נב, ג

להתבשל כי שינים טוחנות ומפרידות החלקי' שבו להוציא טעמו הרוחני אח"כ ע"י חיך הטועם שעולה למוח כמ"ש במ"א וזהו ענין לבון הלכתא שזהו לבון שיני' הנק' גירס' שמפרר לחלקים כמו חטים גרוסי' כו' כך הלומד בפה ומחלק לחלקי' כל דבר בפ"ע ואח"כ החיך יטעום אוכל שהוא החכמה הרוחני' שבדבר ה' זו הלכה ומחמת זה נתחזקו מוחין של הנשמה האלקי' ברוחניות יותר מהתחזקות אברי' שבה ע"י גופו של הלכה שגורס ונכנס אח"כ בתוך מעיו כמ"ש ותורתך בתוך מעי שחיזוק זה אינו רק כמו חיזוק גשמי דלב ואברים ע"י האכילה גשמי' (וכמו שאמ' דוק בבכי ותשכח בנגרי כך ע"י הגירס' בדיוק ישכח חיזוק כח ההילוך של הנשמה בהשגת אלקות ממדרגה למדרגה כמ"ש ילכו מחיל כו' כמו מג"ע לג"ע כו' וכמ"ש בזהר בפי' למחכ' לו דדייק מילין דאורייתא כו' לפי שזהו בירור רוחני יותר מבקיבה כו') ולפי שנעוץ תחלתן בסופן וסופן כו' ע"כ חיזוק הרגל תלוי בגרסא שבשיני' דוקא) וזהו כי לא על הלחם לבדו מצד עצמו יחי' האדם במוחי' חדשים כ"א על כל מוצא פי ה' שבלחם שהוא בחי' הרוחניות דח"ע שאוכל גי' זן מזונא דחכמ' כו' והוא בחי' הטעמי' שבחכ' כמ"ש טוב טעם ודעת למדני כו' שנק' מוצא פי' הוי' דחכמ' מאין כו' וזהו עיקר הלחם גי' מזלא כידוע ומבואר במ"א והוא ענין התלמוד דוקא שנק' טעם דגן (אבל חטה כ"ב אתוון דאורייתא היינו מקרא בעשי' ואחר כך משנה ותלמוד כמו האופה פת כו') ועם זה יובן שההכרה בדעת רוחני האלקי בנשמ' אינו בא רק ע"י טעם דגן שהוא התלמוד דוקא כמו שע"י הלחם הנטעם יחזק הרוחניות של המוחי' שבראש כנ"ל (ולכך נשמות בג"ע אין משיגי' אלקות רק ע"י טעם תלמוד שלמדו בעוה"ז דוק' כנ"ל דורות הראשוני' שהכירו בדעת בלא לחמה של תורה הרי גם לאבות לא נגל' שמו העצמי וכמ"ש ושמי הוי' לא כו' רק באל שדי שהוא בחי' המל' לכך הכירו הראשונים והוא שלא הכירו בבחי' עצמיו' כבן לאב לקרות אבא כמו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו כו' והתורה שרשה בעצמיות המוחין וז"ש ג' קשרין הן ישראל באוריית' כו' וכלך ע"י טעם דגן דתלמוד הכירו ישראל דוק' לקרות אבא לבד ולא אמר שע"י טעם דגן יהיה לו דעת לתינוק זולת זה משום דהא בהא תליא וד"ל) וזהו ואספת דגנך הוא לחמה של תורה שהוא מזון עצמי לנפש האלקי' שידע לקרות אבא בבחי' עצמיות שלמעלה מן ההשג' של הראשונים משום דישראל עלו במח' כו' ואח"כ אמר תירושך ויצהרך שהן בחי' יין ושמן פנימית ורזין דאוריית' כנ"ל וההפרש בין פנימי' התורה לחצונית שבה שהוא מ"ש אורייתא סתים וגליא הוא כמו שיש הפרש בין לחם ליין ושמן כו' (ומ"ש בפ' שמע ודברת בם דקאי ג"כ בתלמוד ומשנה שנק' תורה שבע"פ כו' ובפ' והיה קורא לזה בשם מאכל טעם דגן היינו אך רק שבדבו' הוא כמ"ש כי על כל מוצא פי וכו' למוצאיה' בפה ולא באכיל' הלחם מצד עצמו יחי' האדם כו' ובאמת ענין ואספת דגנך קאי בבחי' הברורי' דעה"ד כו' ולכך אמרו דפסו' זה נאמר כשאין ישראל עושין כו' וכשישראל עושין רצונו של מקום נא' ועמדו זרים כו' ואפש' דלע"ל יהי' עליות המדרגות ומאכל דגן דנשמות עכשיו יעשו זרים ונשמות יאכלו לויתן ושור הבר שהוא בחי' בירור שני כמ"ש במ"א ואכלתם אכול כו' והיינו כי על כל מוצא כו' ומ"ש ויתן לך מטל כו' ורוב דגן וקאי לע"ל כידוע מלאכתם זה נעשה ע"י זרים) וכללות ההפרש הוא שהלחם צריך תיקון ובירור כמו הזריעה והטחינה ורקידה ואח"כ לישה ואפי' ואם לאו אין בו טעם כלל וביין טעמו בא מיד שנסחט מן הענבים כו' וכמ"ש במ"א בענין אכלו רעים כו' וזהו ענין