ג, ב

כתרין דקליפה שלא יטמאוהו בהרהורים כמ"ש ונגע לא יקרב באהלך כי כו' לשמרך כו' שלא ישטמוהו בעלי חיצים שהן חיצי קליפות שהורגין בהרהורים רעים הנשמה כחץ שהורג לגוף כמ"ש במ"א ע"פ והתברך בלבבו לומר שלום כו' בשרירות לבי אלך כו' שז"ש כאן ולא תתורו אחרי לבבכם כו' שלא יהיו זונים להמשיך עליהם משפיעים דקליפות וזהו בעלונו אדונים זולתך דקאי בזמן הגלות דכנ"י בחי' מקבלים שפעם מע' שרים כמ"ש נבלע ישראל בגוים כו' וכמ"ש במ"א וד"ל אמנם הנה באמת פי' ולא תתורו זה היינו שממילא לא תתורו אחרי לבבם כמו שאמר למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו כו' והענין הוא ע"י קבלת מ"ש בראיה דתכלת שהוא מצות המלך כנ"ל דאכיל ושצי לרע כנ"ל ואחרי אשרי קיבל בנפשו אור שפע האלקי דמלכות שמים לא יומשך לבו לקבל לעצמו בחי' משפיע אחר דקליפה בלתי לה' לבדו דהיינו שלא ירצה לקבל שום תענוג מתענוגי תאות עוה"ז שמשפיעים הקליפות הנק' כתרין דמסאבותא שהן מקוריים לכל תאוות רעות כו' ותענוגים זרים כו' ולא יחפוץ להיות בטל ונמשך לבו אחריהם להיות זונה כו' שזהו בחי' מרכבה לקליפה כידוע אלא כמא' כנ"י נמשל ליונה שאינה נזקקת אלא לבן זוגה וכמו ואל אישך תשוקתך כו' ולא נבעלת לאדונים זולתו כו' ואמנם כ"ז מפני שראה על התכלת שדוח' ואכיל ושצי לרע כנ"ל ע"כ יותר ירגיש בכל חלקי הרע למאוס בו כנ"ל אבל אם לא היה רואה אור האלקי כמו בראיה דתכלת לא היה מרגיש בעצמו לתת לבו לרע שנמשך אחריו לבלתי יתערב ברצון ותענוג תאוה זרה כי היה מטעה א"ע והיה שם חושך לאור בבלתי הבחנה כלל בין טו"ר ולא כמכוין ועושה ועושה אלא מוטעה ומטעה א"ע כי דרך האויל ישר בעיניו לא ירגיש בכל אשר מתאוה תאוה רעה המזיק לנפשו יכיר בפתיחת ערכו כלל וכלל כי נדמה לו שהיא כשר ונקי מאחר שאינו עושה עבירות חמורות ובאמת מטומאת הרהורי עבירה יותר קשה לנפש להדיחה ולהפילה מבלתי יראה אור לעולם וכמת יחשב כי המוח והרע דקליפה נדבק אחריו מטעם הנ"ל לא יחי' בחי' אור האלקי לעולם אבל כל מה שיתפעל ויתלהב לבו ביותר במצות ה' בראי' דתכלת בהתבוננות דכי הוא חייך כו' אז אדרבה זהו כמצרף לברר וללבן לבבו להרגיש בנפשו ביותר גם בכל חלקי דקות שבתאות לבו לרע כמו בתאות היתר וכה"ג כידוע וזהו שנק' אשא תכלא דאכיל ושצי גם לדקות החומריות דתאות הרעות כמו אש כידוע דאין ביעור לרע כ"א בשרשו באש האלקי המבער לאש זרה (וזהו יותר בירור מאש של נהר דינור שאינו אש אלקי רק מזיעתן של חיות כו') ומכ"ז יובן למשכיל למעלה בנשמה הכללית בחי' מל' דאצי' שמבררת לקליפה נגה שהוא בחי' אור דתכלת כמו והר סיני עשן כנ"ל ונק' נהורא אוכמא דאכיל ושצי כנ"ל לגבורות קשות דקליפה והיינו וראיתם אותו אור דמל' תכלת דוקא וד"ל:

(ד) והנה מעתה יש להבין ההפרש בין זכירה ראשונה לזכירה שניה במ"ש בראשונה מצות ה' ובשני' אמר מצותי כנ"ל ויש להקדים תחלה להבין מ"ש אני הוי' אלקיכם וידוע דפי' אני הוא כמו שידוע הוא לכל והכל יודעין ומכירין מי הוא לכך או' לשון אני כמו שאומ' אדם ע"ע אני הוא שעשיתי או שאני צוויתי שמכוין להודיע שהוא ציוה ואמר והכל יודעין אותו מי הוא כי פי' אני בעצמי הידוע ואם לא יודעין אותו מי הוא לא יאמר אני מאחר שאין יודעין אותו כלל וכן אנכי (שהוא בא בהתנשאות כמו אנכי הרואה כו' וכמ"ש במ"א) ולמעלה לא יתכן זה מאחר שעצמו אא"ס מובדל ומרומם מהכל ולית מח' ת"ב וכאשר נתפס בנאצלים ונבראים לית מאן דתפיס ביה כלל כידוע א"כ איך יתכן לשון אני כאלו ידוע הוא מי הוא ומה שידוע מצד התפשטות אורו וזיוו לב בנאצלים לא יפול בזה ל' אני דקאי ע"ע מאחר שאין זה בחי' עצמותן כו' אך הוא שיש בזה בחי' ממוצע והוא בחי' אור הכתר