לו, ב

מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך פי' עומק מחשבותיו שהוא בעומק חכ' שבעשי' וכמ"כ רבות עשית אתה ה' כו' נפלאותיך ומחשבותיך כו' כי הכל עשה בחכ' נפלאה ועמוקה ביותר וגם האדם יצר ועשה בחכ' וכמ"ש בזוהר על ב' דבראשית שזהו בחכ' יבנה בית וכת"א בראשית בחוכמתא כו' וכתיב ה' בחכמ' יסד ארץ כונן שמים בתבונה וכה"ג רבות בכתובים אמנם כ"ז נק' רק בחי' חכמ' שבעשי' לבד כנ"ל במשל התחכמות שבעשי' שנבדל וירד מעצם כח השכל שבמוח להשכיל ע"ד פעולה גשמי' וכך הוא בחכמ' יבנה בית (וכנ"ל דבצלאל הי' יודע לצרף כו') וז"ש כולם בחכ' עשית אך ודאי שמלובש כל עצם השכל האלקי העליון ששייך לכל אשר עשה גם בכל פרט ופרט מאחר שכולם בח' עשה עד"מ המציי' עפ"י השכל כנ"ל (וזהו אל אדון על כל המעשי' דנהירו דחכמתא שנק' אל מאיר בכל אשר עשה כו' והוא בחי' חומר ההיולי שהוא תכלית ותמצית התהוות מציאת הדבר כידוע בענין שמש מחלמיש צור כו' ולכך נק' מע"ב דהעשי' בחכ' היא שנק' ראשית ושרשו מבחי' האחרונה שבעצם חכמ' עלאה שנק' חכמ' בראש וכמ"ש חכמו' בחוץ ח"ע דאתמשך בח"ת כידוע ודרך פרט הוא בחי' חכמה שבמל' דעשי' שנק' חב"ד דעשי' שנמשך מח"ע שבמל' דאצי' עד ח"ע דאבא דאצי' כו' וכנ"ל דשכל שבעשי' שרשו מעשי' שבשכל בלבד כו' וד"ל והמדריגה שלמטה מזה הוא בחי' יצי' דעשי' והוא בחי' חג"ת דמל' דעשי' למעלה שהוא ע"ד דוגמא מן המתעסק שאין מן המח' בה רק בחי' קטנות מאד ואמנם פועל ידיו בא בגלוי התנועה שנק' עצם כח העשי' והוא בא מן בחי' המדות שבעשי' דהיינו מה שחפץ בלבו במעשה זו ע"כ האברים נשמעי' לרצונו מיד ואם נפסק החפץ בפועל זה יפסוק מלעשות ולמעלה היינו בחי' יציר' שהוא חג"ת דמל' דעשי' שע"ז אמר כל אשר חפץ ה' עשה כמו ומסדר את הכוכבים כו' כרצונו שהוא בחי' החפץ ורצון השייך רק לעשי' בפ"מ אם כך או כך (ואין זה כמתעסק שאין לבו ג"כ במה שעושה ומן המח' אין בו רק חיצוניו' דחיצוניו' כנ"ל ולכך הגם שכת' בססי' כ"ט דמתעסק נק' יצי' שבעשי' היינו רק בחי' הקטנות דיצי' ובריא' שהוא המדו' ומוחין כו' וכמו בח"ל דיצי' בהעלם בעשי' ובא"י יצי' בגלוי בעשי' והן המדות שבעשי' וכן ההפרש בין חול לשבת דעשי' נכלל ביצי' בשבת וכן יצי' בבריאה היפך המתעסק אך בזמן הגלות שנק' שינה אז יותר בקטנות מוצי' ובריאה בעשי' כמו המתעסק וכנ"ל בענין החלומו' ודלא כדלעיל שהמתעסק שוה עם ענין החלומו' שהרי הזכרון על מע"ב נופל על דבר שעשה כמתעס' כמו כי זכר כל היצור לפניך בא כו' ומה שמבואר למעלה בעושה מצד הרגילות כו' הוא ענין חידוש מע"ב ממקורא דכולא בכ"י מפני שכבר האיר בוימ"ב מח"ע בח"ת כמ"ש בראשית ברא כו' ודבר ה' יקום לעול' ומתחדש בדבור ממקורו הגם שאין בזה מח"ע רק בחי' הקטנות מאד כמשל האומן העושה לתכלית האומנות מצד שרגיל מאד וכמשל התינוק שלמד הרבה פעמי' עד שהוקבע כו' שיש בהעלם בקטנות זו כל הפנימי' כנ"ל והיינו לפי שנא' ואהי' אצלו אמון אומנ' כאומן המסתכל בלוח ובונה כך בחכ' שבתורה יבנה בית דבראשי' בכל מע"ב כידוע דאסתכל באורייתא וברא עלמא וז"ש בחכ' יבנה כו' וה"ז כמשל כח השכל העצמי שבא מכח זה הארה להשכיל במלאכת אומנו' כך מעצם כח חכמתו שבתורה ירד להשכיל במע"ב ואז נק' אומן וז"ש ואהי' אצלו אמון והוא ח"ע בח"ש כנ"ל וכאשר האומן יודע ובקי' בחכ' זו מכבר עפ"י הארת עצם כח החכ' שבו הרי עושה מלאכתו בלי הצטרכות עיון מחדש רק לעיין בציור