שמח תשמח כו' ומסיים משמח חו"כ

תסב

שמח תשמח1 ריעים האהובים כו' ומסיים משמח חתן וכלה, ויש להבין מה שייכות יש לשמחת חתן וכלה במה ששמח ישמח לריעים האהובים תחלה, ומהו כשמחך יצירך בג"ע מקדם דוקא כו'. והנה בברכה זו מדבר בשמחת חתן ואח"כ כלה כמ"ש משמח חתן וכלה כו', ויש להבין דבשלמא לשמח את הכלה נצרך שתוכל לעלות להתייחד כו' כנ"ל בענין הריקוד שמרקדין לפני הכלה2, ועוד מפני שהולכת מבית אבי' ואמה לדור עם בעלה כו', אבל למה צריך לשמח את החתן כו'. אך הענין הוא משום דכתיב ע"כ יעזוב איש3 את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר א', והטעם דע"כ יעזוב הוא ממה שקדם שקרא לה אשה כי מאיש לוקחה זאת כו', וי"ל דבשלמא באדה"ר שבנין חוה הי' א' מצלעותיו כמ"ש זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש כו' ע"כ דבק באשתו, אבל בדור שאחריו למה יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו כו', ואם זה בא בטבע שיעזוב איש כו' למה צריך לשמח את החתן שיעזוב אביו ואמו כו'.

אך הנה ידוע שרש ענין אב ואם שהן בחי' חו"ב שהן המולידים את המדות שנק' איש, ואין למדות קיום ומציאות רק ע"י השכל והשגה שמחמתו מתפעל ואם יסתלק השכל וההשגה מיד יבוטל התפעלות המדות, כמו שנראה בחוש בעבודה שבלב בתפלה שיתפעל בלב מחמת ההתבוננות ובהסתלקות ההתבוננות יפול מהתפעלות הלב לגמרי כו' וצריך לייגע א"ע מחדש להתבונן כו', וכך הוא במילי דעלמא כידוע שאין התפעלות הלב בלא התבוננות במוח תחלה. אך הנה אנו רואי' שכאשר באה ההתפעלות שבלב בקול ודבור שבפה שיוצא מקירות הלב הנה נעשה התפעלות הלב בחי' משפיע לקול הדבור שידבר בקול רעש בהתלהבות והתפשטות כו' ואז התפעלות המדות שבלב נפרדין מן השכל והשגה שבמוח שמחמתה נתפעל והי' בחי' מקבל ממנו עד שנעשה השכל וההשגה בקיצור והסתלקות לגמרי וא"א לו שיהי' אז שכלו ודעתו בהרחבת ההתבוננות מפני שלבו בא להתדבק באותיות הדיבור וקול ונדבק ונמשך להשפיע בדיבור בהתלהבות שמחמת זה מוכרח לסלק ולעזוב את השכל וההשגה ולקוצרו בתכלית, וכנראה בחוש בכל מי שדבריו בתפלה יוצאי' בהתפעלות הלב ביותר תסתלק ממנו השכל והשגה אלקי' לגמרי כו'.

תסג

ב) וזהו ענין ע"כ יעזוב איש שהן המדות שבלב את אביו ואמו בחי' חו"ב שבמוח המולידים אותו עד שנסתלקו לגמרי ודבק באשתו שהוא כלי הקול ודיבור שמשפיע להן דהיינו מפני שצריך לידבק באשתו שהוא בחי' הדיבור וחושק בה יותר משיהי' בחי' מקבל מאו"א שהן בחי' המוחין שבראש כו'. ולהיפך כאשר רוצה לידבק בשכל והשגה שבמוח בהרחבה ולהיות מתפעל בזה בלב אז הלב נמשך ונדבק אחר השכל והשגה בעומק ומוכרח לעזוב את הקול ודיבור שלא יומשך מן הלב לקול ודיבור בהתפעלות ורעש אלא ידבר בחשאי (וזהו ב' מיני עבודה שבלב, א' ההעמקה וההתקשרות בשכל והשגה אלקי' בהרחבה והתפשטו' שהלב עולה אל השכל וממילא יהי' דבריו בחשאי וממילא כו', והב' אחר ההתבוננות שממנה נולד ההתפעלות שנמשך התפעלות הלב בדיבור דוקא שאז נסתלק השכל ונתקצר), והן ב' הפכים שא"א שיהיו שניהם כא' ברוחב ההשגה ובהרמת קול ודיבור שיוצא מן הלב שהרמת קול בהתפעלות הלב בלבול השכל הוא והרחבת ההשגה ימנע הקול ודיבור (וכמו שרואי' בחוש במי שטרוד בעיון שכל ימעיט הדיבור ומי שמרחיב הדיבור בהתפעלות יסתלק הרחבת השכל כו', וגם בחכמי' שמלמדי' חכ' דבריהם בנחת דוקא ולא בקול רם מטעם זה וד"ל. ואעפ"י ששרש צירופי האותיות הוא מבחי' החכ' דוקא שאבא יסד ברתא4 כידוע, היינו רק שרש5* הצירופים שמאליהם נעשה ממקור החכ', אבל קול הדיבור בא מהבל הלב דוקא שכבר נתפעל מהשכל ומבלבל הוא את השכל כו'). וזהו ע"כ יעזוב איש את אביו ואמו שהן המוחין אז ודבק באשתו שהוא קול הדיבור כו' ואם אינו עוזב או"א לא יוכל לדבק באשתו שהוא הדיבור (ואעפ"י שהדיבור שהוא בחי' המל' ג"כ נבנה מאו"א כמ"ש ויבן ה' אלקי'6 את הצלע כו' וכמאמר והתקין לו ממנו כו' לפי שבנין המל' עצם מעצמי כו' לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת כמו שהדיבור נמשך מהבל הלב דוקא ע"כ יעזוב או"א הבונים לדיבור ודבק כו'), וזה פלא גדול למה יעזוב או"א כו' ולא יהי' אור השכל וההשגה בשלימות בשעה שמדבר בהתפעלות הלב (וכמ"כ למעלה בחי' המוחין דאו"א שבמדות דז"א דאצילות מסתלקים בשעה שנמשך ומשפיע לקול ודיבור די' מאמרות מטעם זה דבחי' המל' עצם מעצמי כו' כי מאיש לוקחה זאת מבחי' הבל הלב העליון כו' ע"כ יעזוב איש העליון או"א דאצי' ודבק כו' כידוע שזהו בחי' יחוד דזו"נ דאצי' שנק' איש ואשה למעלה כו').

ג) אך הנה יש עצה לזה שלא יבלבל הקול ודיבור כלל את השכל והכוונה שבמוח אלא אדרבה יוכל להיות כל אמיתית הכוונה והשכל האלקי' שבמוח בכל פרטי קול הדיבור עד שלא יהי' אף קול ודיבור א' בלתי כוונה

תסד

שכלי' שמלובש בה. ויש בזה ב' תנאים, הא' כאשר לא יהי' השכל והשגה האלקי' בחיצוני' לבד שנק' חיצוני' בינה אלא בבחי' פנימי' בינה דוקא. וביאור הענין ידוע בענין הבן בחכ' וחכם בבינה7 כו' שבחי' חיצוני' דבינה הוא ענין הבנת והשגת השכל שנק' התבוננות בהסבר דברים עפ"י משלים וכה"ג שמזה יולד ההתפעלות בלב שאז ודאי א"א שיהי' השגה הזאת בהרחבה כאשר יתפעל בלב ויומשך מהבל הלב בקול הדיבור לפי שכבר נתקצר הרחב ההשגה מיד בבוא ההתפעלות בלב (דיסוד אימא הוא מסתיים בחזה דז"א8) וגם קול הדיבור מבלבל כנ"ל, אבל בחי' פנימי' בינה שנק' עומק המושג ותמציתו לאחר ההסבר שז"ש וחכם בבינה הוא שמאיר דוקא בלב יותר ונק' בינה לבא ובה הלב מבין וכמ"ש במ"א ונק' כונה שבלב (בל"א ער דער הערט דעם שכל אין הארץ כו'), אז ודאי יאיר פנימי' הלב בקול ודיבור בכל פרט ופרט, וכמו שנראה בחוש בקול הניגון ושיר שיוצא מהבל הלב לדיבור שהוא לפי אופן הכונה שבלב מבחי' תמצי' ההשגה שהי' במוח בינה באריכו' (וכשיר הלוים וכה"ג בשיר המלאכים כו') וכמ"ש לבי ובשרי ירננו כו' וחסידך ירננו9 וכה"ג בקול הדיבור אין זה מבלבל אדרבה מגלה כל עומק התפעלות שכליי' שבלב שנק' שיעור בלב כמ"ש נודע בשערים בכאו"א לפום מה דמשער10 בליבי' דוקא, שזהו ענין הלב שומע וכן הלב רואה ראיי' עין השכל שהוא בחי' עומק חכ' שהוא בבחי' ראי' כידוע בענין ראי' ושמיעה שהן בחו"ב שבלב דוקא כמ"ש במ"א ע"פ ממעמקים עומק חו"ב שבלב דוקא וד"ל.

ד) והתנאי הב' הוא בחי' התענוג והשמחה שבהשגה והתבוננות האלקי' שישמח ויתענג מאד באותה ההשגה האלקי' ולא תהי' בחיצוני', דאם ההשגה היא רק בדרך מח' עיוני' בעיון השכל באיזה דבר חכ' אז כשיבא לכלל דיבור בקול יבוטל כנ"ל אלא ידבר בחשאי כנ"ל, אבל כאשר התפעלות התענוג ושמחה בהשגה אלקי' אז יבא מן הלב לקול הדיבור ג"כ בשמחה ותענוג ממילא מכוון דוקא לפי ענין ההשגה ולא יבלבל כלל את הכונה שבמוח כמו שהיא (וכמ"ש לבי ובשרי ירננו כו' וכשיר הלוים שהי' בהתפעלות שמחה ותענוג גדול), ואין השכל והשגה מתקצר כלל אדרבה מתפשט ומתגלה ביותר (והוא בחי' התגלות ע"י בבינה בשיר הלוים כמ"ש ועבד הלוי הוא כמ"ש

תסה

במ"א11), והטעם הוא לפי שכאשר יבא העונג והשמחה בהשגה והתבוננות הנה טבע השמחה להוציא מן ההעלם לגילוי, כידוע שכאשר ישמח אדם אז יגלה כל מצפוניו, ע"כ ע"י השמחה והתענוג בהשגה תצא כל בחי' ההעלם שבה לגילוי דוקא והוא בחי' פנימי' ותמצי' המושג שלא יכיל כלי מוחו להשיג בהסבר משלים וכה"ג, וכמ"כ בראי' עין השכל דחכ' ג"כ יתגלה מן בחי' ההעלם דחכ' יותר מכמו שהוא במוח החכ' עצמה מטעם הידוע שבחי' התענוג והשמחה הוא בעצמות הנפש דבחי' יחידה שלמעלה ממקור החו"ב (וזהו מ"ם דממעמקים שכולל ב' עומקים דחו"ב כמ"ש במ"א12), ואז אף שנסתלקו מוחין דחו"ב בהגיע ההתפעלות ללב כנ"ל חוזרים ונגלים ביתר שאת ותמציתם ועומקם הנעלם בא לגילוי ע"י השמחה בשיר וניגון (וזהו שנק' שיר פשוט שממנו נמצא שיר כפול13 דחו"ב כו'), ובלא עומק דחו"ב אין השמחה בהשגה החיצוני' מועיל אדרבה יסתלק השכל יותר, כ"א בעומק דחו"ב בלב כנ"ל ובשמחה ותענוג שהן ב' תנאים הללו אז יתגלה ויתחבר תמצי' הכונה שבחו"ב הנעלם בכל פרט של קול הדיבור והיו לאחדים ממש כידוע לטועמים טעם ותענוג בהתבוננות בעומק ההשגה שבלב דוקא וד"ל.

ה) וז"ש כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות (שנתנה התורה כמ"ש וכל העם כו' וכתיב קול ה' על המים קול ה' בכח כו' וכמ"ש במ"א14), ולכאו' מה שייכות ה' קולות דתורה לענין שמחת החתן ומה צריך לשמח את החתן כו'. אך הנה ידוע במ"ש ביום חתונתו זו מ"ת15 כו' שהקב"ה נק' חתן וכנ"י שקבלו התורה נק' כלה וכמ"ש והוא כחתן16 יוצא מחופתו כו' והוא בחי' השפעה דחכ' דתו"מ בקול ודיבור לכנ"י ביו"ד הדברו' דאנכי כו' כמ"ש וידבר אלקי'17 כו', ושרש חכ' זאת דיו"ד הדברות בחו"ב שבעצמותו ית' הוא אך שיצא מן ההעלם לגילוי ממדות שבלב אדם העליון בקול ודיבור כו'. וזהו ענין ה' קולות כנגד ה' חסדים כמו קול ה' על המים בחי' המשכה דחסד וקול ה' בכח בבחי' גבורה וקול ה' בהדר בחי' ת"ת כו', ומבואר למעלה שבחי' גילוי קול ודיבור מהבל הלב מוכרח שיהי' הסתלקות המוחין דחו"ב שנמשך למדות כו', שזהו ע"כ יעזוב איש או"א כו', אך ע"י בחי' השמחה והתענוג חוזרים לבא מבחי' ההעלם והתמצית לגילוי בכל פרט דקול ודיבור דוקא, אבל בלא שמחה ותענוג כאשר משיג בהשגת השכל בחיצוני' ונדבק בה

תסו

אינו יכול להביא בקול ודיבור כו'. וכך הוא בענין לימוד התורה כשבאה בדיבור ע"י שמחה ותענוג שבחכ' דתורה אז יתגלה מבחי' ההעלם ופנימי' שבה בקול ודיבור דוקא, וכמו שהי' במ"ת שהי' גילוי ההעלם דתענוג ושמחה העליונה בכל דיבור וע"כ על כל דיבור פרחה נשמתן18 כו', וזהו קול ה' על המים כו', וע"כ צריך עכשיו ללמוד בשמחה ותענוג כמ"ש ר"ש חדאי נפשאי19 לך קראי כו' וכן אומר ונשמח בדברי תורתיך כי הם חיינו כו', ולכך א' כל הלומד בקול20 לא במהרה שוכח כו', אבל כשלומד בלא שמחה ותענוג רק במח' בעיון השגת שכל לבד ממילא ידבר ד"ת בחשאי ולא בקול הרי לא נגלה בזה הדיבור מבחי' הפנימי' וההעלם דחכ' דתורה כלל וגם לא מתחבר בקול ודיבור כלל כנ"ל, וזהו חיים הם למוצאיהם בפה דוקא וכן א' כי לא על הלחם דתורה כו' כי על כל מוצא פי ה' דתורה יחי' האדם וכמ"ש ודברי אשר שמתי21 בפיך דוקא מטעם הנ"ל, כמו שהי' במ"ת דכתי' ביום חתונתו וביום שמחת לבו פי' ביום חתונתו שהוא ירידת השפע דאור תורה אך זה הי' בבחי' שמחת לבו שעי"ז יצא מן ההעלם הפנימי בגילוי בקול ודיבור כנ"ל וד"ל.

ו) וזהו כל הנהנה מסעודת החתן ואינו משמחו עובר בה' קולות. דהנה בחי' המדות שבלב שמשפיעים לבחי' הדיבור וקול נק' חתן לשון נחות דרגא כו' ונק' איש כנ"ל בפי' ע"כ יעזוב איש את או"א שהן המוחין חו"ב המולידים אותו ודבק באשתו שהוא בחי' הדיבור מה שמדבק נפשו באותיות הדיבור בתפלה (דאשתו הוא בחי' היראה שהוא בדיבור דוקא, ועוזב או"א שהוא השכל שמקבל ממנו התפעלות כי אין השכל והתפעלות האהבה עיקר אלא היראה שהוא באותיות הדיבור דוקא, וכמו המדבר לפני המלך בקשתו ושאלתו שמדבר בהכנעה וביטול באימה ויראה גדולה שזהו העיקר ולא מה שמתפעל בלבו ודעתו כו' כמ"ש בש"ע שא' אדני שפתי תפתח כו' כי אתה שומע תפלת כל פה דוקא). והנה כאשר בחי' המדות שבלב באים בהתפעלות השמחה ותענוג שבהשגה שבמוח אזי לא יעזוב לאו"א שהן המוחין דחו"ב אדרבה הן באים בגילוי ההעלם שבהן דוקא בקול ודיבור, אבל כאשר המדות שבלב הן בלא שמחה בהתבוננות אז לא יוכל לעזוב לאו"א שהן המוחין המולידים התפעלות הלב שנדבק בהשגה שבמוח בינה להיות קיום מציאות התפעלות המדות שבלב ואז ממילא לא יוכל לבא בהשפעה בקול ודיבור ונעזב הקול ודיבור לגמרי, אבל ע"י השמחה בהשגה חוזר להיות הקול ודיבור עפ"י הכוונה שבשכל דוקא כנ"ל. וזהו שכאשר אינו משמח את החתן שהוא בחי' מדות שבלב בשמחה

תסז

ותענוג שבהשגה עובר בה' קולות, פי' עובר שעובר עליהן בדרך מעבר בעלמא מבלתי יוכל לדבק נפשו בקול ודיבור כלל וגם הוא פוגם בעצם הקול ודיבור שאינו נמשך בכונה שעפ"י שכל והשגה האלקי' שבמוח כלל כי יצא הקול ודיבור מופרד מן השכל והשגה לגמרי אם לא שיעזוב לאו"א שהן המוחין ויקצר ההשגה ושכל לגמרי וידבק רק בקול ודיבור שלא בכוונת השכל וע"כ צריך שמחה לשמח את החתן ואם לאו עובר בה' קולות והן ה' קולות דתורה שנתנה ע"י שמחה כנ"ל בפי' ביום חתונתו וביום שמחת לבו דוקא וכשלומד בלא שמחה ותענוג שלא מתחבר בחי' הפנימי' בקול ודיבור, זהו שעובר על ה' קולות דמ"ת וד"ל.

ז) אך הנה עדיין יש להבין למה צריך לשמח את החתן כו', דמשמעות ענין וטעם שצריך לשמח את החתן הוא כדי שיוכל לעזוב את או"א וידבק באשתו, ולפי כל הנ"ל ע"י השמחה אינו עוזב כלל לאו"א שהן המוחין אדרבה יומשכו מהעלמם לגילוי בקול ודיבור בכל פרט דוקא כנ"ל, ועוד בעיקר הענין מאחר שנתן טעם להיותה עצם מעצמי כו' ע"כ ממילא יעזוב לאו"א ודבק באשתו כו', א"כ למה צריך לשמח אותו שיוכל לעזוב לאו"א הרי מצד עצמו עוזב או"א כו', ועוד למה יעזוב או"א המולידים אותו בשביל אשתו אף שהיא א' מצלעותיו הלא נאמר ויבן ה' אלקי' את הצלע כו' דאו"א תקינו לה22 כו'. אך הנה כ"ז יובן בהקדים ענין א', והוא מה שאנו רואי' שאחר שיתפעל האדם במדות שבלב מצד ההשגה שבמוח יבא לכלל התפעלות האהבה יתירה בהתלהבות ותענוג גדול שלמעלה מכפי ערך ההשגה וטעם שבמוח שהוליד האהבה כידוע שזהו מצד שרש המדות בעצמות הנפש דבחי' יחידה שלמעלה גם מן המדות שברצון ותענוג המורכב בשכל וטעם אלא כמו אה"ר בתענוג הפשוט ממש (כמאמר דז"א בע"י אחיד ותלי' כו' וכמ"ש במ"א23). והנה אין זה בא כ"א ע"י בחי' שמחה שבעצמו' הנפש דוקא שנק' שמחת הנפש מצד עצמה, והוא ג"כ בחי' התענוג הפשוט שבעצמו' ממש שטבע זאת השמחה לגלות כל העלם העצמות ממש שלמעלה מתענוג ורצון המורכב בחו"ב כידוע ומבואר במ"א. וממילא מובן ששמחה זו למעלה הרבה משמחה שבהשגה שבמוח הנ"ל רק שע"י שמחה שבהשגת שכל יתעורר בחי' שמחה העצמי' הזאת, וכנראה בחוש בכל עובד ה' בשמחה בהתבוננות שיבא אח"כ לבחי' שמחת הנפש עצמה שבלא הרכבה כלל באיזה טעם ושכל, והוא הסיבה שאחר שיתפעל בלב בשמחה המצומצמת בהשגה שבמוח יבא לכלל התפעלות שמחה יתירה בלב באה"ר בתענוג הפשוט בלתי מוגבלת כלל כנ"ל ואז הוא בא לבחי' התפשטות הקול

תסח

ודיבור בהרחבה גדולה שנק' קול גדול כו' שלא לפ"ע השכל שבמוח כלל, וראי' לזה ממה שע"י שמחת הלב ביותר מכפי המדה שבאה מבחי' שמחת הנפש עצמ' ימצא בדיבור התגלות אור החכ' ג"כ ביתר מכפי כח חכמתו בעצם בהעלם (וכמו אגברו חמרא אדרדקי דלימרו מילתא כו', וכמו ר"ז דהוה בדיחא דעתי' אמר דכל חללי דעלמא24 כו'), וזהו משום שבינה יתירה25 ניתנה באשה יותר מבאיש כו' וכן אמר דקול מעורר הכונה שבמוח ולב כו', א"כ ודאי שיש שרש ומקור לקול ודיבור למעלה במקור דחו"ב גם למעלה מרצון ותענוג המורכב בחו"ב כו' דהיינו בעצמות הנפש ממש (שנק' רוח ממללא כמ"ש במ"א26). וזהו הטעם שאמר זאת הפעם עצם מעצמי כו' ששרש בחי' המל' שהוא הדיבור בעצמות המדות דבחי' יחידה הנ"ל שלמעלה גם ממדות שברצון ותענוג כו' כנ"ל וע"כ יעזוב איש את או"א שהן בחי' המוחין דחו"ב (אפילו למקור דחו"ב שנק' עומק חו"ב כנ"ל) ודבק באשתו שהוא התפשטות דקול ודיבור וד"ל. וזהו הטעם שצריך לשמח את החתן שהוא בחי' המדות שבלב מבחי' שמחה העצמי' שבנפש כדי שיעזוב לאו"א כי נתבטל שמחה דחו"ב ממילא והי' כלא הי' לגבי שמחה העצמי' ודבק באשתו שהוא קול ודיבור להשפיע בהתפשטות גדולה מצד שמחת לבו שהיא בלתי מוגבלת כלל שאין חו"ב מגיעים לשם כלל אפי' בחי' ההעלם שלהם (והוא בחי' שיר פשוט הנ"ל).

ח) ובזה מתורץ גם הקושי' שני' דמצד עצמו עוזב לאו"א כו' שאין זה רק ע"י שמחת לבו הנ"ל דוקא, וכמו שהי' במ"ת דכתיב וירד הוי'27 וידבר כו' לפי שהי' בבחי' שמחת לבו דוקא שלמעלה גם ממקור דחו"ב שזהו כמו ענין ע"כ יעזוב כו' שע"י שמחה שבעצמו' ממש דוקא כנ"ל, ועכשיו הוא לימוד התורה בקול ודיבור דוקא וכמ"ש כי על כל מוצא28 פי ה' כו' שהוא ע"י שמחה שבעצמו' דוקא מטעם הנ"ל (ואעפ"י שחו"ב נק' בונים לדיבור זהו רק לעשות הצירופים כו' אבל שרש עצם הדיבור הוא בעצמו' ממש ולכך יעזוב או"א כו'). וזהו שמח תשמח ריעים האהובים שמח לדכורא ותשמח לנוק' דהיינו חו"ב שנק' או"א שיומשך בהן משמחה העצמי' שלמעלה משמחה ותענוג שבחו"ב מצד עצמו, והוא מ"ש כשמחך יצירך למדות דאדם בג"ע מקדם למקור דחו"ב כו' מטעם הנ"ל, ואז לא יהי' המוחין דחו"ב נעזבים בשביל השפעה לקול ודיבור עד שלא יהי' הקול ודיבור נפרד גם מן השכל אעפ"י ששמחה דחו"ב בטילה במציאות אבל מפני ששמח תשמח משמחה העליונה גם לאו"א שנק' ריעים

תסט

האהובים דלא מתפרשין כידוע ולפ"ע זה דוקא יומשך שמחת חתן וכלה, וז"ש משמח חתן ואח"כ כלה שלא יהי' הקול נפרד מן השכל ולא יעזוב או"א כו' אעפ"י שמשמחים החתן כו' שיוכל לעזוב כו' (ודוגמא לזה מצינו ברב שמואל דרקיד אתלת29 כו' והריקוד הוא למעלה מן הדעת ולא נפסק הדעת ממנו כלל וד"ל). ולפי ששרש נשמות דדכר ונוק' מאדם וחוה ע"כ גם עתה יעזוב איש כו' (ומה שבאשר ברא אמר משמח חתן עם הכלה שהכלה עיקר זהו לע"ל דאשת חיל עטרת בעלה למעלה משמחה דריעים האהובים כו') כמ"ש30 בענין שוש תשיש).

ט) ולהבין בתוס' ביאור ענין המאמר דהנהנה מסעודת חתן31 ואינו משמחו עובר בה' קולות ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות כו', ובאמת יש להבין למה מצות שמחת חתן וכלה שאינו אלא מצות פו"ר דחו"כ גדולה יותר משאר המצות שצריך להיות בשמחה גדולה כ"כ עד שהמצוה על שאר בנ"א לשמחם, והלא כל המצות צ"ל בשמחה כו' ומה נשתנה מצוה זאת דפו"ר דחו"כ יותר מכל המצות זולתה כו'. אך כללות הענין הוא לפי שיחוד וזיווג זה דנשמות דו"נ דחו"כ שהן בצלם אדם העליון ממש הרי בזה יש בחי' כללות כל יחודים עליונים שנעשים למעלה ע"י תו"מ בפרטיות שהן רמ"ח אברים כו', ע"כ מצות שמחת חו"כ למטה הוא ממש כמו למעלה ביחוד חו"כ העליון שהוא יחוד זו"נ דאצי' כידוע (וע"כ מצות הכנסת כלה פוטרת גם מצות עשה דק"ש דאורייתא כמ"ש בעובדא דר"י ורבי יהודא שהבין הינוקא32 בריחא דלבושייהו שלא קרו ק"ש לפי שעסקו במצות הכנסת כלה). וזהו הטעם שמצות שמחת חו"כ למעלה מכל שמחה של מצוה בפרט, ולזה א' דמשמחו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות שזהו כמו במ"ת דכתי' ביום חתונתו כו' כידוע וד"ל.

י) ולהבין זה צריך להקדים עיקר ענין ההפרש בין נשמות למלאכים, שהנשמות הן בבחי' אדם בצלם אלקי' ממש וע"כ יש בהן כח המוליד ביחוד דו"נ להוליד בדומה להם נפש שכליי' חדשה מאין ליש משא"כ במלאכים (כמשי"ת). וביאור הענין, הנה אנו רואין ב' דברים שיש בנשמות מה שאין במלאכים, הא' יתרון מעלה שבמלאכים יותר מבנשמות מה שחומר וכלי

תע

שלהם דק ורוחני הרבה יותר מחומר וגוף של הנשמות, והב' יתרון מעלה שבנשמות ממלאכים מה שיש בהן כח המוליד כנ"ל שאין זה במלאכים, והא בהא תלי'. דהנה חומר וכלי של המלאכים הוא מבחי' הרכבה רוחניי' מאד מבחי' רוחניו' דיסודות דאש ורוח מורכבים יחד כמ"ש עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט וכמ"ש הרמב"ן33 דאין ההרכבה בחומר וגוף המלאכים ממים ועפר כלל רק מרוח ואש (ואעפ"י שנאמר והמים אשר מעל השמים34 יהללו כו', אין המים גשמיי' כלל ולא כמו יסוד המים הרוחני אלא הן בחי' מים עליונים הרוחניי' ביותר מן האור35* הזך בתכלית, כמ"ש במ"א בענין יהי רקיע36 בתוך המים, אך גלגל המזלות שקבועים ברקיע הרי הרקיע שנק' שמים מורכב מאש ומים דוקא, וכידוע בענין אמ"ר אור* מים רקיע37 כו'), וגם בירידת המלאכים שנק' חיות הקודש בהתלבשות למטה בלבושים גשמיי' בעוה"ז השפל בד'38 יסודות גשמיי' עכ"ז אינם נראים בהגשמת דבר כמו בגוף גשמי כמלאך שראו מנוח והגר ואמנם אין זה רק למראית עין האדם לבד שהרי עולה המלאך בלהב העולה כו' וכלבוש זר ממש נחשב להם ויכולים לפושטו בקל כו', וכש"כ כאשר אינם מתלבשים כלל בלבושים הגשמיי' שאז כל הגשמת העולם אינו תופס מקום כלל וכלל, וכמ"כ גם לאחר שמתלבשים שהרי א' מיכאל בא' פי' ששט כל שטח עוה"ז בשיטה ופריחה א' לבד כי אין נתפס חומריות היסודות דעוה"ז כלל בבחי' דבר מה עד ששט את העולם בפריחה א', וגבריאל בשתיים שהוא למטה מעט במדריגה וקרוב יותר ביחוס וערך לרוחניות דד"י עד שאינו נחשב כמו לבוש זר כ"כ עד שנתפס מעט יותר במקום ושטח בעוה"ז שיצטרך לשוט העולם בב' פריחות, ואליהו שהי' גופו מד"י גשמיי' רק שהי' מזוכך ביותר כמלאך ואמנם יש לו חיבור וערך יותר לרוחניות דד"י ע"כ הוצרך לפרוח בד' פריחות כי נתפס יותר בגדר וסוג זה העולם אעפ"י שרוח ה' נשאו ממקום למקום. והנה יהי' איך שיהי' הרי עכ"פ חומר וכלי הגוף דמלאכים דק ורוחני מאד כי החומר קרוב בערך מעין39* הצורה שהוא בחי' הנפש שבו אפי' גלגל השמש או הירח חומרם דק ורוחני ואם הם מורכבים מאש ורוח אבל הם

תעא

בחי' הרוחניו' וקרובים בערך לצורה שבהם שהוא בחי' ההשגה באלקי' שאומרים שירה ומשתחווים מיד בסיבובם כמ"ש וצבא השמים לך משתחווים כו', וכן באופנים הרוחניי' יותר א' כי רוח החי'40 באופני' לא יסבו בלכתם אל מקום כו' וד"ל. אבל הנה חומר גוף האדם שמורכב מד"י גשמיי' הוא חומר גס ביותר אעפ"י שנפש האדם היא רוחניי' אין החומר בערך עם הצורה כלל וא"א לשום מלאך גם היותר תחתון במדריגה להתלבש בלבוש גס כ"כ כחומר גוף האדם (והמלאכים כעז"א41 כו' שהורידו אותם בגופים חומריי' הן הנפילים שנתגשמו ביותר כידוע), וכש"כ מלאך עליון, אבל נפש האדם להיות שרשו עליון יותר מן המלאכים ע"כ יש ביכולתם לירד כ"כ למטה ממדריגה למדריגה להתלבש בחומר גופני הגס כ"כ ולהאיר גם בגוף החומרי מאור העליון האלקי בבחי' ביטול היש וגסות כו', וראי' מן התפעלות אלקות בלב בשר ותשובה אמיתית בלב נשבר כו' וד"ל.

יא) והנה הגם שבדבר זה מעלת המלאכים למעלה מן האדם, אבל בדבר הב' מעלת הנשמות גדולה הרבה מן המלאכים, והוא מה שיש בנשמות כח המוליד כנ"ל. דהנה אנו רואים שאין במלאכים כח המוליד כלל, שהרי לא נתהוה מלאך ממלאך העליון ממנו בדרך תולדה כלל רק שבא האור ושפע מעליון לתחתון בבחי' השתלשלות דעו"ע לבד, וכמו וקרא זא"ז42 ותרגומו ומקבלין דין מן דין כו', דהיינו שבחי' האור ושפע האלקי עובר ויורד בהשתלשלות מעילה לעילה בריבוי רבבות מדריגות שונות כידוע, אבל לא שנתהווה מהותם ומציאותם מעליון לתחתון שזהו אין מקבלים דין מן דין כלל, רק בבחי' שפע אלקי הוא ששייך לשון קבלה כו', אלא כאו"א יש לו מקור מיוחד בפ"ע בבחי' כח אלקי המהוה אותם מאין ליש שהוא כח אלקי מיוחד בפ"ע מפרטי הכלים דע"ס דבריאה או דיצירה או ועשי', כמו מחנה מיכאל בבחי' החסד שמתהווה מכח האלקי שבבחי' חסד דמל' דבריאה או יצירה, ויש בזה ע"ס בפרט וכלול מכמה מדריגות דבחי' הכלים מכלים שונים וכ"א משפיע להיות התהוות מלאך בפרט, והן ק"פ אלף מלאכים43 מסט' דחסד והיינו מחנה מיכאל וכה"ג מחנה גבריאל מבחי' גבורה שבמל' דבריאה או דיצירה כידוע, ועכ"ז מקבלין דין מן דין מעילה לעלול שהוא מפני בחי' ריבוי ההשתלשלות דע"ס דמל' בכלים מכלים שונים פנימי ואמצעי וחיצון וכלים פנימי' שלמטה מקבלי' מחיצוניו' הכלים דעליון, כמו ג' מיני אותיות דמחדו"מ שמחיצוני' כלים דאותיו' המח' נעשה פנימי' לכלים שבדיבור וכן מדיבור לעשי', שבכלל

תעב

הן ג' מדריגות דמלאכים דבי"ע משרפים לחיות וחיות לאופנים ומאופנים למזלות כו', וכאו"א יש לו שרש אות וכלי מיוחד בבחי' הכלים דע"ס דבי"ע שכללותם הן ג' מדריגות דמחדו"מ כידוע וד"ל. אבל הנשמות אעפ"י שהן באים ג"כ בהשתלשלות דע"ס דבי"ע כמ"ש בראתיו יצרתיו אף עשיתיו44, אבל שרשם מפנימי' ועצמיו' דאורות דע"ס דבי"ע בבחי' יחוד הפנימי דחו"ב וזו"נ שבכל עולם שמולידים נשמות ביחודם בצלם אדם דבי"ע כו', וע"כ גם הנשמות יש בהם כח המוליד ביחוד דו"נ שלהם שיולידו בדומה להם שאין זה במלאכים כלל כנ"ל, וכמו שנראה בחוש בנפש האדם שיוליד בדומה לו נפש חדשה ממש שבאה מבחי' אין ממש (ואעפ"י שגם בבהמות וחיות ועופות יש כח המוליד להוליד למיניהם דוקא וכמו והעוף ירב בארץ45 והמלאכים נק' בשם בהמות וחיות ועופות כפני ארי' ופני שור ופני נשר ויש בהם בחי' דו"נ כפרה ושור כו', אבל אין זה בבחי' תולדה דאדם בבחי' חכ' דבחי' מדבר שהוא בצלם אדם העליון ממש שזהו רק בנשמות ולא במלאכים אעפ"י שנא' ודמות פניהם פני אדם זהו רק בבחי' אנפי זוטרי (וכמ"ש במ"א ע"פ ויצר46 ה' את האדם כו').

יב) והנה טעם ענין ההפרש בין נשמות למלאכים בב' דברים הנ"ל ענין אחד הוא והא בהא תליא, והוא מצד מקור ושרש הנשמות והמלאכים, ששרש המלאכים גם באצי' אינו רק מבחי' חיצוני' החכ' שבאה בדיבור בי' מאמרות לבד כמ"ש כולם בחכ' עשית, וכידוע במ"ש בראשית ברא בחוכמתא47 כו' שזהו בחי' יש שבחכ' כו', אבל שרש הנשמות הוא מפנימיו' ועצמיו' דחכ' כמו שהוא בבחי' אין ממש וכמו והחכ' מאין תמצא48 כו' ששם הוא בחי' גילוי אא"ס ממש, וזהו הנק' בחי' אד"ם אדמה לעליון ממש כמ"ש ויברא כו' את האדם בצלמו49 כו', מפני שנשמת האדם שרשה בעצמו' א"ס ב"ה ממש וכמ"ש ישראל עלה במח'50 וכן אנו אומרים ואתה נפחת בי כו', וגם בכל פרט ופרט דכל ניצוץ קטן שבישראל כמו באדה"ר שהי' כללות כל הנשמות51 דכתיב בי' ויפח

תעג

באפיו נשמת חיים ומאן דנפח כו' שלא הי' זה הניפוח ע"י בחי' ממוצעים כלל (כמ"ש במ"א עמ"ש והאלקים עשה את האדם ישר52 כו').

ולהבין ביאור הדברים, הנה ידוע שיש ב' מדריגות בהשתלשלות א' הנק' יש מיש והב' הנק' יש מאין. ויובן זה בנפש האדם כאשר יומשך מחכ' לבינה הרי בחי' נקודת המושכל דחכ' הוא שנמשך לבא בהתפשטות בהשגה והסבר לאורך ורוחב בבינה כמעיין הנובע ונמשך ממנו הנהר זהו הנק' יש מיש שאין כל חדש בעיקר מציאת ההשגה דבינה שכבר היתה כלולה בנקודה דחכ' רק שיצאה מן ההעלם לגילוי לבד כנהר שיוצא מן המעיין כו' (הגם שהחכ' נק' אין ובינה יש כידוע53 א"כ זהו מאין ליש ולא מיש ליש, זהו בבחי' מקור דחכ' כמו שהיא נמצאת מבחי' אין כמשי"ת, אבל מה שנמשך מחכ' לבינה זהו בחי' יש דחכ' כאשר היא במציאות חכ' עכ"פ וא"כ מחכ' לבינה נק' יש מיש רק שלגבי השגה דבינה נק' גם נקודה דחכ' בבחי' אין, ומזה הטעם כל השתלשלות העולמות שמקורם הראשון הוא בחכ' כנ"ל נק' גם הבריאה מאין ליש ובאמת זהו רק יש מיש דחכ' וד"ל), וכמו"כ מן השכל למדות אין כל חדש בהתפעלות המדות שמתהווה מהתפעלות השכל ונק' יש מיש (אעפ"י שהתפעלות השכל הוא בבחי' אין והעלם במדות כנ"ל בחו"ב), וכן ממדות למח' שמן התפעלות המדות תתפעל המח' ונק' יש מיש, וכן התפעלות המח' בדיבור כו' עד שכל אות ואות מן הדיבור אין כל חדש בו בעיקר מציאותו שכבר הי' בנקודה דחכ' שמאיר לבינה כו'. אבל מדריגה הב' שנק' יש מאין ממש הוא ענין התהוות החכ' עצמה מלמעלה מן החכ' כמ"ש והחכ' מאין כו' שלא יש ערך כלל להיות מציאות התהוות שכל וחכ' לגבי עצמו' הנפש שלמעלה מן השכל לגמרי אלא הוא בבחי' יש מאין ממש (אעפ"י שהנפש נק' נפש השכלי' מפני שממנה מקור מוצא להשכיל כל שכל א"כ יש לה ערך ויחוס להיות ממנה המציאות של השכל ה"ז עצמו שנק' יש מאין מאחר שבכח המשכיל שבנפש שעל שם זה נק' נפש השכלי' עדיין אין שם מציאות שכל וחכ' אפילו בהעלם כו').

יג) וא"כ יובן מזה עכ"פ שכאשר האדם חושב במוחו ולבו ומדבר איזה דבר חכ' הנה עפ"י סדר ההשתלשלות מנקודת חכ' בבינה ומדות ומחשבה ודיבור לא יגרע אפי' אות א' בדיבור עצמו מכמו שהוא בהשגת השכל במוחו ולא יוכל לשנותו כי כל אות ואות הרי יש לו שרש מיוחד באור השכל וחכ' כו', וכידוע דכל צירופי אותיות הדיבור הוא מן החכ' לפי אופן ההשגה בבינה

תעד

דוקא כו'. וכך הוא ענין מע"ב דבדבר ה' שמים נעשו כו' ששרשם הראשון הוא בחכ' שמאיר בבינה, וגם החכ' עצמה נמדד בשיעור ומדה להיות נמצא שרש שפע לבינה ומדות ומחדו"מ שממנו ראשית ההשתלשלות בבחי' יש מיש ממדריגה למדריגה עד שיתהווה הבריאה דמלאכים וכל צבאם מבחי' הדיבור העליון מאין ליש ממש כידוע, וא"כ לא יוכל להיות שינוי כלל במלאכים ונבראים מכמו שהן במקורם הראשון דחכ' עד אותיות הדיבור לפי שכל מלאך ובריאה יש לו צירוף אות מיוחד ששרשו מיוחד במקור הראשון שהוא החכ' אשר מאין תמצא בקצבה ושיעור ומדה דוקא כנ"ל ולא יוכל לשנות מצירוף לצירוף אחר, ע"כ אין מלאך א' עושה ב' שליחות54 כי כאו"א שליחותו לפי מקור התהוותו מצירופי אותיות הדיבור, וע"כ א"א שיתהווה מלאך ממלאך העליון ממנו שלא יוכל להיות הוספה על עצם השיעור ומדה הקצובה ממקור הראשון דחכ' עד אותיות הדיבור (ובאמת יכול להיות ריבוי צירופים בדיבור ממח' א' כו' וכן בדיבור עצמו יש כלל ופרט דפרט וכמ"כ בג' מדריגות דמחדו"מ בבי"ע שיוכל להיות שיתהווה התחתון מן העליון כמו שמתהווים אותיות הפרטי' מדיבור וצירוף הכללי כנ"ל כמו ממאמר דתוצא הארץ נפש חי' יתהווה בסדר ההשתלשלות התחלקות וריבוי מלאכים כמו ריבוי מיני חיות ובהמות למטה כו', אבל זהו הכל בבחי' יש מיש מצד מקורם הראשון דחכ' בבינה כנ"ל וד"ל).

יד) אבל שרש הנשמות באה במקורם הראשון מבחי' אין דחכ' כמו שהיא למעלה טרם שנמצא בבחי' יש ששם הוא גילוי עצמו' אא"ס שיוכל להיות משם חידוש יש מאין ממש, עד"מ כאשר יאיר אור חדש במושכל דחכ' מלמעלה מן החכ' מאין ממש הרי יוכל להיות התחדשות כללי בכל השתלשלות דחכ' עד הדיבור העליון לשנות מצירוף לצירוף ולהוסיף דבר חדש שלא הי' תחלה בדיבור מפני שלא הי' גם במושכל הראשון דחכ' (וכמו כל הניסים ונפלאות שמהפכים הטבע כמו מי שאמר לשמן וידליק55 כו' זהו מצד בחי' אור חדש דבחי' אין דחכ' כנ"ל, וכך כל עליות העולמות מעשי' ליצירה ומיצירה לבריאה ומבריאה לאצי' שלא כפי ההשתלשלות שזהו כמו שהדיבור עולה במח' וממח' למדות עד שהחכ' עולה למעלה בבחי' אין דחכ' כנ"ל שזהו ענין שבת כידוע, ולהיפך בירידת האור למטה ביותר כנסים (כנבואה ושכינה בהיכל ק"ק) וגם אפי' בהשגחה אלקי' הפרטי' למטה על צבא המרום56 להשפיל ולהרים כו' עד בנ"א שבגופים וכל חלקי דצח"מ כו' הכל הוא בא בבחי' אור חדש דחכ' דעצמו' המאציל באבי"ע וד"ל). אלא צ"ל דיתרון מעלת הנשמות הוא למעלה מבחי' אין דחכ' שהוא אור חדש במושכל כו' שזהו רק ענין שפע

תעה

חיצוני' דשכל ממקור השכל הנק' כח המשכיל, אבל שרש הנשמות הוא מבחי' פנימי' ועצמו' דאא"ס שמלובש בפנימי' ועצמי' דחכ' כמשל הטפה שמתהווה ממוח האב שממנו נולד נפש בדומה לה ממש שהוא מצד עצמו' ומהות הנפש ממש כו', וע"כ יש בנשמות כח המוליד להוליד נפש חדשה בדומה לה בבחי' אדם בצלם האדם העליון שהוא בבחי' א"ס ממש שאין זה במלאכים ששרשם רק מיש דחכ' כנ"ל וד"ל. ומטעם זה חומר המלאכים דק ורוחני בערך א' עם הצורה לפי שנמשך מבחי' אותיות הדיבור הצורה עם החומר יחד (כמ"ש במ"א בענין תוצא הארץ57 נפש חי' שיצאו בצביונן ובקומתן כשור שיצא נפשו וגופו כא' משא"כ האדם שגופו מן העפר ונשמתו מלמעלה מעלה כמ"ש ויפח באפיו נ"ח כו'), ולכך אין ביכולת המלאכים לירד בלבוש גופני יותר מכפי מדתם וערכם במקור חוצבו באותיות הדיבור שנתהוו בצורה וחומר רוחני כא', אבל הנשמה לפי ששרשה מבחי' אין כמ"ש ויפח באפיו כו' שלמעלה מבחי' השתלשלות דחכ' ע"כ יש ביכולתו לירד בגוף חומרי וגס יותר ולהפוך גם אותו לבחי' אין האלקי ע"י תשובה ומע"ט לפי שאין הגוף רק כלבוש זר בלבד ואינו נחשב כלל מערכה ומהותה, וזהו הכלל שכל הגבוה גבוה ביותר יותר יוכל להשפיל א"ע ולהיות גם בגוף גשמי ולהפכו בבחי' ביטול היש לאין שאין כח זה במלאכים כלל, וראי' מן הנפילים כנ"ל. ונמצא דמה שיש הפרש בין נשמות למלאכים בב' דברים הנ"ל הא בהא תלי' והכל ענין א' וד"ל.

טו) והנה אחר כל זה יובן הטעם שבמצות פו"ר דחו"כ צ"ל שמחה גדולה יותר מכל המצות כנ"ל. דהנה ידוע בשרש ענין השמחה שבטבעה לגרום להיות בחי' גילוי ההעלם והנסתר, שהרי כאשר ישמח אדם יצא כל ההעלם המוסתר שבנפשו לגילוי, וזה הגילוי מן ההעלם שבעצמו' הנפש ממש נק' יש מאין ולא יש מיש, ואעפ"י שענין גילוי ההעלם בכ"מ הוא רק יש מיש כמו גילוי הדיבור מהעלם המח' וכן המח' מן המדות והמדות מן השכל כידוע, זהו דוקא רק כמו שבא בסדר והדרגה בהשתלשלות עו"ע כו', אבל ע"י השמחה יוצא גילוי ההעלם ממש שלא הי' נגלה כלל בסדר ההשתלשלות, ואין זה אלא ע"י שמחת הנפש בעצמה דוקא שהוא כאשר השמחה מגעת בנקודת עצמו' הנפש אז יאיר בגילוי מבחי' העלם פנימי' ועצמו' ממש שנק' יש מאין ממש, וראי' לזה ממה שרואים בשמחה העצמי' יולד רצון חדש מה שלא הי' נולד ונמשך לפי טבעו ומהותו, כמו בעת שמחת לבו ביותר ירצה גם בשונאו ויפזר הון רב נגד טבעו והוא מצד שבא העלם העצמו' לגילוי, וכן יוכל לחדש שכל וחכ' חדשה שלא הי' בערך כח שכלו כלל וכלל, וזהו בחי' יש מאין ממש. ונמצא ששרש השמחה יש בכחה להמשיך יש מאין ממש. אמנם זהו בשמחת הנפש בעצמותה ממש, אבל בשמחה בפרטי הכחות כרצון ושכל ומדות אין זה

תעו

גורם גילוי העלם העצמי ממש רק גילוי ההעלם דמדה זו לבד שנק' יש מיש ולא יש מאין ממש מאחר שאינה בעצמות הנפש ממש.

וכדוגמא זו יובן ג"כ בטעם שמחת חו"כ להיות שמצות פו"ר דחו"כ הוא בבחי' כח המוליד שבנפש להוליד יש מאין שזהו בנשמות דוקא שאין זה במלאכים כנ"ל, וזה א"א להיות כ"א ע"י בחי' השמחה הגדולה שבעצמות הנפש ממש שגורם בחי' גילוי ההעלם שבעצמו' ממש כנ"ל ואז יומשך בחי' כח המוליד שבנפש מן ההעלם לגילוי עד אין שיעור כו', ובחי' גילוי העלם זה דכח המוליד הוא בחי' יש מאין ממש כי כח המוליד מוליד נפש חדשה בדומה לו כנ"ל והוא בחי' כללות דאד"ם אדמה לעליון ממש כנ"ל וא"א להגיע לזה ע"י שמחה שבפרטי כחות הנפש כשמחת רצון ושכל טוב כו' רק ע"י שמחת הנפש עצמה דוקא. וזה עיקר הטעם שמצוה לשמח לחו"כ ביותר מכפי המדה דוקא וכענין הריקוד לפני הכלה כו' והנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות כו' שצ"ל בשמחה גדולה שיהי' גילוי העלם העצמו' דחו"כ שיוכלו להמשיך כח המוליד שבנפש שהוא בחי' יש מאין ממש כו'. וכך הוא בענין הרוחניות דיחו"ע דדו"נ במצות פו"ר מפני שכולל כל יחוד פרטי שבמצוה פרטי' והוא בבחי' יש מאין ע"כ צ"ל בשמחה יותר מכל המצות, אעפ"י שגם הם צ"ל בשמחה אך הוא בשמחה פרטי' בדבר פרטי בשמחה של מצוה בצדקה וחסד וכה"ג (לבד מצות ת"ת58 כו' כמשי"ת) שזהו בבחי' יש מיש לבד כרמ"ח אברים שמקבלים חיותם בסדר השתלשלות מעליון לתחתון ממקורם הראשון מחכ' לבינה ומבינה למדות ומדו"מ כו', משא"כ בשמחה דחו"כ שהוא ע"י פנימי' ועצמו' הנשמות דדו"נ שיהי' גילוי ההעלם בכח המוליד להוליד פרי טוב ביח"ע דמצות שעשו כל ימיהם כו' ה"ז יש מאין ממש כנ"ל (וכענין הנ"ל בהפרש שבין יש מיש ליש מאין שהוא ההפרש בין נשמות למלאכים בכלל). והגם שמצות59* חו"כ הוא בגשמי' ביחוד גופני דמצות פו"ר ושארי מצות הן ברוחניו' ביותר, אך זהו הכלל שכל הגבוה גבוה יותר יוכל לירד למטה כנ"ל בנשמות שיוכלו לבא בגופים גשמיי' כו', וע"כ מצות פו"ר דחו"כ שביחוד גופני שמלובש בזה מיחו"ע דנשמות כמו שהן בשרשן למעלה בפנימי' ועצמיו' דאא"ס שמלובש בפנימי' דחכ' כנ"ל, וע"כ א' ביחוד דו"נ זכו שכינה ביניהם60 כו' להיותם בבחי' אד"ם אדמה לעליון ממש כנ"ל61 כידוע וד"ל.

טז) וז"ש ואם משמחו מה שכרו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות, ויש להבין מה שייכות שכר זה בשמחת חתן שיזכה לתורה שנתנה כו'. אך הנה

תעז

יש להקדים תחלה בשרש מצות עסק התורה שגדולה מכל המצות ג"כ וכמ"ש ת"ת כנגד כולם62 הוא, ומוכרח לומר שזהו ג"כ מטעם הנ"ל בהפרש שבין יש מיש ליש מאין שבנשמות ומלאכים כו'. והענין הוא שבמצות ת"ת ה"ז בבחי' יש מאין ממש יותר מכל המצות, אעפ"י שהן ג"כ רצה"ע ממש כמצות תפילין וציצית וצדקה וכה"ג, אבל בחי' רצה"ע דכל המצות הן מורכבים בטעם וחכ' שבתורה שהוא כל מקור רצה"ע שבמצות ואין זה רק בחי' יש מיש כו', אך בחי' מצות ת"ת ה"ז על בחי' ח"ע דתורה עצמה כמו שהיא באה מבחי' אין ממש דהיינו מעצמות אא"ס ממש שלמעלה מעלה מן החכ' לגמרי (אפי' מח"ע דתוה"ק) וזהו ענין עוסק בתורה לשמה וה"ז לשמה לשם התורה שהוא להמשיך מעצמו אא"ס ממש בבחי' מאין ליש בחכ' שבתורה (כמאמ' דוד הי' מחבר תורה של מעלה63 בהקב"ה), וכידוע דאורייתא מחכמה עילאה נפקת64 והחכ' מאין ממש תמצא. ובזה יש ג' מדריגות, בחי' אין דח"ע דתורה כמו שהיא בטרם שירדה למטה, ובחי' יש דח"ע דתורה כשירדה למטה להיות מקור לחכ' דמע"ב, וכמ"ש בראשית ברא בשביל התורה65 שנק' ראשית כו' דבראשית זה דח"ע דתורה הוא פנימי' ומקור לחכ' דמע"ב שנאמר כולם בחכ' עשית וכן א' בראשית דחכ' ברא66 שהוא בבריאה מאין ליש ממש כידוע, אבל על בחי' האין דח"ע דתורה כמו שהיא בשרשה צריך להמשיך אותה בגילוי מן ההעלם זהו ענין עוסק בתורה לשמ"ה לשם התורה עצמה כנ"ל, וכמו שהי' במ"ת שהי' בחי' גילוי אור דתורה ביו"ד הדברות מבחי' העלם העצמו' דא"ס ממש, והן בכלל ענין ה' קולות שנתנה התורה כו', ועתה ג"כ ע"י כל העוסק בתורה לשמה לשם התורה כנ"ל. וז"ש קרוב ה' כו' לכל אשר יקראוהו באמת ואין אמת אלא תורה67 שע"י קריאת התורה הוא קורא וממשיך לבחי' מהו"ע א"ס ב"ה ממש שלמעלה גם ממקור החכ' דהשתלשלות כו', וע"כ עיקר המצוה בת"ת הוא להמשיך אא"ס עצמו, ולהיכן הוא ממשיך אותו בתורה דוקא כנ"ל, וזהו באמת בתוך התורה שנק' אמ"ת, והטעם שנק' אמת לפי שבה מתגלה מבחי' אמיתית מהו"ע אא"ס ב"ה דוקא, וזהו הנק' בחי' יש מאין ממש שאין זה בשאר המצות זולתה וד"ל.

והנה עד"ז יובן ענין ה' קולות שניתנה התורה בדרך פרט. דהנה ידוע בפי' קול בכלל שזהו בחי' גילוי המשכה מן ההעלם לבד, כמו הקול של אדם הגשמי שהוא רק ענין גילוי ההעלם, כמו קול הדיבור שמגלה הנעלם וצפון שבמח', וכה"ג גם קלא פנימאה כקול המשכה דמח' מן המדות והמדות

תעח

מן השכל כו', אך גילוי העלם זה הוא רק בחי' יש מיש לבד שהרי אין כל חדש בקול ודיבור שכבר הי' במח' וכן במח' אין עיקר חידוש המציאות שכבר הי' במדות וכן משכל למדות (כנ"ל בענין השמחה), אבל בחי' ה' קולות דמ"ת בכלל הוא בחי' גילוי ההעלם דעצמו' אא"ס ממש שנק' יש מאין ממש שהוא בחי' התחדשות גמור שלא הי' תחלה במציאות כלל וכלל מפני שאין ערוך ביניהם כלל, והוא ענין בחי' גילוי התהוות מציאות מקור החכ' דתורה כמו שהיא מבחי' אין והעלם דעצמו' א"ס ממש כנ"ל בענין עוסק בתורה לשמה לשם התורה עצמה כו' וד"ל.

יז) ומעתה י"ל בדרך פרט בבחי' ה' קולות דמ"ת למה הן במספר ה' קולות דוקא. דהנה ה' קולות הללו הן בבחי' ה' מדריגות בהמשכת שפע מן ההעלם העצמות לגילוי, וקול הראשון הוא בחי' המשכה מן ההעלם דעצמו' אא"ס מאין ליש בבחי' חכ' שבתורה כנ"ל היינו להיות מציאות עיקר ומקור החכ' שהוא כמו ענין העיון בעומק החכמה שבתורה, כמו ענין הפלפול שהוא בא בהתחכמות וטרדת עומק השכל להמציא שרש ומקור לסברא וטעם לדין והלכה שבתורה שזה בא מכח המשכיל בעצם שלמעלה גם ממקור החכ' הגלוי' שנק' בשם תעלומות חכ' או פלאות חכ', והוא בא מבחי' האין והעלם דעצמות להיות בחי' כח העלם חכ' זו בפרט, ונק' קול זה בחי' המשכה נעלמת עדיין אחר שכל עיקר בחי' המשכה זו הוא שיהי' בחי' העלם ומקור השכל והטעם לבד שנק' תעלומות חכ', ועכ"ז נק' גילוי ההעלם לגבי העצמו' ממש (שזהו כמו כח המשכיל בעצם כמו שהוא טרם שמשפיע בהעלם ג"כ כו'). וכמ"כ יובן גם בבחי' פנימי' וסודות התורה שנק' ג"כ בשם טעמי תורה עכ"פ כידוע במ"ש הנסתרות לה' אלקינו68 כו' שבודאי יש מקור נעלם לגילוי סוד וטעם זה בפרט שבתורה, וא"כ יש בחי' מקור כללי להמשכות סודות ופנימי' טעמי התורה בכללות שהוא בא מעצמות אא"ס ממש שלמעלה גם ממקור כללי זה וכמ"ש ואהי' אצלו כו' שעשועי'69 כו', והוא ענין העוה"ב שנק' עדן אשר עין לא ראתה רק יעשה למחכה לו למאן דדייק מילין דחכמתא דתורה דוקא כמ"ש במ"א שהוא מי שמייגע70 בעיון עומק כח השכל להמציא שרש ומקור הטעם כמו חכה לי ל' המתנה כו' שעי"ז יזכה לראות בעדן שהוא מקור הכללי להעלם סודות וטעמי התורה כו' (כמו שבנגלה הטעמים וסברות בחכ' ממקור הנעלם הכללי כך הוא בבחי' סתום שבתורה בטעמים הפנימי' כו'). וזהו קול ה' על המים71 כו' למעלה מעלה מבחי' מ"ע דחכ' דתורה והוא בחי' המשכה נעלמת הנ"ל שמן

תעט

העצמו' ממש להאיר אור ומקור הכללי להיות בחי' תעלומות חכ' בכל פרט ופרט של דין והלכה כענין הפלפול כנ"ל, וכמ"ש במ"א בענין אמ"ר או"ר מי"ם רקי"ע72 שבחי' מקור התפשטות החכ' כשבאה מן ההעלם לגילוי נק' מים וקדם לזה בחי' הקול שזהו בחי' שפע המשכה הכללי' מהעלם העצמו' ממש שנק' המשכה נעלמת כי לא באה בגילוי כלל רק להיות מקור להעלם החכ' שבכל שכל בפרט, וזהו על המים שהוא בבחי' מקיף על מ"ע דתורה להיות התהוות מ"ע דתורה מטעם הנ"ל וד"ל.

ובחי' קול הב' הוא מ"ש קול ה' בכח אחר קול ה' על המים עליונים דח"ע הנ"ל, והוא כאשר נמשך עוד מהעלם דחכ' הנ"ל שנק' תעלומות חכ' כנ"ל לבחי' בינה שהוא בחי' ההשגה וטעם הבא בגילוי שכל וסברא שהוא בחי' יש, ולא יש מיש שהרי זהו הבא מבחי' אין דהעלם החכ' רק שבא ההעלם לגילוי אור בפנים מסבירות שנק' טעם כמו טוב טעם ודעת למדני73 כו' (שהוא קול התחתון דיו"ד שע"ז א' הבן בחכ' וחכם בבינה74) שהוא עומק המושג דבינה, וכמו מ"ט דר' פלוני אמר קרא כו', ולזה צריך קול המשכה בפ"ע מהעלם לגילוי, אבל אין זה יש מאין ממש כקול הראשון דהעלם החכ' עצמה כנ"ל (וכמ"כ בטעמי תורה בסודות ורזין דאורייתא כנ"ל), וזהו ג"כ בבחי' המשכה מהעלם המקור לסוד זה הבא בגילוי טעם עכ"פ רק שהוא בבחי' הנסתר וכמ"ש סוד ה' ליראיו75, כמו בעוה"ב שיתגלה ההעלם דחכ' בהשגה וטעם דבינה ממש (משא"כ קול הא' דהיינו על העלם ומקור הסודות ורזין עצמן הוא שנק' עדן עצמו שנק' רזא דרזין זהו בבחי' המשכה נעלמת עדיין כנ"ל).

יח) וזהו שעל המשכת העלם החכ' עצמה א' קול ה' על המים בבחי' מקיף כנ"ל ועל המשכת קול הב' מהעלם החכ' לגילוי בבינה כנ"ל א' קול ה' בכח בבי"ת השימוש שמורה שהמשכה זאת באה בתוכה ממש ולא בבחי' מקיף לבד כו'. והענין הוא כידוע ההפרש בין חכ' לבינה בכלל הוא במ"ש והחכ' מאין76 תמצא ואי זה מקום בינה, הרי בחכ' א' בחי' אין ממש כפשוטו מאין תמצא כלומר מאין ממש תמצא מפני שלא נודע כלל מקורה הנעלם בהעלם אחר העלם ולא בא לגילוי כלל כנ"ל, אבל בבינה א' ואיזה מקום בינה, פי' ואיזה מקום כו' שיש לשאול על מקומה של בינה מפני שכבר ישנה במציאות בשרשה בהעלם דחכ' רק שלא בא לגילוי בהשגה גמורה עדיין כנ"ל ע"כ קיימא לשאלה עכ"פ לומר איזה איך הוא ומה הוא, כמו איש הנסתר מן

תפ

העין שעכ"פ יודעים אותו שישנו במציאות אלא ששואלים אי' מקומו שיראו אותו בגילוי ממש, וכמו ששואלים מי הוא זה כו' שיש על מי לשאול עכ"פ, וכך הוא בפנימי' ומקור דבינה (שנק' הוא ל' נסתר כמ"ש מי הוא זה מלך הכבוד כו' וכן מי ברא77 אלה כו') א' ואיזה מקום בינה, משא"כ על שרש ומקור דהעלם החכ' א' והחכ' מאין ממש תמצא שלא שייך לומר ע"ז לשון שאלה איזה מקומו או מי הוא לפי שלא נודע מציאותו כלל ונק' כ"ח מ"ה ממש כמו מ"ה פשפשת78 כו' לפי שבאה מבחי' ההעלם דעצמו' ממש להיות מקור לכח ומקור החכ' שנק' תעלומות חכ' כנ"ל וד"ל. וזהו הטעם שא' בחכמה קול ה' על המים דחכ' בבחי' מקיף והעלם לגמרי, משא"כ בקול המשכה דבינה מן ההעלם דחכ' א' קול ה' בכח בבי"ת שהרי בא בגילוי השגה רק שבתוכו נעלם ומלובש בחי' קול ההמשכה שמבחי' ההעלם דחכ' וא"כ ה"ז בתוכו ממש עכ"פ רק שהקול מלובש ונעלם בתוכו כו' וזהו בכח כו', והוא לפי שבחי' העלם זה אינו בבחי' אין ממש אלא הוא אין של היש דבינה וכבר נתעלם בה בחי' האין האמיתי ובא בבחי' המשכה מקורי' לגילוי השגה שכל וע"כ יש מי ששואלים עליו כנ"ל, ולכך נאמר בכח, בכח דבינה מלובש ונעלם קול זה ולא על הבינה וד"ל.

והנה ב' קולות הללו דקול ה' על המים וקול ה' בכח הוא בבחי' חו"ג וכמ"ש אני בינה לי גבורה79 דגילוי זה שבא בטעם והשגה הוא בא בבחי' גבורה שבחסד כידוע בענין אתה גיבור80 כו' (והוא העוה"ב שנאמר להנחיל אוהבי יש האמיתי דעצמו' התענוג מורגש בהשגה ממש כמ"ש במ"א81), וענין קול הג' קול ה' בהדר הוא בחי' המדות חג"ת כקול הדר מג' גוונין הממוזג מחו"ג, והוא כולל לב' קולות דחו"ב להיותו בחי' הדעת שכלול מחו"ג, וזהו ירידה הג' מחו"ב למדות חג"ת שבא בגילוי במורגש יותר מן ההשגה שבמוח בינה כו' וד"ל. וקול ה' שובר ארזים הוא ירידה ד' ממדות שבלב לבחי' נו"ה שהוא מ"ה שבמדות דתורה חייב זכאי טמא טהור כו' בא עוד למטה לברר לעה"ד טו"ר לפסק דין למעשה בפו"מ, וזהו קול הד' לשבור ארזים למדות דנוגה ששרשה בבחי' התוהו כידוע. וקול ה' חוצב להבות אש הוא ירידה הה' מנו"ה שהוא מדות שבאים במח' ודיבור שהוא קול האחרון, וז"ש קול ה' חוצב להבות אש

תפא

כו' כמ"ש הלא דברי כאש82 כו', והוא ה' קולות דמשפיע עצמו שנק' נותן התורה עד שנתנה התורה לכנ"י בדיבור כמו ויאמר ה' אל משה לאמר וד"ל.

וזהו אז ראה ויספרה83 הכינה וגם חקרה כו' עד ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכ', בהיות מבואר למעלה בבחי' קול הראשון דקול ה' על המים שהוא בבחי' החכ' ממש זהו מ"ש אז רא"ה פי' שראה את שרש החכ' דתורה כמו שהיא בבחי' ראי' עדיין שהוא בהעלם העצמו' שלא בא עדיין גם לבחי' מקור ההשגה דבינה כו', עד שבא בבחי' השגה דבינה מהעלם החכ' זהו שאמר ויספר"ה ל' ספיר שהוא האור הזהיר ובהיר, והוא בבחי' קול הב' דקול ה' בכ"ח שהוא בחי' גילוי אור הנעלם דחכ' בבינה שמאירה ומזהירה לאור הנעלם להיות בו השגה במקצת כנ"ל דקיימא לשאלה כנ"ל (וגם פי' ויספר"ה לשון סיפו"ר שבאה התורה באותיות בספר וסיפור כו'), הכינה בבחי' המדות חג"ת שיורד עוד למטה כנ"ל, והוא קול ה' בהדר כנ"ל, וגם חקרה במח' ודיבור שהוא קול ה' שובר ארזים וקול ה' חוצב להבות אש כו', עד שבאה התורה בבחי' דיבור כנ"ל, וזהו ויאמר לאדם הן כו' שבאה בבחי' אמירה ודיבור וד"ל.

וזהו ענין הה' קולות שנתנה התורה. אך באמת הרי יש ז' קולות בפרט שהן ה' קולות הנ"ל וקול ה' יחיל מדבר וקול ה' יחולל אילות שזהו בחי' יסוד ומל' וא"כ למה א' ה' קולות לבד. הענין הוא דה' קולות הללו הן של המשפיע עצמו קודם שנתנה במקבל, וכמ"ש ויהי קולות וברקים הרי ב' קולות וקול השופר חזק ואח"כ ויהי קול השופר הולך כו' עד והאלקי' יעננו בקול84, ב' קולות הראשונים הן בחי' חו"ב כנ"ל וקול שופר בחי' ת"ת וקול שופר הולך וחזק בחי' נצח ויעננו בקול בחי' הוד שזהו קול ה' שובר ארזים וקול ה' חוצב כו' כנ"ל (ומ"ש עוד וכל העם רואים את הקולות הנ"ל היינו ב' קולות הנ"ל), אבל בחי' ב' קולות דיסוד ומל' ה"ז מה שכבר נמשך למקבל ונתקבל בתוך המקבל זה אינו נחשב מצד בחי' המשפיע עצמו, והוא ענין קול ה' יחיל מדבר שזהו לאחר גילוי השפע דאור דתורה בדיבור באש למקבל שהן כנ"י, וקול ה' יחולל כו' הוא מה שעשה בכנ"י כלי קיבול לקבלת התורה, ולזה לא אמר רק ה' קולות שבהן נתנה התורה מיד הנותן שהן בחי' ה' קולות דחו"ב ומדות ומו"ד שהוא עד קול האחרון דחוצב כו' בדיבור באש כנ"ל וד"ל.

יט) והנה מעתה יש להבין מה שא' ויאמר לאדם הן יראת ה' היא חכ' כו', דהיינו לאחר שבאה התורה מראשית דחכ' במקורה הנעלם לגמרי

תפב

עד בחי' הדיבור כנ"ל אז אמר לאדם הן יראת ה' כו'. דהנה ידוע במה שא' אם אין חכ' אין יראה אם אין יראה אין חכ' וא"כ במה יקדים דאם יתחיל ביראה כמ"ש ועתה ישראל85 מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה כו' הרי אם אין חכ' אין יראה ואם יתחיל בחכ' הרי אם אין יראה אין חכ', אלא צ"ל דהחכ' והיראה א' הוא ממש ובאיזה שיתחיל כולל הוא לחבירו אם ביראה יש בה החכ' ואם בחכ' יש בה היראה דשניהם כא' יחשב ממש וא"א לזה בלא זה עד שאין לא' קדימה על זולתו כלל. וזהו שא' הן יראת ה' היא חכ' עצמה, כי הגם שהיראה היא סוף כל המדריגות שאחר בחי' הדיבור והוא בחי' המעשה לקיים דבר ה' במצות בפו"מ כמ"ש סוף דבר כו' ואת מצותיו שמור בפו"מ, אבל זה כל האדם דחכ' כו' שבתחילת כל ההשתלשלות כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן דוקא, וכמאמר תכלית חכ' תשובה ומע"ט וכמ"ש ראשית חכ'86 יראת ה' שכל טוב לעושיהם דוקא שזהו בחי' התכלית השלימות דחכ' כמו שהיא במקורה בהעלם העצמו' ממש כנ"ל, ואעפ"י שהוא סוף כל המדריגות המסתעפים מן החכ' למטה אבל למעלה היראה ראשית לחכ' (משום דמקור החכ' הוא תלוי בסוף מעשה דוקא ולא בדיבור כמו שאין חכם כבעל הנסיון87 וכמו מי שחכמתו עמדה לו במעשה דוקא כידוע). וזהו שאמר ויאמר לאדם אחר שהביא החכ' דתורה בדיבור כמ"ש וגם חקר"ה בגילוי גמור מן ההעלם כמו חקור דבר כו' אח"ז אמר לאדם שאין זה שלימות החכ' כ"א יראת ה' שבמעשה שאחר הדיבור דוקא הוא תכלית ושלימות דח"ע שראה ויספרה כנ"ל וכמ"ש שכל טוב לעושיהם ולא ללומדיהם88 בדיבור כו' וכמ"ש כי זה כל האדם מטעם הנ"ל (ומ"ש וסור מרע, בינה, הוא קול הב' דקול ה' בכח דאני בינה לי גבורה89 להיות סור מרע שנק' ירא חטא, ויראת ה' היא חכ' הוא במעשה טוב דמ"ע שהוא קול הא' קול ה' על המים כנ"ל).

כ) ובכ"ז יובן המאמר דאם משמחו לחתן מה שכרו זוכה לתורה שנתנה בה' קולות דוקא, דהנה ענין קשר וחיבור לזכי' דמ"ת בה' קולות עם מצות השמחה בפו"ר דחו"כ הרי הוא ענין א' ממש לפי כל הנ"ל דכל עיקר ענין שמחת חו"כ הוא כדי שע"י בחי' שמחה העצמיי' יומשך מהעלם העצמו' בבחי' יש מאין ממש להיות כח המוליד ביחודם כנ"ל, ולכך זוכה לה' קולות דמ"ת שהוא ג"כ רק להמשיך מבחי' העלם העצמו' מאין ליש בבחי' ה' קולות הנ"ל בתורה וכמ"ש למעלה בענין לשמ"ה לשם התורה והכל ענין א' הוא ממש וד"ל. וזהו בשביל המשכת התורה עצמה בה' קולות דמשפיע עד שבא בדיבור

תפג

כנ"ל, אבל כדי לחבר ולקשר את התורה בנפש האדם צריך עוד ב' קולות שהן קול ה' יחיל כו' וקול ה' חוצב כו' שהי' במ"ת בשביל שיתקבל בכנ"י, והוא להמשיך את התורה מן ההעלם דמשפיע בגילוי במקבל כו', וזהו מצות עסק התורה אדעתא דנפשי' כמ"ש כ"א בתורת ה'90 חפצו כו' ואח"כ ובתורתו יהגה שהוא עסק התורה לשמה כנ"ל, ואעפ"י שבמ"ת הי' ה' קולות דבשביל התורה תחלה, זהו מלמעלה למטה, אבל האדם שעוסק בתורה הוא מלמטה למעלה צריך שיכוון תחלה להיות כלי קיבול לדבר ה' כמו תען לשוני אמרתיך91 כו', וזהו קול ה' יחולל וקול ה' חוצב כו' כנ"ל. וזהו שא' מעיקרא כי עביד אינש אדעתי' דנפשי' ואח"כ יוכל לעסוק בתורה לשמה לשם התורה להמשיך בה מעצמו' אא"ס כנ"ל וד"ל. וז"ש זוכה לתורה שנתנה כו' היינו שיהי' בדומה למשפיע ממש להמשיך מהעלם העצמי' בתורה כנ"ל שהוא מלמעלה למטה, והוא מפני שישמח בשמחת חו"כ דוקא דכמו שמשמח לחתן למטה כך ישמח לבחי' חתן העליון שבמ"ת דכתיב בי' ביום חתונתו וביום שמחת לבו כו' וד"ל.

כא) ובכ"ז יובן מארז"ל שהלומד תורה בלחש במהרה שוכח כו', ולכאורה מה ענין שכחה ללימוד בלחש הלא בלחש הוא מצד העיון בעומק השכל דוקא והקול מבלבל הכונה הפנימי', וכידוע בענין המשמיע קולו92 בתפלתו כו' (ואדרבה מה שדיבור בלחש דמרחשי' שפתיו93 הוא רק מפני הטרדא בעומק פנימי' השכל כידוע שזהו מצות הגיון שבתורה כמ"ש והגית94 כו'). אך הנה תחלה יש להבין למה נתנה התורה בקולות וברקים דוקא כמ"ש ויהי קולות וברקים וקול שופר חזק כו', שאם כדי לאיים עליהם שיהי' בהם בחי' ביטול זה לא שייך לגוף ענין מ"ת כו'. והנה ידוע שעיקר ענין הקול הוא הבא ברעש גדול כמו ואשמע אחרי95 קול רעש גדול כו', וידוע שעיקר סיבת קול הבא ברעש גדול מאד באדם אינו רק מצד ההתפעלות גדולה המופלגת ביותר מכפי המדה דהיינו כאשר הוא בבחי' הפלאת הדבר ביותר כאשר יתפלא מאד על המראה הגדולה פתע פתאום מאיזה דבר חידוש גדול ונורא מאד אז יבא לכלל התפעלות הנפש בהפלגה גדולה מאד עד שיצעק בקול רעש גדול ממילא ומאליו בלי בחירה ורצון כלל, כמו כאשר פתאום יראה אש שלהבת

תפד

שריפה גדולה או ברקים ורעמים ברעש גדול יצעק בקול רעש, והוא לפי שזהו חידוש דבר מופלא בפתע פתאום שלא הי' בנפשו תחלה כו', והעיקר הוא בא מצד עוצם ההתחדשות המופלגת ומופלאת מאד בדבר מה שהי' מופלא ונעלם מעין שכלו וטבעו ונתגלה לו פתאום דוקא, כמו הרואה נס נפלא מאד שלמעלה מן הטבע לגמרי להיותו בבחי' הפלאת הדבר ובהתחדשות גדולה שלא ראה מעולם יבא לכלל התפעלות הנפש בעצמה בהזזה ממקומו ממש, והוא לפי שבא חידוש זה הנפלא מבחי' אין האלקי ממש שבא בגילוי לעין כל כמו הנס הנפלא, וכאשר בחי' האין האלקי הנעלם בא בגילוי זהו הפלאה גדולה וחידוש גדול ונורא בטבע האנושי ע"כ מזה יבא סיבת קול הרעש באופני' וחיות ברעש גדול כו' מצד גילוי אור האלקי המופלא מהם שנתגלה עליהם כו'. ונמצא זהו הכלל בכל מקום שכאשר בא התחדשות גמור מאין ממש ליש מזה יבא סיבת הקול רעש כו'. וכך יובן במ"ת לפי שהי' גילוי אא"ס ממש מבחי' העלם העצמו' בדיבור אנכי כו' שזהו חידוש גדול ונורא ביותר להיותו בבחי' אין ממש, ע"כ הי' קולות וברקים בתחלה שהוא ברעש גדול כו' וכן קול השופר חזק מאד, וגם מ"ש והאלקי' יעננו בקול ודיבור הי' בקול רעש ונורא מטעם זה שכאשר בחי' האין המוחלט דעצמו' אא"ס יבא לידי גילוי לעיני בשר זהו חידוש גדול הרבה יותר מן הניסים וכה"ג.

כב) וזהו הטעם ג"כ בעוסק בתורה צריך להיות שיהי' בקול רם ורעש ולא בלחש, לפי שבקוראו דבר ה' בתורה ה"ז בחי' גילוי החכ' מאין ממש כמו במ"ת ממש שדבריו חיים וקיימים כו' שהוא חידוש גדול ונורא ביותר וד"ל. משא"כ הלומד בלחש במהרה שוכח, כי הלומד בלחש הרי אין בזה התפעלות עצמות הנפש מפני בחי' גילוי האין דחכ' שאין מאיר בדבריו מבחי' האין דקול ה' על המים הנ"ל (דכתיב הרעים ה' על מים רבים96 כו'), וע"כ הוא לומד בלחש (אעפ"י שטרוד בעומק העיון זהו רק בהעלם דחכ' שבא לידי השגה ואין זה יש מאין ממש רק יש מיש כנ"ל), ולזה במהרה שוכ"ח, כי ענין השכחה באה מבחי' חיצוני' ואחוריי' דחכ' כידוע ע"פ לא תשכ"ח ת"ש כ"ח97 היפך כ"ח מ"ה דחכ', כי פנימי' החכ' שנק' כ"ח מ"ה היינו בחי' הכח של בחי' מ"ה ואין העצמו' דא"ס שהוא בבחי' נצחי' שלא ישתנה כלל מריבוי חלקי הזמן שמזה יסתעף השכחה כידוע בענין מי איכא זיקנא קמי'98 כו', והעיקר הוא מטעם דכל שהוא בבחי' אין האלקי כמו פנימי' חכ' אין השכחה שם כלל, והוא בחי' מוח הזכרון דפנימי' אבא כו' לפי שקרובי' יותר לבחי' האין, וכעוסק בתורה לשמה

תפה

לשם התורה כו', וכמו החסידים שדביקותן תמיד באין האלקי תמיד תורתם משתמרת99 בקרבם ולא ישכח מהם כו'. אבל העוסקים אדעתי' דנפשי' כנ"ל שאין זה לשמה ממש דהיינו שלא לשם התורה בקול ה' על המים הנ"ל הרי זהו באחוריי' דחכ' שאין בחי' האין ממש מאיר שם בגילוי רק בהסתר מאד שם יכול להיות השכחה. וזהו הסימן כשלומד בלחש דוקא שאז אין מאיר בדבריו מבחי' האין ממש ע"כ שוכ"ח הוא במהרה על לימודו משא"כ הלומד בקול רם ברעש וביטול גדול מאד כרואה דבר חידוש ונפלא ביותר כנ"ל, כמו שהי' במ"ת שכל העם רואים את הקולות שראו לבחי' האין האלקי' שבקולות וברקים, לא במהרה הוא שוכח, וכמ"ש למעלה שזוכה לתורה שנתנה בה' קולות כו' כמו קול ה' על המים וקול ה' בכח שהן בבחי' רעש גדול וכן קול ה' שובר ארזים וחוצב כו' ויחיל מדבר וכה"ג וד"ל.

וזהו שהתורה נק' עוז ותושי'100 עוז לנשמה לחזק לבחי' כ"ח מ"ה שבה ע"י בחי' אין דחכ' שבתורה ותושי' שמתשת כח האדם. והענין הוא כנ"ל בפי' תשכ"ח ת"ש כ"ח שתשש כח החכ' להיות שוכח כו', והוא בחי' אחוריי' דחכ' כשהיא בבחי' יש וגסות ופירוד כח' דנפש הטבעית, אבל ע"י עוז דנשמה בבחי' אין דחכ' נק' ג"כ תושי' להתיש לכח החכ' דנה"ט ששרשה רק באחוריי' דחכ' להיות גם היא בבחי' ביטול היש לאי"ן בעסקו בתורה כנ"ל בענין החותם101 שבתורה שבע"פ כו', וכמ"ש במ"א בענין וכד"ה על שכמ"ה כ"ד ספרים דאורייתא102 כשבאה התורה לברר לעה"ד טו"ר שהוא בבחי' אחוריי' דחכ' שנק' כתף כמ"ש במ"א ע"פ הנה נתתי לך שכם א' וכן לעבדו שכם א'103 כו', וזהו וכדה על שכמה דוקא לברר לבחי' הכתפיים כו', והוא כענין תושי' שמתיש כח החכ' דנפש הטבעית כו' וד"ל.


1) שמח תשמח: מכאן עד ס"ט — מיוסד על ד"ה שמח תשמח בסידור עם דא"ח קלז, ב-ג [מאמר הסידור הוא משנת תקס"ד על חתונת כ"ק אדמו"ר הצ"צ, ראה סוף סה"מ תקס"ד ע' שדמ]. והתוכן גם לעיל ח"א ע' רלד-רמא [בתוך קונטרס ברכת חתנים].

וראה עוד ע"ד המאמר ותאריך אמירתו, להלן בהוספות ברשימת הכתבי-יד. ולהלן בהמ"מ ריש אות ט.

2) כנ"ל בענין הריקוד שמרקדין לפני הכלה: ראה ד"ה שוש תשיש, לעיל ח"א ע' של ואילך [ומקבילו בקונטרס ברכת חתנים שם ע' רנא ואילך], שם נת' בארוכה במארז"ל כיצד מרקדין [וראה בהנסמן עוד על מארז"ל זה שם בע' רנא]. וראה להלן בהוספות ברשימת הכת"י למאמר זה.

3) ע"כ יעזוב איש: בראשית ב, כד.

4) שאבא יסד ברתא: זח"ג רמח, א. רנו, ב. רנח, א. תקוני זהר תכ"א (סא, ב). תס"ט (קה, ב).

5) שרש: בכת"י ב: סדר.

6) ויבן ה' אלקים: בראשית ב, כב. ראה להלן אות ז' בתחילתו.

7) הבן בחכ' וחכם בבינה: ס' יצירה פ"א מ"ד. וראה לעיל ח"א ע' טל. ס' מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ה ע' א'תשנ, ובהמ"מ שם.

8) דיסוד אימא הוא מסתיים בחזה דז"א: ראה ע"ח שער לידת המוחין (שכ"א) פ"ג. שער הנסירה (שכ"ט) פ"ח. שער פרצופי זו"נ (של"א) ספ"ג. שער לאה ורחל (של"ח) פ"ב. סידור קפז, ד. פיה"מ לאדהאמ"צ פס"ח. תו"ח וארא ס"ע קג ואילך.

9) לבי ובשרי. . וחסידך ירננו: תהלים פד, ג. קלב, ט.

10) נודע בשערים. . דמשער בלבי': משלי לא, כג. זח"א קג, א.

11) ועבד הלוי הוא כמ"ש במ"א: קרח יח, כג. ראה תו"א יא, ב [ובהנסמן בהמ"מ לתחילת המאמר שם]. לעיל ח"א ע' רלט. ובכ"מ.

12) מ"ם דממעמקים. . כמ"ש במ"א: ראה לעיל ח"א ע' יו"ד, ובהמ"מ שם.

13) שיר פשוט. . שיר כפול: ע"פ זח"ג רכז, ב. תקוני זוהר בהקדמה ג, א. וראה לעיל ח"א ע' רנד. וש"נ.

14) כל הנהנה מסעודת חתן. . וכל העם. . קול ה'. . וכמ"ש במ"א: ברכות ו, ב. יתרו כ, יח. תהלים כט, ג ואילך. ראה ס' מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ב ע' תרפה [ובהנסמן שם בהמ"מ בסוף העמוד].

15) ביום חתונתו זו מ"ת: שה"ש ג, יא. תענית כו, ב.

16) שהקב"ה נק' חתן וכנ"י. . כלה. . והוא כחתן: תהלים יט, ו. ראה להלן ריש ד"ה לה"ע מה שבברכה ראשונה. וש"נ.

17) וידבר אלקי': יתרו כ, א ואילך.

18) על כל דיבור פרחה נשמתן: ע"פ שבת פח, ב.

19) ר"ש [רב ששת] חדאי נפשאי: פסחים סח, ב.

20) כל הלומד בקול: ראה עירובין נד, א. וראה להלן אות כ"א.

21) חיים הם למוצאיהם בפה. . כי לא על הלחם. . ודברי אשר שמתי: ע"פ עירובין עקב ח, ג. ישעי' נט, כא.

22) ויבן ה' אלקי'. . דאו"א תקינו לה: בראשית ב, כב. זח"א מט, א.

23) דז"א בע"י אחיד ותלי' וכמ"ש במ"א: זח"ג רצב, א. ד"ה רישא דז"א בעתיקא — בס' מאמרי אדה"ז-מרז"ל ע' שכג. ס' מאמרי אדה"ז-ענינים ע' תיז [ושם בהמ"מ נסמן למקומות רבים בדא"ח]. ס' מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' רמא [ובהמ"מ שם]. לעיל ח"א ע' רכ.

24) אגברו חמרא. . ר"ז [ר' זירא]. . דכל חללי עלמא: סנהדרין לח, א. שבת עז, ב. וראה לעיל ד"ה שמח תשמח (הראשון) אות י"ז, ובהמ"מ שם.

25) שבינה יתירה. . שקול מעורר הכונה: נדה מה, ב. ראה של"ה פב, ב [ולעיל ח"א ע' לט, ובהמ"מ שם].

26) רוח ממללא כמ"ש במ"א: תרגום אונקלוס בראשית ב, ז. ראה ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ע' תעו.

27) וירד הוי': יתרו יט, כ.

28) כי על כל מוצא: עקב ח, ג.

29) ברב שמואל דרקיד אתלת: כתובות יז, א.

30) שבאשר ברא. . עם הכלה. . כמ"ש [בכת"י ב נוסף: במ"א] בענין שוש תשיש: ראה בכ"ז לעיל ח"א ע' שדמ ואילך [שם הד"ה הוא ”שוש תשיש". וראה בהנסמן לעיל קרוב לתחילת המאמר]. וראה גם שם ע' כד [ובהמ"מ שם]. קעח. רכ ואילך. רלא ואילך. שטו.

31) ט) ולהבין בתוס' ביאור ענין המאמר דהנהנה מסעודת חתן: מכאן מיוסד על ד"ה כל הנהנה בסה"מ תקס"ה ח"א ע' מג. ונמצא גם תוכן המאמר בשינויים לעיל ח"א ע' רמא-רנ [בתוך קונטרס ברכת חתנים]. ובד"ה כל הנהנה תרמ"ב (קונטרס דרושי חתונה, קה"ת תשמ"א).

32) בעובדא דר"י ורבי יהודא שהבין הינוקא: זח"ג קפו, א: רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי כו'. וראה גם ס' מאמרי אדה"ז הקצרים ע' רסה. ולעיל ח"א ע' קה. וש"נ.

33) עושה מלאכיו רוחות. . וכמ"ש הרמב"ן: תהלים קד, ד. ראה גם תו"א ד, ב. לקו"ת ברכה צח, א. ובסידור ערה, ד — בשם ”ספר הגמול" להרמב"ן. וראה לקוטי שיחות ח"ט ע' 405.

34) והמים אשר מעל השמים: תהלים קמח, ד-ה.

35) האור: בכת"י ב: האויר.

36) במ"א בענין יהי רקיע: ראה ס' מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' קב [שם כנראה הנחה ממאמר אדהאמ"צ ולא לשונו ממש]: וכמו שהשכילו חכמי התכונה שאיך שייך להיות מים גשמיים מעל השמים כמ"ש והמים אשר מעל השמים שהוא המים העליונים אלא מוכרח להיות שהמים המה רוחני' כו'. ובהמ"מ שם נסמן לרד"ק תהלים קמח, ד. מו"נ ח"ב פ"ל. אלשיך בראשית א, ב. וראה גם לעיל ח"א ס"ע רמז ובהמ"מ שם.

37) וכידוע בענין אמ"ר אור [בכת"י ב: אש] מים רקיע: ראה זח"ב קסז, א ואילך. שם קלו, ב. ע"ח שער המלכים (שי"א) פ"ו. אוה"ת חיי"ש (כרך ד') תשפח, ב. ובהנסמן עוד בס' הערכים-חב"ד כרך ג' ע' תא ואילך. וראה להלן אות י"ז.

38) מיכאל בא'. . ואליהו. . בד': ברכות ד, ב.

39) מעין: בכת"י ב ליתא.

40) וצבא השמים. . כי רוח החי': נחמי' ט, ו. יחזקאל א, כ-כא.

41) והמלאכים כעז"א: ראה זח"א לז, א: עזא ועזאל כד נפלו כו'. מאדהאמ"צ ויקרא ח"ב ע' תקלה. וש"נ.

42) וקרא זא"ז: ישעי' ו, ג.

43) ק"פ אלף מלאכים: כ"ה בכ"מ (סידור רלו, א. ס' מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' רכד. סה"מ ה'ש"ת ע' 40. ועוד). ובהערת כ"ק אדמו"ר שליט"א (בסה"מ ה'ש"ת): ”כנראה הוא ע"פ מ"ש בזוהר (ח"ג קנד, א. קנה, א) וא"כ צ"ל כאן: קפ"ו אלף. ולא קפיד להעתיק גם מספר המאות שבזוהר שם".

44) בראתיו יצרתיו אף עשיתיו: ישעי' מג, ז.

45) והעוף ירב בארץ: בראשית א, כב.

46) ודמות פניהם פני אדם. . אנפי זוטרי. . במ"א ע"פ ויצר: יחזקאל א, יד. חגיגה יג, ב [שם: אפי. ובזח"ג ריז, ב: אנפי]. ראה תו"ח בראשית כה, ב ואילך. ס' מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ב ע' תב וע' תתלט. דברים ח"ג ע' תתקא.

47) כולם בחכ' עשית. . בראשית ברא בחוכמתא: תהלים קד, כד. ת"י ר"פ בראשית.

48) והחכ' מאין תמצא: איוב כח, יב.

49) אד"ם אדמה לעליון ממש. . האדם בצלמו: ע"פ ישעי' יד, יד: אדמה לעליון [ובהנסמן ע"ז בארוכה במ"מ בס' מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ג ע' קמ]. בראשית א, כז.

50) ישראל עלה במח': ב"ר פ"א, ד.

51) באדה"ר שהי' כללות כל הנשמות: שער המצות להאריז"ל פ' תצא. אגה"ק ס"ז (תניא קיא, ב). לקו"ת נצבים מז, א. ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תתיא. ובכ"מ.

52) ויפח באפיו. . ומאן דנפח. . במ"א עמ"ש וה' אלקים עשה את האדם ישר: בראשית ב, ז. זוהר — הובא בתניא רפ"ב: מאן דנפח מתוכי' נפח. [וראה גם תניא באגה"ק סט"ו. סה"מ ”אתהלך-לאזניא" ע' קה — בשם מאחז"ל. וב”לקוטי הגהות" לתניא פ"ב ע' ט]. ובארוכה בס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ב ע' תקנ ואילך — ע"פ קהלת ז, כט.

53) שהחכ' נק' אין ובינה יש כידוע: ראה ביאוה"ז לאדהאמ"צ קג, ב, ולהצ"צ ח"ב ע' תתרא. וש"נ. וראה אור תורה להה"מ דף י, א (הוצאת קה"ת) ובהוספות להערות וציונים לשם.

54) אין מלאך א' עושה ב' שליחות: ב"ר פ"נ, ב. ובכ"מ.

55) מי שאמר לשמן וידליק: תענית כה, א. ראה ס' מאמרי אדהאמ"צ ויקרא ח"א ע' שכח. ח"ב ע' תסה. תשצא. דברים ח"א ע' רעו. ח"ב ע' תשיט. ח"ג ע' תשצט. לעיל ח"א ע' קיז. וש"נ.

56) על צבא המרום: ע"פ ישעי' כד, כא: יפקוד ה' על צבא המרום במרום ועל מלכי האדמה על האדמה.

57) במ"א בענין תוצא הארץ: ראה תו"א בראשית ג, ד. ומקבילו בתו"ח בראשית יח, ד ואילך. ובכ"מ.

58) ת"ת: בכת"י ב: ת"ת דחכ'.

59) שמצות: בכת"י ב: דשמחת.

60) זכו שכינה ביניהם: סוטה יז, א.

61) כנ"ל כידוע: בכת"י ב: כנ"ל באריכות.

62) ת"ת כנגד כולם: פאה רפ"א.

63) דוד הי' מחבר תורה של מעלה: ראה זח"ג רכב, ב. ולעיל ח"א ע' רמט. וש"נ.

64) דאורייתא מח"ע נפקת: זח"ב סב, א. פה, א. קכא, א. זח"ג פא, א. קפב, א. רסא, א.

65) בראשית ברא בשביל התורה: פירש"י ר"פ בראשית.

66) כולם בחכ'. . בראשית דחכ' ברא: נסמן לעיל סי"ב.

67) קרוב ה'. . ואין אמת אלא תורה: תהלים קמה, יח. ראה ברכות ה, ב. ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ה.

68) הנסתרות לה' אלקינו: נצבים כט, כח.

69) ואהי' אצלו שעשועים: משלי ח, ל.

70) עדן אשר עין לא ראתה. . למאן דדייק. . במ"א שהוא מי שמייגע: ישעי' סד, ג. ברכות לד, ב. זח"ג קל, ב. ראה להלן ד"ה להבין מה שבברכה, אות ו' ואילך.

71) קול ה' על המים: תהלים כט, ג ואילך.

72) במ"א בענין אמ"ר אור מים רקיע: ראה לעיל אות י', ובהמ"מ שם.

73) טוב טעם ודעת למדני: תהלים קיט, סו.

74) הבן בחכ' וחכם בבינה: ראה לעיל אות ג. וש"נ.

75) סוד ה' ליריאיו: תהלים כה, ד.

76) והחכ' מאין. . הבינה: איוב כח, יב.

77) מי הוא זה מלך הכבוד. . מי ברא: תהלים כד, י. ישעי' מ, כו.

78) מה פשפשת: זח"א א, ב.

79) אני בינה לי גבורה: משלי ח, יד.

80) כידוע בענין אתה גיבור: ראה ס' מאמרי אדהאמ"צ במדבר ח"ב ע' תפו. תקו. ס"ע תרמח ואילך [שם: וכידוע בכוונה דאתה גבור כו' מכלכל חיים בחסד שזהו בחי' גבורה שבחסד הפשוט שמחלק אור העצמי לחלקים כו' לכלכל חיים בכלים מכלים שונים כו']. ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"ג ע' תשעה.

81) להנחיל אוהבי יש האמיתי. . בהשגה ממש כמ"ש במ"א: משלי ח, כא. ראה ס' מאמרי אדהאמ"צ בראשית ע' נה. שיא. שפו. תח. תפח. שמות ח"א ע' קנג. רטו. ח"ב ע' שעד. תלד. תנו. תסג. תקיח. במדבר ח"ב ס"ע תרא. ח"ג ע' תתקמג. דברים ח"ג ע' תתקפה. ח"ד ע' א'קפה. א'שיז.

82) הלא דברי כאש: ירמי' כג, כט.

83) אז ראה ויספרה: איוב כח, כז-כח: אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה ויאמר לאדם הן יראת אד' היא חכמה וסור מרע בינה.

84) ויהי קולות. . והאלקי' יעננו בקול: יתרו יט, טז. יט.

85) אם אין חכ' אין יראה. . ועתה ישראל: אבות פ"ג מי"ז. עקב י, יב.

86) נעוץ תחילתן. . תכלית חכ'. . ראשית חכ': ס' יצירה פ"א מ"ז. ברכות יז, א. תהלים קיא, יו"ד.

87) שאין חכם כבעל הנסיון: ראה לעיל ח"א ע' פב, ובהמ"מ שם. לעיל ד"ה שמח תשמח (הראשון) סט"ו.

88) שכל טוב לעושיהם ולא ללומדיהם: ראה ברכות יז, א (הגירסא שהובאה על הגליון שם).

89) דאני בינה לי גבורה: משלי ח, יד.

90) אדעתא דנפשי'. . כ"א בתורת ה': פסחים סח, ב. מעיקרא כי עביד איניש אדעתא דנפשי' קא עביד. ובע"ז יט, א: בתחילה נקראת על שמו של הקב"ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר (תהלים א, ב) בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה. וראה גם לעיל ח"א ע' יט. קעד. רסז.

91) תען לשוני אמרתיך: תהלים קיט, קעב.

92) שהלומד תורה בלחש במהרה שוכח. . המשמיע קולו בתפילתו: עירובין נד, א. [וראה לעיל סוף אות ה']. ברכות כד, ב.

93) דמרחשי' שפתיו: ראה מגילה כז, ב: תפילתו סדורה בפיו ורחושי מרחשן שפוותי'. וראה גם לעיל ח"א ע' רלה, ובהמ"מ שם.

94) והגית: יהושע א, ח.

95) ואשמע אחרי: יחזקאל ג, יב.

96) הרעים ה' על מים רבים: תהלים כט, ג.

97) כידוע ע"פ לא תשכח ת"ש כ"ח: תצא כח, יט [וראה במקביל להמאמר כאן בסה"מ תקס"ה ח"א ר"ע מו]. סה"מ תקס"ח ח"א ע' שפז. ס' מאמרי אדהאמ"צ שמות ח"ב ע' תקמב.

98) כידוע בענין מי איכא זיקנא קמי': יבמות טז, ב. ראה לקו"ת בחוקותי מח, ג. ולהלן ד"ה אשר ברא (הראשון) סי"א.

99) החסידים. . תורתם משתמרת: ברכות לב, ב.

100) שהתורה נק' עוז ותושי': ע"פ איוב יב, טז: עמו עוז ותושי'. ראה ספרי ברכה לג, ב. סנהד' כו, ב. ערכי הכינויים (לבעהמ"ח סדר הדורות) מע' תושי'. אגה"ק סכ"ב. תו"א סז, סע"א ואילך. ובכ"מ.

101) כנ"ל בענין החותם שבתשבע"פ: ראה ד"ה אשר יצר, לעיל ח"א ע' רפד ואילך [ובהמ"מ בתחילת המאמר שם]. ולהלן בהוספות ברשימת הכת"י למאמר זה.

102) במ"א בענין וכדה על שכמה כ"ד ספרים דאורייתא: חיי"ש כד, טו. תקוני זהר תכ"א (מו, ב). וראה לקו"ת ברכה צד, סע"א ואילך. סה"מ תקס"ט ע' ד וס"ע ח ואילך וע' כד ואילך. ס' מאמרי אדהאמ"צ דברים ח"א ע' רכו, ובהמ"מ שם.

103) שנק' כתף כמ"ש ע"פ הנה נתתי לך שכם. . לעבדו שכם א': ויחי מח, כב. צפני' ג, ט. וראה תו"א קב, ב ואילך. סה"מ תקס"ג ח"א ע' פ ואילך. תו"ח לך לך צ, ג ואילך.