כב, א

(לה) ומעתה יש להבין ענין מארז"ל דכל אות שאין גויל מקיף לה מד' רוחו' פסול' הנ"ל והנה תחלה יש להקדים בשרש בחי' האותיו' מה הן בהיות נודע בפי טעם קריאת שם אות על היות שכל אות הוא ענין המשכה שהוא רק ענין הגלוי מן ההעלם שבעצם והוא ענין ביאה בלה"ק שתרגומו ואתא כמו כאשו יבא אדם לבית שזהו ענין גלויו לכל ואין כל חדש בעצם מהותו רק שלא הי' נגלה לכל ובביאתו נתגלה ולכך תרגום של ובא ואתא וזהו פי' אות ל' אתא שבתרגום כו' ובאמת פי' אות בלה"ק היא בחי' הסימן וכמו רושם ציון לדבר מה שיהי' לאות ולזכרון כל הימי' על עצם הדבר שבראותו האות יהי' נזכר עליו כמו אות הוא ביני כו' וכן בקשת והי' לאות כו' (וגם פי' אות ומופת כמו ולכל האותו' והמופתי' כו') והיינו ג"כ רק ענין סימן וראי' לדבר מה הנעלם מעין כל שעי"ז האות בא לידי גלוי מהעלמו והוא ג"כ ענין האותיו' שהן כמו רק רשומי' וציונים לדבר מה הגנוז ונעלם שהוא אור החכמ' שהאות מורה עליו לפי מה שהוא כאות האלף שאופן ציורו ותמונתו מורה כמו רושם וציון לבד על עצם האור הגנוז בו כמו שהוא דוקא וכמו אאלפך חכמ' בחי' הכתר דחכמ' וכה"ג אות בי"ת באופן ציורו מציין לדבר הנעלם שהוא אור החכמ' בבינה כמו בחכמ' יבנה בית כמו שא' הדרדקי אלף בית אלף בינה כו' (ומבואר במ"א בהפרש שבין עצם התמונה של אות כמו שבא בכתב לקריאת שמו בע"פ כמו אלף בתוס' ל"פ בקריא' שנק' מילוי וגם זה צריך טעם למה יקרא תמונה זאת בשם זה ותמונה זולתה בשם אחר כמו ציור זה דא' שמו אלף וציור הב' שמו בית ולא להיפך וה"ז כמו קריאת שמות אדם ראובן או שמעון שהשם שייך לעצם שזהו שמו דוקא והכל עולה לסגנון א' דאותיו' הן רק הוראה וגלוי אור העצם כמו שהוא דוקא ע"כ בא אופן ציורו כך וכך ולא באופן אח' וא"א להיו' בקריא' שם אחר ואמנם לא כרושם בעלמא שאינו מורה כלל לפי העצ' ממש רק בחי' זכרון לבד אלא אדרב' האות מגל' ומורה על העצם הדבר כמו שהוא בלי שינוי כלל רק שאינו עצם הדבר אלא בחי' גלויו (ולא כמו ובא בלה"ק שהעצם בא) ונהנה מעתה יש להבין בבחי' האותיות למעלה כמו אותיות שנבראו בהן שמים וארץ וכל צבאם כידוע דאותיות יהי אור מהווה את האור מאין ליש בכל רגע וכן אותיות יהי רקיע מהווה את הרקיע מאין ליש בכל רגע כו' וכך בכל הברואי' שבכל העולמות הכל מתהוו' רק מאותיו' וצרופי' שונים וכידוע במא' דס"י ה' אבנים בונות ק"ך בתים כו' וכמ"ש בדבר ה' שמים כו' וכל אות ואות הוא בחי' המשכה מיוחדת דוקא וצירוף האותיות הוא בחכמה דאבא יסד ברתא והיינו בראשי' נמי מאמר הוא כידוע שהוא הצירוף בחכמה שנק' בראשית מאמר אחד שכולל הכל כו' ודרך כלל ו' ימי בראשית מא' יהי אור כולל אלף שנה כמ"ש כי אלף שנה כיום כו' והיינו מבחי' חסד דאצי' שנק' יום א' נמשך מא' יהי אור וכן מא' יהי רקיע ביום ב' מאצי' לבי"ע כולל אלף כו' מבחי' הגבורה דאצי' וכך ו' ימים דאצי' מקוריי' כלליי' לו' אלפי שני דהוי עלמא כידוע ולפי זה הרי מובן עכ"פ בין דרך כלל ובין דרך פרט הרי האותיות שנבראו בהן הכל הן בחי' ממוצעי' בין העצמות להעולמו' והברואי' מאחר שנבראו מהן הכל נקראו האותיו' האלקיי' בחי' בורא ומהווה כמו אותיו' יהי אור הן אותיו' אלקיי' שמהווה ובורא את האור מאין ליש כנ"ל וכך דרך כלל בו' אלפי שני כו' הרי אותיות יהי אור הכולל אלף שנה שנמשך מבחי' חסד דאצי' הוא בחי' ממוצע בין עצם אור חסד דאצי' לעולמו' ומלאכי' שנבראו מבחי' אותיו' הללו דמדת החסד כו' וכך הוא בחי' האותיות דיהי רקיע שנמשך מבחי' אור הגבורה דאצי' נק' ממוצע עד"ז ממש כו' וד"ל וענין ממוצע ידוע שהוא המחבר ומקשר עליון בתחתון ובכאן ג"כ הענין של אותיו' האלקיי' דיהי אור ויהי רקיע וכה"ג הן ממוצעי' להביא ולחבר העליון בתחתון שזהו להביא ולהמשיך מעצמו' אורו' דחו"ג דאצי' להיות בחי' התפשטו' וגלוי שפע