טו, א

כלל ונק' דרך קצרה עכ"פ וד"ל) ולפ"ז לכאורה בחי' הלבשה זו שמלובש השכל העמוק בהעלם כשבא לידי גלוי כשעומד על טעם ההלכה בפלפול וסברות עמוקות זהו שלימותו של הדבר חכמה שבא לבחי' גדלות המוחין וכקטן שנתגדל כו' כך הלבשה זו בדברים קצרים נק' קטנות המוחין וכשיצא לגלוי באורך ורוחב בהשגה בטוב טעם נק' גדלות המוחין ובאמת יש יתרון מעלה בקטנות הלבשה זו יותר מגדלות ההשגה שאח"כ והטעם הוא לפי שיש בחכמה עצמה ב' מדריגות הא' מהו"ע שלה כמו שהיא בתמצית אמיתתה והב' בחי' התפשטותה בהגלות נגלית אורה בטוב טעם ההשכלה בסברות ופלפולים שונים וכידוע בענין והחכמה מאין1 כו' שבחי' עצמות החכמה היינו כמו שהיא בבחי' אין טרם שבאה לכלל יש בטוב טעם ההשכלה כו' וזהו פי' כח מה דחכמה ל' מהות ול' מה פשפשת2 כו' דשניהם א' שהוא בחי' אין דחכמה כמו שהיא במקורה כו' והרי במה ששונה בדרך קצרה לתינוק וכה"ג מפני שאין בזה גלוי אור שכל וטעם והסבר סברות כלל רק עצם תמצית הדבר כמו שהוא לבד כמו משנה דשנים אוחזין3 כו' יחלוקו וכמו סוכה למעלה מכ' פסולה4 שזהו עצם הענין ה"ז עולה בעצם תמצית החכמה של הלכה זו כמו שהיא בבחי' אין טרם שבאה לכלל התפשטות אור בפלפול סברות עמוקות שאינו רק גלוי ההעלם העצמי שבה שהחכמה מאין תמצא בבחי' יש כנ"ל ונמצא בהלבשה והעלם זה הגנוז בדברים הקצרים יש ממהו"ע החכמה שלמעלה מעומק השכל שיש בפלפול הארוך שהרי לא יוכל לגלות בפלפול וסברות כמו שהיא בעצם ותמצית אמיתת' ממש וד"ל וע"פ משל זה יובן שיש מעל' יתיר' בבחי' קטנו' דאב' יות' מבחי' גדלו' דאב' והיינו ענין מצה שנק' מיכל' דמהימנותא שהאמונה הרי היא במהו"ע א"ס ב"ה דוקא והוא בבחי' כח מ"ה בעצמות הנפש ה"ז ממש ענין קטנות דאבא כתינוק שיודע לקרות אבא לבד שיש בידיעה זו שבקטנות כל אמיתת העצמות כמו שהוא דהיינו כמו שהוא משיג בעצם ולא כמו שמושג גם בגדלות השכל וטוב טעם כמו במ"ת שהשיגו וראו בגדלות השכל בתכלית עדיין אין זה מגיע לאמיתת עצמותו רק דוקא בקריאה שקורא אבא אע"פ שאינו יודע בהשגת השכל כלל דאדרבה היא הנותנת משום שמלובש בזה מאמיתת הענין כמו שהוא בעצם שלא יוכל לבא לגלוי בראית השגת שכל גם בגדלות היותר עליון וז"ש זכרתי לך חסד נעורייך דוקא שהוא בחי' המצה שנק' קטנות דמוחין דאבא ששרשה למעלה מן הטעם דגדלות אבא שבמ"ת וד"ל:

(ו) ולהבין זה בתוס' ביאור. הנה יש לדקדק תחלה בגוף ענין המאמר דאין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן דלכאורה משמע פשט המאמר להיפך מכל הנ"ל שהרי אמר עד שיטעום טעם דגן דוקא וטעם דגן הוא לחם חמץ דוקא שיש בו טעם נרגש לחיך הטועם ולא בלחם מצה דלא מליח שאין בה טעם כלל וא"כ איך יהיה הדוגמא מזה לענין מצה שנק' לחם עני שהוא בחי' קטנות דאבא כמשל התינוק שיודע לקרות שמשמעו להיפך שיש בו טעם כו' אך הנה יש להקדים בענין מ"ש


1) והחכמה מאין: איוב כח, יב. ראה גם לקמן טז, א.

2) מה פשפשת: זהר בהקדמה א, ב.

3) משנה דשנים אוחזין: ריש ב"מ.

4) סוכה למעלה מכ' פסולה: ראה סוכה בתחלתה.