יא, א

בקרבנות ומאמינים באחד אך גם לבעל היו עובדי' והוא מ"ש קצר המצע כו' כך גם עתה בגלותינו עובדי ע"ז הן בטהרה ואת ה' וזהו וזכרתם כו' ולא תתורו כו' שלא ישכנו כא' בלב ח"ו אלא לב' א' יהי' לה' לבד ואין זר אתו וגם אם טרוד בעסקיו וחושב מחשבות רבות שלא לה' אבל הכל יבטח בה' וישליך על ה' יהבו וכו' ולא יביא עצמו לידי הרהור זנות וכל מחשבת עון במזיד בשרירות והכנת לבו לרע אדרבה בנפול לו איזה מחשבה רעה ידחנה ויצר לו מזה ויעשה תשובה ועכ"פ בזה אינו נקרא זונה ואין בלבו משפיע אחר זר זולת ה' לבדו בתפלה ותו"מ ובזה יש יכולת לכל אדם וד"ל ומ"ש ולא תתורו לשון ממילא היינו שכאשר הכין לבבו נדרוש אלקים לבדו ולא לפנות אל רצון זר זולתו הכנה זו בלב שלא ירצה להטות לבבו לחפוץ בכל דבר רע וטמא המטמא נפשו היינו הנק' טהרת הלב שמטהרנו מכל סוג ואז נק' בר לבב שהוא אשר לבו לא חפץ בכל טומאה וזורק מלבו לגמרי הוא אשר לא יתור אחרי לבבו ממילא וזה בא מחמת שכל לבו הכין לדרוש אלקים בלב א' שלם לאביו שבשמים לבדו ואין זר אתו כלל והיינו ע"י הראיה דתכלת ע"י קבלת עמ"ש שלימה בנפשו בהתבוננות גדולת אימת מלכותו ית' בהכרה טובה שבלב ומוח שאז דוקא מתוך האור הזה יכיר יותר איך שהוא בחשך גס וחומרי ויברח וימאס בהבלי רצונות תענוגי עוה"ז ולא יתור ממילא כו' כנ"ל וד"ל ואמנם אם לא היה רואה אור האלקי בנפשו במצות מ"ש שלימה עפ"י ראיה דתכלת כנ"ל לא ירגיש בעצמו שהוא בחשך ורע ולא יתן לבבו לזה כלל ונדמה לו שאינו בחשך כלל ושם חשך לאור שממילא אינו נותן לב לבלתי ילך אחרי ההבל וכל רצון ותענוג זר יקבל בלבו באין מרגיש כי ברע הוא כלל וכו' וזהו עיקר התערובת קשה שבפיו ולבו בתפלה ותו"מ לה' וכל היום הולך אחר כל תאות לבו רק רע ואינם סותרים זא"ז כלל כי דרך האויל בעיניו ולא יכיר בפחיתת ערכו כלל וכל דרכיו זך וישר רק כשרואה א"ע נקי מעבירות חמורות וגם זאת מיקל לעצמו וכו' אבל כל שיכיר באור האלקי יותר יותר ירגיש בנפשו אפי' עון שדש בעקביו כו' וגם תאות היתר יצר לו עד שרואה א"ע כמו ברע ממש המגשם לבו ודעתו בדקות שבדקות כטמטום הלב והמוח כידוע וזהו עיקר ענין התכלת דאכיל ושצי גם לרע הדק שבדקות כו' וד"ל:

(יח) והנה מעתה יש להבין ענין ההפרש בין זכירה ראשונה דוראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' לזכירה שניה למען תזכרו כו' את כל מצותי ולמה כפל הדברים וגם למה הזכיר קדושה בזכירה שניה והייתם קדושים לאלקיכם ולא הזכיר בזכירה ראשונה והנה יש להקדים תחלה בביאור ענין הפסוק שמסיים בפ' זו והוא מ"ש אחר ב' הזכירות אני ה' אלקיכם דוקא ויש להבין תחלה מ"ש אני הוי' מהו פי' אני דהנה ידוע בפי' אני ואנכי שהוא כמו שאדם או' ע"ע אני שמשמעו שהוא איש ידוע לכל מי הוא כו' וזה א"א למעלה באלקים חיים שהוא ידוע לכל בכל העולמות דהידיעה הוא ענין התפיסא וההכרה בעצם מהותו מה הוא ובאמת הרי הוא ית' סדכ"ס ולמחת"ב כלל וכלל לא בנאצלים וגם לא למעלה מאצי' שנק' סתימי' הוא סדכ"ס ועלאה על כל עלאין ולא ידע ליה בר איהו כו' ומה שנודע לנאצלים ולנבראים כו' אין זה עצם מהותו רק בחי' הארה דהארה מעצמו' אורו הפשוט כמ"ש באורך נראה אור והוא ע"י צמצום הראשון הנק' מק"פ וחלל כו' כידוע בע"ח אך הנה ידוע בס' הקבלה בפי' אני שהוא אותיות אין והוא בחי' אור הכתר בכלל שנק' אין כמו היש ה' בקרבינו אם אין כנז' בזהר וכמו והחכמה מאין תמצא ונק' ג"כ אני והיינו לפי שאור הכתר הוא בחי' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים ופנימי' כח"ב שבו הוא סוף עצמו המאציל וחצוניו' שבו הוא נק' שרש וראש לנאצלים והיינו מבחי' חכמה שבכתר