לט, ד

אז נתפשט לימין ושמאל ולאורך כו' (ונקודה דחכמ' מוסתר בהיכל דבינ' כו') (וכידוע בענין אמור והבקיעה ברקיע זה היינו מ"ש ובוקע חלוני רקיע מוציא חמה כו' שהשמש הוא יוצא מהסתרו ברקיע והוא מה שנבקע יסוד אימא ונולדו המדות דז"א בגלוי וכמ"ש במ"א בפי' ממזרח שמש כו') והחלונות הן בחי' התפשטות אור הבינה במדות וכמו שאנו רואי' שבעומק המושג עדיין הוא סתום בלתי נודע פסק הדין להלכה אם כשר או פסול והוא ענין הפלפול העמוק כידוע והדין הנפסק אחר הפלפול זהו כמו חלון שהאור מאיר בצמצום במקום מיוחד בסט' דחסד להטות כלפי חסד וזהו כמו החלון בדופן דרום כו' וכן שכל המטה כלפי דין בסט' דצפון כו' ונק' חלון מצומצם אבל יאיר על ידו בכל השטח דמדות שהן ו"ק מעלה ומטה דרום וצפון כו' וכן במדות שנולדים מן השכל דבינה כמו התפעלות אהבה משכל והתבוננות מצומצם להאיר אור בבחי' חסד שהוא ימין מקרבת דאהבה כו' וכן להתפעל בירא' משכל והתבוננות שמאיר להיות יראה כו' כ"ז נק' חלונות דבינה להאיר בז"א שהוא בחי' המדות שבלב כידוע וד"ל (אך לפ"ז ה"ז היפך ענין הנ"ל בשפע העצמו' שנק' דרך חלון ובכאן א' כשנתמעט אור הבינה בהארתה במדות זהו הנק' חלון והענין הוא כידוע דיש הפרש גדול בין צמצום המשפיע אל המקבל והוא כאשר אין ערוך ביניהם כנ"ל בבחי' נקב כו' אבל כאשר כל עצמו' הרצון בא בגלוי בבינ' נק' יש של העצמות ממש אדרבה בהשג' דבינה בא יותר בהתרחבות וזהו אהי' אשר אהי' אנא זמין כו' וכנ"ל הטעם והוא ענין הנ"ל בבחי' גדלות המח' הפנימי' שכל מהות ועצמות הנפש שם הוא כו' ונק' חלוני רקיע להאיר למעלה מן הרקיע כמו ארובות השמים כנ"ל משא"כ בחי' חלון דכאן מבינה למדות שהוא בבחי' צמצום אחר צמצום דהשג' דבינה מצד עצמה שהיא בריחוק מקום מטעם זה כנ"ל וד"ל:

(לו) ומעתה יש להבין מ"ש בע"ח דמז"א לנוק' מאיר דרך נקב שהוא שצמצום יותר מדרך חלון כו' דהנה ידוע שהדבור נק' בחי' נוק' בחי' מקבל מהמדות שבלב (וזהו נקב החזה שנוקב להבל הלב להוציא מקור לדיבור בה' מוצאו' ולכך נקראת נקבה נקב ה"א כו') והענין ידוע דאור המדות שבלב בדבור נתמעט הרבה יותר ממיעוט אור הבינה במדות שבלב שהוא דרך חלון הנ"ל כי השכל וההשגה המטה כלפי חסד או אהבה הנה היא באה במהותה ובהתרחבות לפ"ע הצריך בהתפעלות החסד והאהבה רק שהיא בקיצור לגבי עצם ההשג' בקיצור הטעם ושכל שבדין והלכה כנ"ל אבל בדבור כבר נתצמצם כל מהות אור התפעלות האהב' וחסד שבלב ולא מאיר שם רק דרך נקב לבד שהגם שאנו רואי' שבדבור יש גלוי האהבה או השנאה ביותר כי מה שאוהב נאמן ידבר עם אוהבו הרבה כאשר ידבר איש אל רעהו בריבוי דברים כל זה אינו רק גלוי אהבתו ביותר (כמו ראוה מדברת כו') ואם אינו אוהבו כ"כ לא ירבה בדבור עמו כ"כ וראי' מן ההיפוך שעם שונאו לא יוכל לדבר כלל וכל שלא דיבר עם רעהו ג' ימים כשונא יחשב כו' כי הדבור יוצא מהבל הלב הפנימי ומגלה מצפון האהבה ולכך דברים שיוצאי' מן הלב פועל התפעלו' בלב השומע כמ"ש במ"א אך מ"מ הרי עצם הדבור הוא רק בחי' דומם שהן האותיו' היוצאי' מהבל ה' מוצאו' והדומם אין בו חיות מצד עצמו רק מה שניתן בו מהבל חיות הלב אך הארת חיות הלב בדומם דאותיות אינו אלא כמו פתיחה דנקב קטן ולא כפתיחת החלון והוא פתיחת הלב להוציא הדבור שפתיחה קטנ' היא דרך נקב מצומצם אחר סילוק כל עצמות חיות הלב (ומה שדברים היוצאים מהתפעלות הלב עושה רושם הוא מצד