מא, ג

ובכלל דנפש הוא בחי' האו' והעולם הוא בחי' הכלי והזמן שבו הוא בא מצד התחלקות עבר ועתיד דרו"ש בענין ב' דפיקות שברוח החיי' שבלב כנ"ל לכך הרצוא תחלה ואח"כ השוב דהיינו בחי' ההסתלקות תחל' ואח"כ ההתפשטו' וחוזר ומסתלק וחוזר ומתפשט וכן וחוזר חלילה בתמידות כנ"ל אך הנה זהו מלמטה למעלה אבל מלמעלה למטה שהוא מן המשפיע את המקבל נק' בבחי' מטי ולא מטי מטי התפשטו' תחלה כו' ולא מטי צמצו' והסתלקו' מיד אחר ההתפשטו' וכן חוזר חליל' בתמידו' מול"מ כנ"ל ברו"ש רק שברו"ש רצוא תחלה כו' ובעול"מ להיפך דמי תחלה כו' וכמו מרחפת ע"פ כו' נוגע ואינו נוגע וכן על גוזליו ירחף נוגע כו' דתחל' נוגע ואח"כ אינו נוגע וכן חוז' חליל' בתמידו' וידוע בע"ח דמבחי' מול"מ זה מן המשפי' מלמעלה למטה שהוא בבחי' כת' מזה נעשה במקבל בחי' רו"ש מלמטה למעלה כו' דהכל ענין ושרש א' ודרך כללות היינו שבבחי' ע"י וא"א דאצילות שנק' כתר בכלל האור נמשך ובא בבחי' מול"מ מלמעלה למטה ובבחי' ז"א דאצי' בא בבחי' רו"ש מלמטה למעלה כו' (ודרך כלל יותר הרי גם א"א דאצילות נק' אדם דיצי' וגם הוא בבחי' רו"ש כדפיקו שבלב כנ"ל וגם א"ק נק' אדם דבריאה כו' עד עצמות אא"ס שלפני הצמצום שנמשך בבחי' קו בבחי' מול"מ כו') ובזה יובן ג"כ בענין שרש הזמן דאבי"ע כנ"ל שהזמן נאצל בעולם האצילות ונברא בעולם הבריא' כו' דהיינו שבז"א דאצילות בא בחי' התהוות הזמן דבי"ע דעבר הוה ועתיד שנק' הוי"ה כו' להיותו בבחי' אדם דרו"ש צמצום והתפשטות שזהו יו"ד ה"א כו' כידוע כו' אבל בבחי' א"א דאצי' בא האור מלמעלה למטה בבחי' מול"מ שמזה נמשך עיקר שרשו של הזמן דאבי"ע דהנה אעפ"י שהזמן נברא ונאצל כנ"ל מ"מ יש לו עכ"פ שרש ומקור במאציל עצמו ובבורא עצמו שמשם נמשך ונתהווה והיינו בחי' מול"מ שבכתר שהוא א"א שממנו נתהווה בחי' רו"ש כו' שמזה בא גלוי שרש הזמן באצילות ובבי"ע כו' וד"ל ולהבין ביאור הדברי' הנ' תחל' יש להקדי' בביאו' ענין בחי' א"א דאצי' שנק' כתר דאצי' ששם בחי' מול"מ ובחי' ז"א דאצי' ששם בבחי' רו"ש ולמ' נק' זה א"א אריך אנפין וזה נק' ז"א ובאמ' הכל א' משו' דנעוץ תחלתן בסופן וסופן בתחלתן כידוע והענין ידוע בהיות שיש ב' מדרגות במח' הא' הנק' תחלת המח' והב' הנק' סופא דמח' כמ"ש בזהר בכמה דוכתי שיש בחי' סופא דמח' וכמו סוף מעשה עלה במח' תחלה תחלת המח' כו' וביאור הדב' הנה ידוע דמה שעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברא כו' נק' תחלת המח' וכאשר נגמר המח' והרצון הזה מה שיבא בגלוי אור בפ"מ זהו הנק' סופ' דמח' (ואין זה סוף מעשה שעלה בתחלת המח' כמשי"ת דסוף מעשה וסוף מח' ב' דברי' הן כו') דהיינו במח' א' יש תחל' וסוף דתחלת עליית המח' והרצון עדיין לא נודע ונגלה במח' מה שיהי' בפועל בגלוי גמור כ"א בסופא דמח' דוקא שם הוא מה שחושב במה שיבא בגלוי גמור בפ"מ אע"פ שעדיין הוא במח' אבל זהו סוף ותכלי' עליו' תחלת המח' והרצון במה שיבא לידי גלוי גמור עד"מ אדם שעולה ברצונו ומחשבתו לבנות בנין הנה עליי' מח' ורצון זה נק' תחלת המח' שאינו נודע סופה עדיין דהיינו איך ובאיזה אופן יבא בנין הזה בפ"מ רק שעל' ברצונו בסתימו' ובהעלם שיהי' לו בנין ושצריך לעשות הבנין ואח"כ נגמר במחשבתו ורצונו איך שיהי' אופן מעשה הבנין בהתגלו' שלזה יש מח' מיוחדת ונראה כאלו מובדלת מהמח' ראשונה שעלה בתחלה שצריך לעשות זה הבנין ובאמת היא מח' אחת רק שזה נק' תחלה דהיינו מה שחושב בכללות הענין ולא למעשה עדיין רק שעולה ברצונו כך ואין כאן אלא החלט רצון ומח' העולה לבד גומר מח' זה הנק' סופא