כי בי חשק ואפלטהו כו' עד אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי כי הנה ידוע דבתיבת אחד כשמאריך באחד צריך למסור נפשו בא' כענין ר"ע שהיה מאריך בא' עד שיצאה נשמתו באחד והיה מצטער כל ימיו מתי יבא לידי ואקיימנ' בפ"מ ואמנם בחי' מס"נ בכח ישנה בכאו"א מישראל לפ"ע שרש נשמתו שמס"נ זו הוא על הנשמה האלקי' כמ"ש ברישא דקרא שמע ישראל דוקא דישראל זה הוא הנשמה האלקי' כמו שהיא בשרש מקור חוצבה שעל' במח' ורצון הקדום כידוע ופי' מס"נ זו היינו למסור גם מקור כל רצון והוא בחי' התפעלות עצם הנפש ממש שמזה יבא ממילא התפעלות רצון כנ"ל ונמצא נעשה מהתפעלו' העצם מקור לכל רצון שהוא נק' למעלה רצון קדום וכידוע בשעת מ"ת שאמרו נעשה ונשמע שזה הי' מצד התפעלו' כל עצמו' הנפש נכלל בזה ממילא נעשו' כל רצון ה' כלומר להיות רצון לכל רצון ה' כידוע בענין מי גילה רז זה שהקדימו נעשה כו' כלומ' נעש' לכל אשר נשמע שזהו במקור כל רצון שנלקח מצד התפעלות נקודה העצמי' דיחידה שבנפש (וזהו עיקר מס"נ שלמעלה ממסירת הרצון כמ"ש בדרוש דפדה בשלו' כו' ולא התפעלות חלק לבד מן העצם אלא התפעלות לכל העצם והגם שהתפעלות כל העצ' אינו רק בדבר פרט כמו באהבה וכה"ג הרי מבואר למעלה שאין לחלק בעצם בין כולו לפרט שבו שהרי יוכל לבוא למסירת נפש על התפעלות פרט מן העצם כנ"ל) וגם הנה ידוע דבמס"נ העיקר הוא אל מהות ועצמות אא"ס דוקא כמו שהוא ממש וכמ"ש מי כה' אלהינו בכל קראינו אליו ולא למדותיו גם לא למדות שבעצמו' הכלולים רק לו לבדו שנק' יחיד בעצם כנ"ל למעלה גם מבחי' יחיד העצמי שבמדו' דע"ז א' איהו וחיוהי חד כנ"ל וא"כ לכאור' יש להבין מה שאמר לשון זה דלמסור נפשו בא' דוודאי תיבת אחד קאי באח"פ שלמטה מבחי' יחיד וכנ"ל בענין ב"פ הוי"ה דמהוי"ה א' דבחי' יחיד נמשך הוי' הב' דאח"פ שהוא יחוד מדותיו שבעצמות כשלהבת הקשורה בגחלת וכה"ג כנ"ל אך הענין הוא דמ"ש למסור נפשו בא' ודאי באחד ממש והוא בהיות שכאשר מאריך באח"פ זה בבחי' יחוד מדות שבעצמו' איך דאיהו וחיוהי חד כו' ומוסר נפשו ממש באח"פ זה בבחי' התפעלות כל עצם הנפש אזי ממילא נמסר נפשו ביחיד שלמעלה מא' והוא להיות באתדל"ת אתדל"ע כמ"ש אם ישים אליו לבו דרוח אייתי רוח כו' כידוע וא"כ בהתפעלות עצמיות נפשו מעורר למעלה ג"כ בעצמות