נב, ב

(בראש סי' מ"ה וד"ל) ונ"ש דבינה לאופן הב' הן של גבורה ולאופן הא' הן של חסד כו' (וענין תגבורת כח השטף הנ"ל שמתחלש בעיכו' והתחלקו' הוא כלי החסד שמחליש כח אור הגבורה שבחסד לפי אופן הב' היפך הנ"ל לאופן הא' וד"ל):

(נג) והנה סדר הכתובי' בפ' השני' והי' א"ש תחלה ונתתי מטר כו' יורה ומלקוש ואח"כ ואספת דגנך תירושך כו' ואח"כ ונתתי עשב כו' וכולן הן בחי' המשכות אורות עליוני' מלמעלה למטה דוקא וכוללם בג' מדרגות הללו ונתתי מטר כו' ותחלה יש להבין במ"ש ואספת דגנך דקאי במאכל אדם שהן הנשמות ואח"כ ונתתי עשב לבהמתך (ומ"ש ואכלת ושבעת אחר ונתתי עשב לבהמתך היינו משום דאסור לאדם לאכול עד שיתן מאכל לבהמתו תחלה שהוא בחי' ב"ן גי' בהמה כמשי"ת שהוא נה"ב כו') דהנה ידוע דשרש הנשמות מיחוד זו"נ דאצי' שהוא מ"ש בצלמינו כו' ומאכל אדם זה הוא מ"ש דגנך תירושך ויצהרך שזהו לחם ויין ושמן וכולן הן בבחי' אורות עליוני' שנמשך מלמעלה לנשמות מאור דתורה שנק' לחם והוא כמארז"ל דגנך זה תלמוד כו' והוא עיקר המזן לנשמות שנק' אדם וכמ"ש לכו לחמו בלחמי כו' וכמ"ש ותורתך בתוך מעי כידו' (וכמו שמכריזין בג"ע אשרי מי שבא לאן ותלמודו שלמד בעוה"ז בידו שהוא מזון לנשמות בג"ע) ותירושך ויצהרך הן פנימית ורזין דאורייתא שנק' יין ושמן כידוע ותחלה יש להבין בענין דגנך איך נמשל הנגלה שבתורה לדגן דוקא והוא כמו שהדגן הגשמי ממש מזון לנפש הטבעיי' והיינו ע"ד שאמרו אין התינוק יודע לקרות או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא הרי אור הדעת להכיר או"א בטעם שיטעום לחם תלוי וקודם שיטעום טעם לחם דגן אין בו הדעת להכיר לקרות או"א וכך בנשמה האלקית אין בה בחי' הדעת להכיר לאביו שבשמים עד שיטעום דגן שהוא התלמוד דוקא וזהו פלא לכאור' דמה שייכולת לתלמוד לענין הכר' בדעת באלקות שהרי אמ' וידעת היום כו' ויוכל להיו' הדעת והשג' באלקות גם בלא טעם לחמה של תור' בנגלה (ודורות הראשונים שקודם מ"ת יוכיחו כחנוך ומתושלח וכה"ג דכתיב ויתהלך חנוך את האלקים כו' אבל אברהם קיים כל התורה כו' ולמד כל התורה כולה כו' אך הנה הפשוט ממשל טעם לחם דגן היינו כשהפת נאפה בתנור שאז יש בו טעם ולא כשאינו אפוי ומכ"ש הכוסס את החטה כו' שאינו מזון לחם כלל ולכך דקדק לומר טעם דגן והנמשל הוא התלמוד דוקא שהוא ג"כ בבחי' הטעם דוקא וכידוע בע"ח שהתלמוד בבריא' ומשנה ביצי' ומקרא בעשי' ובריאה הוא בחי' חב"ד כו') וביאור הדבר הנה ידוע בשרש ענין התלמוד שאינו רק טעמי המשניות כמו מ"ט דר' פלוני כו' כי במשנה שונה ההלכה והדין בפסק הדבר לבד בלי טעם לדבר כלל וכלל ולכך נק' מבלי עולם כידוע ובתלמוד בא לפרש ולבאר טעם לפסק ההלכ' והוא בחי' המוחין של המדו' כי עיקר המשנ' אינו רק בחי' המדות דיצי' טמא טהור כו' חייב זכאי כו' והשכל והטע' של כל מדה הוא מפ' בתלמוד (ולכך נק' בכלל מ"ט פנים טמא כט' דפנים בהלכה הוא הטעם והשכל ומ"ט פנים הן לז' מדות שכל א' כלול מז' כמ"ש במ"א ולכך א' דהתלמוד בבריאה ומשנה ביצי' כו') וה"ז כמו הלחם שיש בו ב' דברים הא' עצם ממשות גשם הלחם והב' טעמו הרוחני שלועס בשיניו וטועמו בחיך (וכידוע דמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד היינו אחר שנכנס המאכל בקיבה בבישול וגשמיותו נחלק לחיות האברי' ופנימיו' שלו עולה ללב לסעדו מיד ולמוח לחזק השכל והוא אשר התינוק יודע לקרות כנ"ל והוא טעם דגן ובאמת עיקר טעם לחם הוא בחיך הטועם קודם שיבא בקיב'