יד, א

ובאמונ' הוא מגיע בפנימי' ועצמיו') וזהו בחי' מ"ה העדר המהות מכל וכל כו' וזהו עכ"פ מצד עצם הנפש גם בהיותה מרחוק כנ"ל והדעת הוא כמו בחי' ראי' בקירוב בהשג' המהות כמו לע"ל שכולם ידעו אותי כו' (והיינו כח מ"ה ל' מהות כו') שזהו כענין מורא גדול דיראה עילאה אותיות ראי' כו' שהוא מצד התגלו' העצמו' שרוא' במהו"ע ממש שמתבטל מצד זה ביטול עצמי כנ"ל וזה גורם לזה דהאמונ' גורמת הראי' מקרוב בדעת כמ"ת שראו כו' שבאו מכח האמונ' ביצ"מ כנ"ל):

(ה) ובכ"ז יובן מה שהמצה נק' מיכלא דמהימנותא דוקא וגם היא בבחי' קטנות דאבא שהוא בבחי' מ"ה דחכמ' כידוע דהנה מבואר למעלה שיש שני מדריגות בשכל אחד למעלה מן הטעם והב' שבא בטע' דוקא ומה שהוא למעלה מן הטע' נק' בחי' קטנות דאבא דוקא ויובן זה עפ"י הנ"ל בענין הדע' והאמונ' שאע"פ שהן שני הפכי' זה גורם לזה משום דהיינו הך כנ"ל כך הוא במצה שנק' קטנות דאבא ושרש' באמונ' דוקא דהנה מה שאמר שאין התינוק יודע לקרות אבא ואימא1 עד שיטעום טעם דגן הנה ידיעה זו אינה ידיעה בהשגת שכל בטעם הענין ואיכותו איך שהולידו ע"כ הוא אביו ואשר אהבתו אליו טבעית מצד שהוא אביו וכרחם אב על בן כו' שזהו ידיעה בטוב טעם בבן הגדול דוקא אבל בתינוק הקטן כבן ב' וג' שנים אין לו ידיעה זו בכלי מוחו כלל שיכיל זה הדבר באיכותו כמו שהוא ועכ"ז הרי הוא קורא אבא ואימא כו' כאלו יודע הדבר ידיעה גמורה אלא מ"ש יודע לקרות אינה ידיעה בהשגה רק שיודע ומכיר את אביו כמו שיודע השור את קונהו שנמשך והולך אחריו ולא לזולתו כך התינוק מכיר הוא אביו ואמו ונמשך ונדבק תמיד אחריה' ולא לזר זולתם וזה בא מצד הטבע תולדה שנולד מפרי בטנם מושרש בו כח המושך שנמשך למקור המולידו מעצמו בלא טעם כלל וא"כ ה"ז בלא דעת והשג' כלל רק בחי' טבעי' כעגל לאמו ובאמת הרי יש בתינוק קטן דעת ממש לקרות בפה אבא כו' והוא דוקא משיטעום טעם דגן ולא בימי יניקתו חלב אמו אע"פ שמכיר או"א א"י לקרות כו' אך הענין הוא דזהו ידיע' שבבחי' הקטנו' עכ"פ דהיינו שאין הידיע' בהרחבת שכל וטע' אלא שהושפל וירד ונתצמ' בבחי' קטנו' המו' והוא בבחי' הכר' והבחנ' זאת שמכיר ויודע לקרות בדבור לומר אבא שבא עכ"פ בדעת והכרה (נוסף על המשכ' הטבעי' שמצד התולד' כי אב ואם שנתרחקו ממנו אינו נמשך אחריה' כלל) גם בקטנות גמור כידע שור קונהו2 כשזנו ומפרנסו כו' וישראל לא ידע עמי לא התבונן דמשמע מזה שאם יש דעת והכרה בישראל לאביהם שבשמי' כתינוק שקורא אבא בלא טעם והשגה ועכ"פ מכירים לאביהם בדעת וקורים אבא כמו שכל אחד מישראל אומר בדבור אבינו מלכנו כמ"ש כי אתה אבינו3 אבינו אב הרחמן4 וכה"ג אע"פ שאין זה בהרחב' טעם איך שהו' אבינו שהוא מקור כל תולדות הנשמות כו' מ"מ אומ' אבינו כתינוק שקורא אבא מפני הכרתו אותו בדעתו כו' הרי זה ידיעה בקטנות על כל פנים שהוא כמו ידיעת השור קונהו שזנו ומפרנסו כך ישראל ידע ומכיר לאביהם שבשמים


1) שאין התינוק. . אבא ואימא: נסמן לעיל ח, ב. ראה גם סה"מ תקס"ט ע' ס.

2) כידע שור קונהו: ישעי' א, ג.

3) כי אתה אבינו: ישעי' סג, טז.

4) אבינו אב הרחמן: ברכת ק"ש שחרית.