ד, ב

ביראה דוקא והשמחה ויראה ב' הפכים דאיך ישמח בהיותו בפחד ואיך יפחד בשמחתו כו' אך הנה ידוע מאמרז"ל וגילו ברעדה שבמקום גילה שם תהא רעדה והגילה היא מעצמות אא"ס דוקא ששם נא' עוז וחדוה במקומו ואיך יתכן בגילה ששם דוקא תהא רעדה שהרעדה באימ' היפך השמחה והרי אמרו אין עצבות לפני המקום ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה דוקא מטעם הנ"ל דעוז וחדוה במקומו אך הנה מבואר למעלה בראי' דתכלת שהוא לבער הרע ואין ביעור אלא בכעס ורוגז שיגרש הרע בגבורות קשות שאין שם שמחה בודאי מאחר שהוא בכעס וחרון גדול כי ימר לבו מאד על המנגד על ה' באמת לאמיתו עד דאכיל ושצי לרע בתכלית ואיך יתכן שם ענין שמחה וטוב לבב אם לבו מר ונאנח על ההיפוך המנגד כו' אך הענין הוא כידוע דבאבוד רשעים רינה ושמחה דוקא דודאי אמת שמצד קבלת עמ"ש בפחד אלקי' יתמרמר ויכעס על הרע כנחש ממש אך לאח"כ באיבוד הרע דאתכפייא סט"א כו' ולא תתורו אחרי כו' דנעשה סומ"ר ומואס ברע בתכלית לשנוא אשר שנא ה' בשנא' עצמית הרי ודאי יבא לכלל שמחה גדולה והוא הנק' רינה שהרינה הבא מאשר הי' מסוכן ברע ומות או נפילה עצומה כמו במלחמה קשה מן הלסטים ומזיקי' ושונאים וניצול שאז ירונו ברינה וקול תרועה שניצול מן ההיפוך וכמו היוצא מבית האסורי' מס"נ שישיר בשיר ורינה וכך היוצ' מאפיל' וחושך דרע וסט"א לאור גדול דאלקי' חיים כו' ודאי יתכן ענין הרינה שז"ש באבוד רשעים שנתבער הרע מכל וכל רינה ורינה זו גורם שמחה עצמי' דהיינו התענוג הנפלא שאין כמוהו בתענוגי' של חמדת מלכי' בכל אוצרות הון וגם לא מכל גדולת ממלכתו כו' שזה העונג מאיבוד שונאיו הרעים ומזיקים לכל בחי' עונג נפלא הוא בתענוג נבדל בערך מכל התענוגים הגדולים שבפנימית רצונו וחכמתו כו' כידוע וזהו ענין למען תזכרו והייתם קדושים כו' שמוסיף אור בתוס' מרובה על העיקר גם במצותי שהן עצמות רצונו שבמצות שבבחי' ארחין וחיורתי דנק' אורחותיך כנ"ל שיהיה נק' קדוש ושיהי' אני הוי' כו' הנה כ"ז נעשה ע"י הרינה שבאיבוד הרע ע"י ראיה דתכלת שא' בזכיר' הא שא' וראית' אותו וזכרתם את כל מצות ה' שהוא מצות המלך להאביד את הרע שזהו דאכיל ושצי כנ"ל [שנק' טהרה שמביאה לקדושה העצמי' כנ"ל] וזהו פי' למען תזכרו למען דוקא למען וראיתם אותו דסמיך ליה שמרינה זו נעשה שמחה וטוב לב העצמי במצותי שזהו ע"י חוטין הלבנים שהוא הקדושה דעצמותו שנמשך ע"י דוקא והא בהא תליא דוקא מטעם הנ"ל וד"ל וז"ש לפעמים עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה זאת דוקא דהיינו לבא לבחי' עוז וחדוה שבמקומו העצמי שאין שם רע כלל דלא יגורך רע רק חדות ה' ושעשועי המלך מצד עצמו ממש ואין זה בא אלא ע"י שביער את הרע מתחלה ע"י ראיה דתכלת וא"ל לא היה מגיע לשמחה וטוב לב זה העצמי שבמצותי כו' כנ"ל וד"ל:

[ו] ולהבין בתוס' ביאור ענים פ' ציצית הנה שרש הל"ב חוטין מבואר למעלה שהן בחי' המשכות המקיפים ממוחין דאו"א במל' העומדת בחזה כו' והן ל"ב נ"ח שהנתיב הוא בהעלם לפי שמן המקיף א"א להיות ההמשכ' בגלוי כ"א דרך חוט וקו ממושך כנ"ל [ולא שהחוטין מן הטלית עצמו כשערו' הצומחים כו' אלא שנתנו הציצית על הכנף כמ"ש ועשו להם ציצית כו' שהטלית ע"ז אמר עוטה אור כשלמה וכמו לבושי' כתלג חיוור כו' ולא הי' בא לידי המשכה למטה כלל אם לא שיחברו בכנף ד' חוטין שזורין מד' שהן ל"ב נ"ח והוא בחי' בטול דכח מ"ה שבחכמה שעי"ז דוקא נמשך אור המקיף העליון למקבלי' והמשכת המקיף הזה דרך קו הוא בחי' המשכה היולית להיות מציאת חכמה כמו והחכמה מאין תמצא וכמ"ש במ"א במשל החכמות גשמיות שלמט' כחכמת הרפואה וחכמת התבונה וכה"ג שכל א' בפ"ע חכמה מיוחדת להשכיל כמה מיני שכליי' בחכמה זו אבל