עד, ג

בבחי' הכתר שבה וט"ס כלולים זה בהעלם נק' בחי' עיבור דקטנות וכאשר כל ספי' נגדל בו"ק דהיינו שמתחלק לי"ס אבל הגלוי הוא רק המדות והמוחין נעלמים בהם נק' מוחין דיניקה וכאשר כל ספי' נחלק לי' וי' לי' עד לאלפים ורבבות לאין שיעור נק' גדלו' המוחין דכחב"ד דכל ספי' ונק' פרצוף אדם דבריאה ובחי' מוחין דיניקה נק' אדם דיצי' ועצם המדו' בבחי' נקוד' לבד נק' אדם דעשי' כו' ויובן כ"ז באדם התחתון בהיותו בעיבור מדותיו היו בבחי' עצמיו' לבד שנק' נקודה וכמו עצם מדץ החסד בלי התפשטות ט"ס שהוא חו"ב וחג"ת שבחסד כלל כמו טבע עצמיו' של החסדן טרם שמתפשט בשכל וטעם ואופני חלוקי החסד בחו"ג ומכריע שבה כו' וכשיגדל בימי היניקה עד בן ו' שנים יגדלו המדו' שיהיה כל מדה כלולה מי' אך שהמדות הן העיקר והשכל בקטנות עדיין במדות כנראה בחוש שהקטן עד כ' שנה מדותיו מתגדלים בגידול מעט מעט והוא לפי גידול שכלו שבמדו' (שייך למדו' כנ"ל בסי' ס"ט) ונק' אדם דיצי' ומבן כ' ולמעלה שנגדלו המוחין לתכלית גידולם נק' אדם דבריא' (ולכך מבן כ' ולמעלה יוכל למכור בנכסי אביו שהוא לברר לחכמ' דאור אבא שזהו כמכירה להוציא נכסי אביו מרשותו ולהרויח יותר ע"י חכמ' עצמו) וכך יובן למעלה באדם דאצי' שקטנו' הע"ס כמו שהן בעצם בבחי' נקודה נק' אדם דעשי' דרך פרט וכאשר כלולים מי' לבד נק' אדם דיצי' וכאשר נחלק מי' לי' כו' נק' אדם דבריאה שהוא שלימו' המוחין (שלמעלה מן השכל השייך למדו' כו') ודרך כלל יובן כל זה גם בבחי' א"ק שנק' אדם דבריא' בכללות וע"י וא"א נק' אדם דיצי' וז"א נק' אדם דעשי' כי לגבי בחי' א"ק כל קומת ז"א נק' אדם קטן ונק' זעיר כו' וכמ"ש במ"א ועל בחי' א"ק שנק' אדם דבריא' בכלל א' שראשו בבריאה וקטנו' דנה"י שבו בבי"ע והמעיטו על ק' אמה הנה ק' אמה היינו בחי' אדם דיצי' שזהו כאשר כל ספי' כלולה מי' לבד שאין כאן רק ק' לבד וכך יובן דרך פרט באדם דאצי' ודרך פרט יותר באדה"ר שהי' ראשו בבריאה ממש כו' ולאחר החטא מיעטו מבחי' גדלו' המוחין והעמידו על ק' אמה שהוא רק בחי' חג"ת דיצי' וכל מדה כלולה מי' אבל העיקר הן המדו' כנ"ל (ובאמת עיקר בחי' אדם דבריא' הוא רק חב"ד וכאשר כחב"ד מאיר בכל ספי' נק' אדם דאצי' ומה שא' חייב אדם לברך ק' ברכות היינו בחי' הכתר דכלול מי"ס שזהו הכתר דכל ספי' דוקא שכלול כל א' מי' ובזה יתורץ הכל וד"ל) והנה קומת אדם בכלל ובפרט יש בו ב' מדריגות א' ע"ס דא"י שהוא כחב"ד בראש ונהי"ם בסוף וכמו הרצון שנק' כתר ויורד להתלבש בטעם ומן הטעם יולד המדה עד סוף מעשה שהוא אחרון ולהיפך כאשר סוף מעשה תחלה נק' המל' כתר ששם אור הרצון תחלה ואחר כך עולה למחשבה ומחשב' למדות עד השכל ורצון עד שהרצון לבסוף כי הרי המעשה הוא עיקר יותר מרצון עצמו כו' כמ"ש במ"א ואמנם גם זה הולך בציור אדם אלא שעולה בבחי' או"ח מלמטה למעלה אך הכולל שניהם יחד הוא למעלה מקומת אדם וכמו אשר אנו רואי' שאדם מרגיש רצונו וסוף מעשה כא' כמו שירגיש הראש ורגל בהשוואה א' ממש מבלי קדימה לזה על זה כלל אלא בסקיר' א' (בל"א ער הערט זיך מיט אלמען כו') היינו בחי' יחידה שבנפש כו' וכמ"ש במ"א באריכו' ועדיין זה בבחי' אדם שכולל ראשו וסופו כא' ומובן מזה למעלה בבחי' א"ק שנק' אדם דבריא' בכלל שכלול בעצמו ע"ס דאו"י ואו"ח הכל כא' בסקירה א' כו' וז"ש קורא הדורות מראש כו' כמ"ש במ"א אבל הנה מ"ש ואולך אתכם קוממיו' ב' קומות אין זה בבחי' אדם כלל אלא מלמעלה מבחי' אדם וכמ"ש כי לא אדם הוא כו' שהרי גם בחי' א"ק נק' אדם דבריא' יש מאין ממש לגבי