נז, ב

וזהו ונתתי מטר בפ' שניה דוקא וד"ל:

(סא) ומעתה יש להבין מ"ש ונתתי עשב בשדך לבהמתך כו' שא' אחר אכילת אדם דואספת דגנך ותירושך כו' ואכל' ושבעת דהנה אמרז"ל אסור לאדם לאכול קודם שיתן מאכל לבהמתו שנא' ונתתי עשב כו' והדר ואכלת כו' ולהבין זה יש להקדים תחלה ביאור ענין עשב דהנה ידוע דעשב הוא שי"ן ע"ב שהוא שם ע"ב דהנה לכאורה יש סתיר' לזה דבכאן משמע דעשב מאכל בהמה וכתוב מצמיח חציר לבהמה ועשב לעבודת האדם ואם חציר ועשב ב' מינים הם עכ"פ מאכל בהמה שניהן ומה זה שא' ועשב לעבודת האדם אך הענין הוא דאינו אומר ועשב למאכל האדם אלא לעבודת האדם ופי' עבודה הוא תיקון ושירות והיינו ענין העבודה דאדם שבצלם האלקי' בפסוד"ז לזמר בשבחו של מקום כעבודת המלאכים שעליהם א' מצמיח חציר לבהמה גי' ב"ן כו' ולכך עשב שם ע"ב כו' ויובן זה בהקדים ענין הפסוק דמצמיח חציר כו' שא' בזוהר דהיינו בחי' ב"ן גי' בהמה רבה דרביעי' על אלף טורין דמגדלין בכל יומא ושתת לון בגמיעא חדא כו' וידוע שזהו בחי' ברורים דרפ"ח כו' שנפלו בנוגה שהמל' בחי' ב"ן מבררת אותן בכל יום והוא שנבלעים ונכללי' בחי בהמה עליונה כו' וחוזרים וצומחי' מדי יום וחוזרים ונבלעים כו' וזהו מצמיח בכל יום חציר לבהמה עליונה שתבלעם כו' וביאור הדברים ידוע שזהו כמו ענין יוצר משרתים שבכל יום כו' שזהו העלאו' מ"ן דמל' שלא ע"י אור הזרוע מלמעלה מיסוד ז"א כו' כמו החציר שצומח מן הארץ מכח עצמה עפ"י מאמר תדשא הארץ דשא כו' וקוצרים אותו וחוזר ומצמיח עד אין שיעור כך בחי' העלא' הנצוצו' שנפלו בנוגה שעולין מעצמו בבחי' בטול היש לאין כדוגמת הגרים שעולין נצוצו' קדושות בהתעוררו' עצמם מאוה"ע שנפלו שם ונכללים בשכינה כנר כו' כך יש ענין בירורי' מנוגה בכל יום שמזה נבראו מלאכי' בכל יום ועולין בבחי' ביטול היש לאין האלקי ונבלעו בפי בהמה בחי' ב"ן שנק' רוח הבהמה שיורד למטה בהתלבשות ע' שרים לברר כו' וזהו יוצר משרתים שנתבטלו ממציאותם בכל יום ונבלעים ברוח פיו העליון כמ"ש ושתת לון בגמיעא חדא כו' (וכמו בירור חלקי דצ"ח שבאדם בכל יום כמו באכלו מאכל ועולין לה' אחד במס"נ שלו כו') ולפי שברורי נוגה מתחדשים בכל יום ע"כ א' מצמיח חציר בכל יום בשביל בהמה בחי' ב"ן העליון וכמו הקציר של שחת כו' אך הנה אמר מצמיח לשון מפעיל דוקא הענין הוא משום דמה שיש כח בארץ להוציא צמח העשב והחצי' בלא זריעה כלל זהו בא ונמשך מלמעלה כח ועוז בארץ שתוכל להוציאה צמחה העצמי כמו עפ"י מאמר תדשא הארץ דשא כו' כך אמר ונתתי עשב בשדך כו' פי' אני הוא הנותן עשב זה בשדך כו' כי הנה ידוע דבחי' המל' נק' שדה ואית שדה כו' שדה העליונה בחי' מל' דאצי' שנק' חקל תפוחין כו' וכמו כריח שדה אשר ברכו ה' כו' שצומח בה כל תבואה או כל מיני פירות טובי' כחקל תפוחין וכו' וזהו בחי' המל' בעלייתה מלמטה למעל' כשמתברכת מאור הזרוע לצדיק עליון שעושה פרי למעלה מכל מיני אור עונג וטעם האלקי כתפוחין קדישין וכל ריח פרי טוב וכמו ויטע ה' כו' ויצמח כו' טוב למאכל כו' ואמנם כשהמל' יורדת למטה בע' שרים דנוגה נק' שדה חריבה וכמו שא' בזוהר ע"פ ואם בשדה מצא' והחזיק בה כו' ואעפ"כ כח העלאו' מ"ן יש במל' מעצמה לברר בירורי נוגה כנ"ל בענין מצמיח חציר כו' (וכמו ענין גלות ישראל בע' שרי' שאלקו' בהסתר גדול לא נראה שם אור זרוע כלל כמדבר כו' מ"מ מתעוררי' בתשובה ומע"ט מעצמם כי שכינה עמהם כו' והוא ענין ספיחי' כו' וכמו דוגמת הגרים שעולין מע' אוה"ע כנ"ל)