כח, ג

מל' דאצי' שלפני המסך כו') ויש להבין מהו בחי' כתר מל' שמובדל ומרומם ומתנשא כו' ועכ"ז ה' מלך גאות כו' שבזה עיקר ומקור כל התהוות הבריא' יש מאין מחכמ' ולמטה בג' עולמות דבי"ע כידוע שע"ז אמר כתר מל' איהו כתר עליון דאצי' משום דנעוץ תחלתן בסופן כו' (וכמ"ש בפי' תהלה לדוד ארוממך בך' פשוטה כו' באריכות ע"ש) ע"כ הוא מרומם לבדו כו' שהרי הד' רבתי נחשב מבחי' יח"ע ממש וביאור הדברי' הנה יש להקדים תחלה ביאור הפסוק דכל אשר חפץ ה' עשה בשמי' וארץ בימים וכל תהומות כו' ויש להבין מהו הרבות' דכל אשר חפץ עשה מאחר שהכל ברצונו עשה וכתיב בראשית בקדמין שזהו ברצונו כו' וגם מה שמרבה בכל אשר חפץ דמשמע ריבוי רצונות מחולקו' וכל אשר חפץ עשה כו' מהו הרבותא בזה ועוד יש להבין מהו הריבוי דכל אשר חפץ בב' אופנים דוקא בשמי' וארץ וימי' כו' דמשמע שיש רבותא בכל א' מה שאין בזולתו וכמו הללו את ה' מן השמים כו' עד והמים אשר כו' ואח"כ הללו כו' מן הארץ בפ"ע כו' וכן אתה עשית את השמים שמי השמים כו' הארץ כו' והנה ג' דברי' מזכיר שמי' וארץ וימי' וכל תהומו' כו' להיות ידוע במ"ש יקוו המים כו' שהי' קודם הבריאה רק מים וביום ב' הרקיע הבדיל בין מ"ע ומ"ת ואח"כ ביום הג' ויאמר אלקי' יקוו המים כו' ותרא' היבשה כו' ויקרא אלקים ליבשה ארץ ולמקוה המי' קרא ימי' ובאותו יום ויאמ' אלקים תדשא הארץ כו' ונמצא מה שקרט לרקיע שמי' וליבשה ארץ הי' בב' ימים הללו דוקא במ"ש ביום ב' יהי רקיע להבדיל ואז אמר ויקרא אלקי' לרקיע שמי' וביום ג' שא' יקוו קרא ליבשה ארץ ולמקוה המים ימים אבל קודם שנקוו המים מתחת השמי' היתה היבשה נבלעת במי' ואעפ"י שכבר נבדל בים ב' בין מ"ע למ"ת ונק' הרקיע שמי' אבל לא היתה יבשה ולא ימים עד שא' יקוו המים ועי"ז נתגלה היבשה ונק' ארץ וגם למקוה המים שנקוו למקו' א' קרא ימים והרי יבשה וים ביום ג' נעשו והרקיע שנק' שמים ביום ב' אבל ביום א' שא' יהי אור לא הי' עדיין רקיע שנק' שמים ולא יבשה וים ומ"ש והארץ הית' כו' קאי בארץ שהית' מובלעת במי' עליונים ותחתוני' מעורבי' יחד ומ"ש בראשי' ברא כו' השמי' ואת הארץ והלא שמי' שהו' הרקיע ויבשה שנק' ארץ ביום ב' וג' נבראו לאחר שהבדיל בין מ"ע כו' ואיך אמר בראשית דמשמע פשוטו שראשית להכל נבראו שמי' כו' והלא האור נברא תחלה אלא צ"ל שבמח' דחכמ' נבראו' (וכת"א בחוכמתא) וכידוע דבמאמר א' יכול להבראו' כו' והוא מאמר דבראשית כו' ואח"כ באו לידי פועל במאמר יהי רקיע ובמאמר יקוו כו' ומשום דסוף מעשה דשמי' וארץ עלה במח' תחלה לכך א' בראשית ברא כו' משום דנעוץ סופן בתחלתן כו' (ומה שהי' הבדלה בין אור לחושך בים הא' עדיין לא הי' רקיע וארץ ועכ"ז הי' יום ולילה כמ"ש ויקרא אלקי' לאור יום כו' וע"י המאורו' ביום ד' שנתן אותם ברקיע השמי' א' ולהבדיל בין האור כו') והנה להבין כ"ז הנה מבואר למעלה (בסי' טי"ת) שהרצון נחשב עם המעשה לא' ממש כי כל עיקר הרצון אנו אא בשביל המעשה ולעולם לא ימצא מציאת רצון בהתפעלו' לדבר מה אם אינו לפעול הדבר כרצונו (וגם בדבר חכמ' עיקר הרצון להשכיל בשכל אינו אלא להטות כל השכל כפי רצונו בחסד או בדין כך יהי' טעם לרצון כמו השוחד שמפני הרצון תלבש בטעם לחסד ונק' חסד דחכמ' ועיקרו כשבא לידי פ"מ ואז נשלם רצונו וגם בלתי מעשה רק המשפט של חסד וזכות ג"כ נק' סוף של הרצון שזהו כל עיקר הרצון ובלעדי זה לא נמצא מציאת רצון כי כל מהות רצון אינו מהות בפ"ע כמהות שכל שגם שאין השכל בא במדות ומעשה היא מציאת שכל אבל אין מציאות לרצון לבדו בלי התחברותו בדבר מה אם בשכל או עונג או מדה או מעשה ומח' וכה"ג הן המדות אהבה או שנאה