פב, א

במ"א בענין הנגעים (שהקליפות נק' נגעי בנ"א וכמו והוכחתיו בשבט אנשי' ובנגעי בנ"א) ולפי אופן החטא כן אופן הנגעים בבנ"א דמה שנפגם צלם אלקים שבנפשו ע"י עונותיו נק' נגעי בנ"א דנגע היפך ענג וענג האלקי בקדושה ולעומתו נגע דקליפה כמו מפשע רב דמשפע דקדושה נעשה פשע וכמ"ש במ"א שיש נגעים גדולי' בחי' אחורים דכתר שפוגמי' בבחי' תענוג שברצון הפשוט שבקדוש' ובקליפה נק' נגעים גדולי' כמו וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים כו' ויש נגע בפגם דאור החכמה שזהו לנגד הענג דחכמה שבקדושה (כמו פגמתי באות יוד כו') והיינו כללות נגעים סתם שהוא בחי' הסתלקות אור אבא כמ"ש בע"ח והוא א' דאדם כו' והיינו כשנפגם בצלם אדם בחי' כח מ"ה דהיינו חכמה שבנה"א שאז נסתלק אור האלקי מנשמתו וסר צל ה' ממנו כי הרע נדבק בו ואז וטמא טמא יקרא וסימנו הוא שאין בו בחי' בטול ממקומו אלא קשה כאבן דומם בלי חיות אלקות כלל כו' שזה כולל כל העונות בפרטות כו' ודוגמא לזה יובן בכללות יניקות חיצוני' באדם דקדושה שע"ז א' אדם כי יהיה בעור בשרו כו' שנק' נגעי אדם למעלה שכללותו הוא רק בחי' הסתלקות אור אבא שהוא א' דאדם (והוא כתר דחכמ' שזה נגע היפך ענג) כמ"ש אדם כי יהיה בעור כו' וידוע דעור ובשר בא מדם הוא הנפש (שהוא מן האודם דנוקבא כו') והוא מחלל שמאלי שבלב שמקבל ממוח בינה חם ויבש כו' ומשם מתפשט ע"י חלקי המים שבדם גידול האברים כנ"ל ואמנם עיקר ומקור לגידול אור וחיות שבדם הוא הנפש נמשך ממוח החכמה קר ולח שהן העורקים כו' כנ"ל והוא א' דאדם א' דם דם הוא בבחי' מוחין דאימא וא' הוא בחכמה ועיקר ענין הנגעי' הוא בחי' הסתלקות אור אבא דוקא כמ"ש בע"ח ומבואר במ"א באריכות וכך יובן בענין המצות שנק' רמ"ח אברים שהן מבחי' דם הוא הנפש והפגם מגיע באור וחיות שמלובש בדם והוא א' דאדם בחי' אור אבא (וכידוע בענין הדפק קפ"ד אחוריים דאבא שמלובש באימא) והיינו אור דתור' א' דאדם גי' מ"ה דחכמה שהוא בחי' האור וחיות שלהם (וזהו שהראו להם על עון בטול תורה במה שגדר הפרוכת ויצא דם שאו"פ דאדם נפגם ויצא לחוץ כנ"ל) ומבואר למעלה בסיבת פגם העונות שיוצא אור ושפע לחיצונים יותר מכפי הקצוב ע"פ מאמר קו המדה כו' והנה בבית ראשון הגם שפגמו למעלה בכמה כלים מכלים שונים ויצאו רבוי אורות עליונים לחוץ לחיצונים כו' מ"מ היה לזה תיקון מיד ע"י שלא עזבו את התורה כמו החרש והמסגר כו' לפי שהתורה באה בבחי' קו המדה לברר ולהבדיל בין טו"ר כנ"ל (וכמו בנגעים אין הטומאה חל רק כשנסתלק אור אבא דעיקר גלוי אלקות בחכמה וכשנפגם אור החכמה נסתלק גלוי אור האלקי אז ממילא ישכון הטומאה אבל כשלא נסתלק אור אבא אינו נגע טמאה עדיין או שיועיל לו לטהרו ע"י הסגר וע"י הכהן שהוא בבחי' אדם שממשיך אור אבא מחדש באמרו טהור כו' וכך ע"י אור דתורה בבית ראשון הוחזר גלוי אלקות בחכמה וממילא נטהר כל נגעי בני אדם שנעשו מפגם העונות אבל כאשר עזבו את התורה בבית שני נסתלק אור אבא שבו שוכן גלוי אלקות אז אין תקוה ותיקון וממילא לעולם בטומאתם בגלות