סב, א

הרוחני שבנפש טרם שידבר דבור הרוחני כו' והוא עצמו כח הדבור שבמבטא הגשמי כי אין לחלק בין כח הדבור הרוחני לכח הדבור הגשמי כי הכל א' משא"כ מרוחניו' אותיות הדבור לגשמיו' אותיות שבה' מוצאות יש הפר' גדול כו' אבל במח' אין הענין כן כי אין שם הפרש בין רוחניות לגשמיות כמו באותיות הדבור שהרי אותיות המח' רוחניי' הם וכח המח' טרם שיחשב באותיות אינו רק כח כולל כל האותיות כמו כח הדבור הרוחני שכולל כל אותיות הדבור הרוחני כו' ויובן מזה ההפרש למעלה בין עלמין דאתכסיין שמתהווים מאותיות המח' עליונה שמעלתם הגבה למעלה מעולמות שמתהווים מדבור הרוחני (וכידוע בענין וקרא זא"ז שדבור שלהם רוחני' כמחשבה שלנו ומה שאצלם מח' ודאי למעלה מן הדבור הרוחני שלהם כמו המח' של הנפש שלמעלה מן הדבור של הנפש כו' (וכמו נשמו' שנק' נוני ימא רבא כו' וכמ"ש בזוהר בפי' וידגו לרוב כו' וכן ביו"ד נברא העוה"ב ביו"ד שבמח' ובה' שבדבור נברא העוה"ז עלמא דאתגליא מאין ליש גמור כמו בדבר ה' כמשי"ת) אך ענין לבוש גשם המעשה שנמשך מכח המעשה הרוחני יותר קרוב בערך זע"ז מערך גשם הדבור לרוחניות שבנפש בלא ה' מוצאו' שרחוקים ונבדלים בערך ביותר כו' ובדרך התלבשות מתלבש המח' בדבור ודבור במעשה בפ"מ והיו לאחדי' לגמרי כמ"ש במ"א:

(סט) והדוגמא מכ"ז יובן למעלה בבחי' דבור העליון כמ"ש בדבר ה' שמים כו' שיש בו ב' מדרגות א' גופו של הדבור כשמתחלק בצרופי' הרבה שאינו רק בחי' המשכה חיצוניות בעלמא מבחי' ומדרגה הב' שבדבור העליון כמו שהוא עצם כח הדבור הנ"ל שנק' רוח ממללא כו' והיינו מ"ש לעולם דברך נצב בשמים פי' דברך בחי' עצם כח הדבור העליון (והיינו כנ"ל בבחי' אותיות רוחניי' שבנפש שהוא כח ועצם דבור הרוחני שהוא מקור לדבור ומבטא שבפה כו') ומשם שרש וכח היולי להמשיך צרופי אותיות הדבור לאין שיעור ואין שם שינויים והתחלפות כלל כמו שבצרופי אותיות הדבור יש שינויי' והתחלפות רבים כי הוא עדיין בחי' מקור הילוי לפעול פעולת והמשכות כל הצרופים שבה' מוצאות כנ"ל ואין ערך ביניהם כמעשה הגשמי' לגבי הכח דמעשה הרוחני (ויותר יש רחוק ערך ביניהם כנ"ל בפרטי ענין הג' לבושי' מדו"מ) (והוא הנק' בחי' כתר מל' שדבוק בחזה דז"א וז"ש דברך נצב בשמים שהוא מדו' חצוניות דז"א וכמ"ש בע"ח כמו שאנו רואים שכח עצם הדבור הוא בחזה הלב אם לרבות הדבור או למעט דהיינו אם הלב בכווץ יקצר הדבור ואם הוא בהתפשטות ירחיב הדבור אך לא שמשם יוצא מקור כח זה אלא שדבוק ושוכן שם כו' וד"ל) וז"ש ודבר דבר שבשבת הוא זמן עליות העולמות שנמשכים מצרופי' שבדבור ועולין למקור וכח עצם הדבור העליון שהוא בחי' כתר דנוק' כנ"ל ששרשו בעצמו' דאור אבא דהיינו מ"ש דאבא יסד ברתא אך הנה ידוע דפי' יסד זה היינו בב' אופנים א' כח המצרף ומחבר האותיות מה' המוצאות כמו מצרף לחכמה שזהו בא דוקא מכח פנימי' דעצמו' כח השכל (שלמעלה מנקוד' חכמ' שמבריק כו' והוא הנק' קדמות דשכל והיינו מאותו מקור הראשון שמשם נמשך עצם כח השכל דלכך דוקא בשלימות כח עצם השכל יוכל לצרף כו' וכמ"ש במ"א) והב' בהתהוות עצם כח הדבור הנ"ל שהוא נמשך דוקא ג"כ ממקור של כח השכל להשכל שזהו למעלה בחי' מקור דח"ס כו' כנ"ל ולפ"ז הרי הוא היפך ענין החי"ת ודלית רבתי דחי"ת זה מדבר בחכמ'