כט, א

יש מאין רק שהוא בא באותו הדוגמא ממש בכל פרטי חלקיו כמו שהיה ברצון לעצמו ולא יוסיף ולא יגרע דבר ולא חצי דבר מכפי התחלקות השכל ומדו' שבעצם הרצון בשביל עולם הבריאה כמו המצייר דבר בלוח ע"פ רצון ומח' בפרט שבמוח כנ"ל וד"ל וזהו כל אשר חפץ ה' לעצמו והיה דרך כלל ופרטי פרטו' דהיינו רבוי התחלקות רצונות לכל פרט של כל שכל ומדה באותו הרצון הכללי הכל הביא בבחי' גלוי הרצון בפ"מ שהן ע"ס דבריא' להוות הבריאה מאין ליש בפ"מ וד"ל וזהו פי' ברוך שאמר והיה העולם פי' שאמ' שרצה שהרצון היינו האמיר' שבהעל' כידוע וכתיב כי הוא אמר ויהי כו' וכן ההוא אמ' ולא יעש' משמע שיש אמירה שברצון שלא בא לידי מעשה עדיין רק שאמר לעצמו עדיין וכמו וה' פקד את שרה כו' כאשר אמר פי' כאשר אמר ברצונו לעצמו כידוע והיינו ג"כ פי' ברוך שאמר לעצמו עדיין שיהי' העולם עולם הנאצל ועולם הנברא כו' עד עולם העשי' וכמ"ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו כו' וזה והי' לשון עתיד שעתיד להיות וגם משמעו שבאמיר' זו בא ההויה מיד וזהו שאמ' ומיד והיה העולם ע"י אמירה זו לפי שרצון זה שלעצמו אינו אלא למעשה דווקא וכל המעשה רק מכחו בא בכל פרט ופרט שבמעשה כנ"ל וזהו ברוך המשכה עצמיי' תחלה לעצם מהות הרצון להיות העולם בפ"מ ומיד והיה העולם וכמ"ש ברוך אומר ועושה שמתלבש הרצון בכל פרט מהעלם לגלוי וז"ש ברוך הוא בהעלם של הגלוי שנק' הוא (משא"כ ברצון של עצמו לא נק' הוא כי כלול בעצמו ממש דלא ידע ליה בר איהו בלחודוהי כו' והוא בחי' רדל"א וכמ"ש בסידור ומבוא' במ"א) והיינו פי' אתה הוא משנבר' כו' ואתה הוא קודם שנברא כו' בלי שינוי כלל כי אין המעשה נבדל מן הרצון כמו שלא נבדל התנועה בידו מרצונו שבמוח בכל פרט כנ"ל וד"ל (ומ"ש ברוך גוזר ומקיי' אינו כפל ענין שלא לצורך אלא מה שבברוך שאמר ואומר ועושה מדבר בכללות הרצון שלעצמו שבא כמו שהוא בכללותו לגלוי בפועל ממש כך גם בפרטית ההתחלקו' של הרצון שלעצמו באין ג"כ בהתחלקו' בפרטי' האלה בגלוי בפועל ממש וזהו גוזר לגזרים וחלקים פרטיי' ומקיים כל פרט כמו שהוא בכח הכלל כו' ופי' עושה בראשית היינו מגיד מראשית אחרית וכמו שי"ת בסמוך והנה מ"ש כל אשר חפץ ולא אשר רצה מפני שיש הפרש בין חפץ לרצון שהחפץ הוא בפנימיות חיות של הרצון כמו כי חפץ בבת כו' כי החפץ ותשוקה א' הוא כידוע והיינו כשהרצון לעצמו עדיין שיש בו חפץ ותשוקה משא"כ בגילוי הרצון לבא לידי מעשה אין שם החפץ בגילוי רק בהעלם ולזה א' כל אשר חפץ הביא בגילוי רצון לעשות והנה כתיב אשר ברא אלקי' לעשות דווקא וז"ש כל אשר חפץ עשה דווקא ולא א' כל אשר חפץ ברא משום דסוף מעשה דווקא עלה בתחלת המח' ורצון הנק' חפץ שהוא פנימית הרצון ועיקר המכוון שבו דודאי ברצון יש כמה דברים שבכולם חל הרצון ואמנם עיקר תמציתו הוא רק על דבר מיוחד שלזה נטפלו כל הרצונות פרטיי' והוא המעש' דוקא ולכאורה אין זה מובן דהלא בכל רצון יש בו סופא שלו והוא אשר בא לפ"מ שלו כמו ברצון לשכל לזכות וחסד הרי סופו אינו המעשה של חסד דוקא אלא הטיית זה השכל לזכות כנ"ל רק שמ"מ עיקר פנימי' הרצון חל יותר במעשה של חסד בפ"מ המסתעף מזה השכל של חסד יותר משהוא חל בהשכל של חסד מפני ששכל זה של חסד טפל הוא ברצון שעיקרו לפ"מ דחסד ולא לשכל של חסד ומה שנתלבש הרצון בשכל של חסד אינו רק בשביל שיפסוק למעשה כך ולא מצד עצם השכל הזה שא"צ לו אם היה החסד נעשה בלעדו אם כן טפל הוא לגבי המעשה וכמ"כ יובן למעלה במ"ש כי אמרתי עולם חסד יבנה כי אמרתי ברצון וחפץ כמו שאמר והי' העולם כנ"ל ונתלבש בשכל