יז, א

ענין ש"ע שנק' צלותא בלחש והוא בחי' בטול פנימי דעצם אין דחכמה שנק' בטול במציאו' כמו השתחווא' דר"ע כו' וכידוע דבש"ע הוא השתחווא' שבאצי' (ולמעלה גם כן בבחינות אדם דאצי' כורע בברוך בחי' השתחוות זו היא בחי' השפעה והמשכה למטה והיינו בחי' ח"י חוליו' דז"א שהן ח"י המשכו' במל' שזהו עיקר ח"י ברכות דש"ע) ובחי' בטול זה הוא כמו השקיעה שבחותם שהאותיו' שקועי' וכמו חלל בית קיבול להכיל אור השפע וכמו ולבי חלל בקרבי שהלב חלול ושקוע הרבה מצד עוצם הבטול בעצם אין ומ"ה הפנימי שבלב ומוח ולא שנעשה אין ומ"ה אלא כמו ונחנו מ"ה בעצם ובחי' חכמ' תתא' בטול היש דהשגה בינה לבא הנ"ל אינו אלא בחי' הכנה וכלי לבא לבחי' אין ובטול עצמי הנק' השתחווא' פנימי' דוקא ככריעות והשתחווא' דר"ע שזהו היפך השתחווא' דמלאכי' וצבא השמים שבולט ביותר משום דכל שהוא רחוק יותר ומורגש בבחי' יש יותר ניכר התפעלות הרעש בהשתחווא' שלו כנ"ל ולהיפך כל הקרב יותר לא ניכר כלל בטולו וזהו השתחוואה בפנימי' ובזה הוא עיקר ההפרש בין בטול היש שמחמת ההשגה כמו ואהבת דק"ש עד אני ה' כו' ובין בטול עצמי דש"ע שזהו מצד עצם אור הנשמו' כמו שהן למעלה בחי' בית קיבול בשקיעה עצמית להכיל אור האלקי תמיד כנשמת משה שהי' בחי' ו"ה בעצם בתמידו' בהיותו בחי' כלי בית קיבול להכיל תמיד גלוי אא"ס בנפשו ע"כ הי' כבד פה וכב' לשון מפני שהדבו' הוא בחי' התפשטו' יש במהו' בפ"ע כידוע ולעוצם תכלית אמיתי' בטולו העצמי כנ"ל לא הי' יכול להיות במהו' דבר מה בדבור ולשון וכמו אין מלה בלשוני כו' כמשל העומד לפני המלך בקירוב עצום שמתבטל בעצם לגמרי מכל וכל ולא יוכל להיות בבחי' התפשטות דבר לדבר דבר וחצי דבר גם אם ישאלנו המלך דבר ידום כאבן מגודל בטול המציאו' ואין מלה בלשונו כלל רק ידבר בלחישו וגם זה אינו יודע מה שמדבר בהיותו בלתי רשות שכלו ורצונו כלל איך לדבר רק ע"פ כח ועוז של המלך שמחזקו לדבר וזהו ענין ש"ע אד' שפתי תפתח שאת' תפתח שפתי לדבר כי אין מלה בלשוני מצד איזה כונה מעצמו מעוצם הבטול שאין לו כלום מצד עצמו כי אינו רק בית קיבול להכיל מה שישים ה' בפיו אותו ידבר וזהו ופי יגיד ממילא ולא ע"י הכנת עצמו באיז' כונ' והתפעלו' מעצמו כלל וכלל וכל זה הוא רק מצד בחי' בטול העצמי הנ"ל שנמצ' רק כמו בית קיבול שקוע כענין ולבי חלל כו' כנ"ל וגם שקיע' זאת לא נעש' מצד עצמו בבחי' בטול היש אלא כמו שחוקק אדם בשעוה בחותם בולט שנעשה שקיעה ממילא כו' כך ע"י בחי' הבליטה שמלמטה הוא שנעשה כנ"י חותם שוקע למעלה וזה ענין כחותם על זרועיך שנעשו כנ"י בחי' חותם שוקע על זרועך למעלה והוא ענין בטול עצמי ופנימי הנ"ל שבש"ע וכן בכל ענין פרטי מעשה המצות דכנ"י שהן רק לעשות בחי' כלי בית קיבול להכיל האור אלקי דאצי' כמו רמ"ח מ"ע שהן רמ"ח אברי' כו' כידוע שזהו התלבשו' אורו' בכלים ואמנם בחי' הכלים הללו למעלה הרי הן נעשין מם גופם של מעשה המצות שהאדם עושה למטה שנעשה מזה ממש למעלה בחי' כלי להכיל אור האלקי שבאצי' וה"ז כאותיות שקועי' וחלולין לקבל בתוכן דבר מה ולכך נק' בנ"י חותם שוקע על זרועך למעלה ושקיעה זאת בכנ"י נעשה ע"י בחי' חותם הבולט שהי' תחלה עד סוף ק"ש באויר בולטים מלמטה למעלה כנ"ל וד"ל וביאור פרטי הדברים הנה בח"י ברכאן דצלותא שבלחש דוקא כמו וקולה לא ישמע מצד בטול העצמי כנ"י זהו כענין קול דממ' דק' דתמן קאתי מלכא כנ"ל דהיינו ששם דוקא קאתי ונמשך ח"י ברכות והמשכות עליונות דז"א דאצי' בכל שם משמות הויה שבכל ברכה וברכה כידוע דשם ומל' שבכל ברכות דש"ע הוא שם מיוחד כמו שם הויה בנקוד צירי בהשיבנו ושם הויה בנקוד סגול ברפאינו וכמ"ש במ"א על ענין כשכורעין כורעין בשם כו' וכשכורע בברוך וזוקף בשם הוא אשר נעשה בחי' כלי להכיל ולקבל בנשמתו שם הוי"ה דז"א כו' כנ"ל והיינו בחי' חותם שוקע למעלה (שמזה יהיה