נד, ג

[ולפ"ז חכם הרזים כרשב"י אינו בא בהשגה גמורה וכן סוד ה' ליריאיו סתום וגנוז רק להם משא"כ בנשמות בג"ע שהכל יכולין ליהנות ולהשיג כו' שהוא גלוי סוד ממש] וזהו עיקר ההפר' בין חו"ב שנק' שמן ויין דיין גי' סוד שבא בגלוי ושמן בלתי נגל' אע"פ שנמשך ממש בהמשכה רק שנמשך בהעל' וביאור זה אנו מוצאי' בענין המשכו' בטול דהיינו כמו כריעות והשתחוואו' שאנו רואי' המשכ' בתנועו' שונו' אבל הוא מצד תכלית הביטול וכן קול דממה דקב וצלותא בלחש וכמ"ש בזוהר בפי' יביע אומר בהעלם גדול ולא יבא לעולם לגלוי כשמן שצף כו' וזהו ב' ענינים שבשמן והכל א' דהיינו עצם ההעלם והסתימות בלתי נגלה כלל לעולם והב' מה שנמשך אבל בבחי' המשכ' נעלמת דוקא ובהיותו נמשך מבחי' ההעלם העצמי שלא יבא לגלוי לעולם ע"כ גם המשכה נעלמה זו לא תתגלה לעולם ואם בא ממנה גלוי אין זה פנימיותה רק חיצוניות' שהוא הנגלה בהשגה דבינה וזהו שהשמן נבדל מהכל ונמשך בכל לפי שהמשכתו בהעלם וגם בדומם הקשה יומשך וכמו המשכ' בטול דמ"ה דחכמ' שנמשך למטה מטה כנ"ל וזהו ונהרות' כשמן אוליך לשבח גדול קא' דהמשכ' חסדי' המגולים שהן מי נהר שיוצא מעדן עכשיו לע"ל יהי' במדריג' המשכה נעלמת דחכמ' כמו שמן משחת קדש הנ"ל בכה"ג וכלי הקדש שהוא נשאר בהעלם וכמ"ש ולא יראו כבלע את הקדש כו' ובזה הכל מתורץ דודאי עיקר הקדושה נמשך ע"י השמן לפי שהוא בחי' המשכה מן העצמו' דוקא לכך נק' גם הוא קדש מלה בגרמי' כשמן על הראש דכה"ג הנ"ל אבל הוא בחשאי ובהעלם והיינו מצד שרשו שהוא בסתימו' ממש שהוא בחי' סוד סתום לעולם הנ"ל וגם טעם מחלוקותם יתורץ דמ"ד יש לו חיבור מצד הנגיעה היינו בחיצוניו' דח"ע ומ"ד דאין לו חיבור הוא מצד פנימי' דח"ע שנק' ח"ס ונק' שמן קדש וכה"ג בחי' קול דממה דקה כו' ולענין טומאה שהוא יניקות החיצוני' שאינו אלא מאחוריי' דחכמ' אבל בפנימי' ח"ע נא' ימותו ולא בחכמ' לכך אין לו חיבור ומ"ד דיש לו חיבור לטומאה הוא מצד אחיזת החיצוני' באחוריי' דחכמ' והוא בנגיעה שנוגע השמן ביין ונדבק בו כנ"ל שהוא בחי' חו"ב תרין רעין כו' וד"ל ובכ"ז יובן ג"כ בענין רזין דאורייתא שהוא סתים שבתורה יש ב' מדרגו' סוד סתום כשמן הנק' יצהר גם בהמשכות הסודות כנ"ל וכמ"ש לריח שמניך וכה"ג יוהב' יינה דאורייתא שהוא גלוי הסוד ושניהם למעלה מבחי' גליא דתורה שהוא התלמו' שנק' דגנך שהוא בא לברר ברורי' דעה"ד להבדיל כו' ונק' לחם שיסעד הלב אמנם יש בו' ג"כ ב' מדריגו' טעם הלחם שהוא טעמים שבתלמוד ושרשו מטוב טעם שבסוד סתים שבפנימי' התורה ולע"ל נק' לחם פנג וכן לחם הפנים והב' גשם הלחם שהוא מחבר הנפש בגוף כמו מזון שסועד הלב והוא לנגד יינה של תור' כו' (משא"כ בשר וש"ד לא נק' מזון אעפ"י שמוסיף דם הוא הנפש א"י להלוך ברגל כנ"ל בענין דוק בככי' כו' לפי ששרש הלח' בחכמ' שנק' מזלא רק שבא בבחי' המשכה נעלמ' ג"כ כשמן ובטעם רוחני שבו הנק' טעם דגן ובגלוי כיין שמוצי' סוד בגשמיו' שבו ולכך סמכם כא' דגנך תירושך ויצהרך וד"ל) (וכן מ"ש ויתן לך כו' מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש כו' ולע"ל יהיה כ"ז שלא ע"י העלמה כלל וכלל וכמ"ש במ"א בענין עתידה א"י שתוציא גלוסקאות כו' כי גם שמן ויין בהעלמה באו שהוא ע"י נר מצוה כמשי"ת וד"ל):

(נז) והנה מבואר למעלה בסדר הכתובי' הללו בפ' והיה שהוא ונתתי מטר ארצכם ואח"כ ואספת דגנך כו' משמע דכסדרן באין זא"ז דתחלה ונתתי מטר אז ואספת דגנך כו' בהיות שבפ' זו השנית הוא ענין קבלת עול מצות