ע, ב

תו אית בי' בס' דרהמ"ס באופן אחר פי ביחו' זה דשמע דאין הפי' דש"מ דמל' עולה לז"ת דבינה שהוא הע' רבתי אלא להיפך שהע' רבתי שהוא ז"ת דבינה יורדים נמשכים ומאירים למטה במל' שהיא ש"מ והיינו פי' שמע ש"מ ע' דשבעין שמהן דאבהין קדישין דהיינו בחי' ז"ת דבינה שכלולי' כל א' מי"ס נק' שבעין שמהן קדישין וזהו שא' ש"מ דאיתכלילן מע' רברבא פי' דאתכלילין שע' רבתי נמשך למטה במל' ואיתכלילת מהם דלא כפי' דלעיל שהמל' עולה לשם וביאו' הדברי' הנה הע' רברבא מבוא' למעל' שהן בחי' מדות שבשכל והן הנק' אבהן קדישין דוקא כידוע דפי' אבהן סתם הוא בחג"ת דז"א כאשר עדיין לא נשלמו ממוחין דאו"א שנק' קדישין דכל קדש הוא בבחי' החכמה ובינה נק' נקרא קדש כידוע אבל כאשר המדות דז"א כלולי' מי"ס שהן ממוחין דחו"ב שנק' קדש נק' אבהן קדישין דוקא ואז הן שבעין שמהן מספר ע' דוקא והוא ענין ע' רבתי כידוע ומבואר למעלה ופי' דאיתכללן מע' רברב' היינו המשכות הז' מדות שבשכל לדבור ויש בזה ב' אופני' הא' ע"י אמצעות ז"א דהיינו שנמשך תחלה ממדות שבשכל למדות שבלב ומשם לדבור ואז הם מתצמצמים ביותר כידוע דרק בחי' נה"י דאימא נעשה מוחין לז"א וכנרא' בחוש שבהתפעלו' הלב תקצר ההתבוננו' ביותר אמנם גם אם יגדלו המוחין במדות בתכלית ויהי' כל א' כלול מי' שהוא כחב"ד הרי כל האור הזה אינו עצם האור של המוחין דחו"ב כמו שהן בעצם מציאו' הוייתן ממקורן שהוא רק שכל עצמי ופשוט אלא שכל ומוחין השייך להתפעלות המדות אוי"ר בלבד משא"כ האופן השני כאשר הדבור מקבל ממדות שבשכל עצמן שלא באמצעות מדות שבלב כלל כנ"ל בפי' ש"מ ע' דהדבור עולה בז"ת דבינ' אך לכאורה היינו פי' הראשון ומה זה שא' תו אית בי' דמשמע שזהו פי' אחר ובהיפוך מן פי' הראשון הענין הוא דהיינו הך רק שהיפוכו הוא שז"ת דבינה יורדי' לדבור ולא שהדבור עולה לבינה כמו המדבר דבר חכמה לדון דבר מה שגוזר ואומר ע"פ מדו' שבשכל כו' וכמ"כ וישב ה' מלך לעולם מלך במשפט כו' היינו בדבר מלך שגוזר ע"פ מדותיו שבשכל דוקא והיינו ש"מ דדבור דאתכלל מע' רבתי ובזה מתורץ יותר במה שהמ"ם פתוחה ולא סתומ' הגם דמלכא עלאה שהוא בינה מ"ם סתומה דהיינו דרך עלי' אבל דרך ירידה דהע' רבתי יורד למט' במל' המ"ם פתוחה ונק' מאמר פתוח כדבר מלך שלטון שהוא פתוח או כמו פיה פתחה בחכמה ותורת חסד כו' כנ"ל (וזהו שש"מ בקטנו' דאם אתכלל מע' רבתי מזה לא מוכרח שיהיה בגדלות אדרבה הדבור הוא בבחי' הקטנות וע' רבתי מאיר בהם (ולפי' הא' היה ראוי שיהיו באותיות גדולות מאחר שעלו לבינה ואפשר דתחתון העולה לעליון לא סליק בשמא כידוע וכנ"ל) וכמו דבר כי שומע כו' וכן השמע לאזניך מה שאתה מוציא בפיך שזהו בחי' שמיעה דבינה שבדבור וזהו במקבל אל המשפיע וכמו בפ' שמע דצריך להשמיע לאזנו מה שמדבר שזהו פי' הפשוט דשמע כידוע כמו שמדבור דמשפיע נשמע לאזני המקבל שהוא כלי השגתו במוח הבינה (וכן להיפך מדבור של המקבל אל המשפיע כמו יהודה שהוא בחי' המל' אמר ליוסף ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני כו' כמ"ש במ"א) וכן מן המשפיע אל המקבל כשמשפיע לו בדבור שנמשך ממדות שבשכל לדבור דהיינו למעלה ענין השמע כו' מה שאתה מוציא אתה כ"ב אותיות דדבור העליון כמ"ש במ"א וד"ל) ומ"ש ישראל ה' אלקינו ה' אילין ד' בתי דתפילין הענין הוא כידוע דישראל אותיות לי ראש והוא בבחי' החכמה שנק' ראש וגם ישראל ישר אל או שיר אל שהוא בכתר שבחכמה דוקא כידוע והוי' הא' הוא בבינה ואלקינו ה' הוא חו"ג שנחלקי' הב' מוחין דחו"ב לחו"ג ע"י