טז, ב

לשלימות' עד שיבא כח מהות השכל לגלוי ביותר אז מחשבתו מחשבה של קיימא ולא כדמיון שוא). ועיקר הענין הוא לפי שהמחשבה כלולה מב' מדריגות א' מבחי' בינה שבנפש וגם מקצת מאור החכמה אבל אין שם ממהות החכמה כמו שהיא במקורה באין והעלם שנק' מהות כח השכל שזהו בתינוק גם קודם שידבר שמבין ומבחין במחשבתו הכל ממש כמו אחר שידבר אבל משידבר כבר נכנס בו ממהות ועצמות כח החכ'4 שלפי ערכו ע"כ יכול להביא בדבור אותה המחשבה עצמה לדבר ולקרות אבא אף ע"פ שבהכרה מצד עצמה הכיר לאו"א בכי טוב קודם שיכול לדבר אבל אין זו הכרה לשלימותה כ"כ כי אין זה בא רק מגלוי אור המצומצם במוח הבינה שבמחשבה אבל בדבור כשיודע לקרות אבא זהו ההכרה עצמיות שמעצם ומהות כח השכל רק שירד והושפל בסוף גלוי הדבור משום דאבא יסד ברתא5 בחי' אבא דוקא שהוא בחי' מהות דכח מ"ה דחכמה שנק' נפש חי' כו' משם יורד להביא בדבור בצרופים שנעשים ממילא6 מבלי שיצטרך לחשוב איך לדבר כמ"ש במ"א והיא הנותנת דמשום שיכול להוריד ולהשפיל בדבור דבר מה שעולה במחשבתו היינו משום דממקום גבוה יותר הוא בא והוא בחי' מהות דכח מ"ה כו' משא"כ ממדריגת בחי' מוח הבינה שלמטה מן מהות החכמה לא יוכל לירד למטה להשפיל השפע בדבור אלא נשאר במח' ולפי שאין למח' זו שרש עצמי ע"כ לא נק' מח' בלא דבור (כאלם ששומע ואינו מדבר שיחשוב כשוטה7 וחרש שמדבר ואינו שומע אינו גרוע כ"כ8 כי השמיעה בבינה והדבור בחכמה ובאמת א' מהם מועיל או שומע או מדבר שיש אלמים וחרשים מחוכמים ביותר) ונמצא מובן דהדבור גם בדבר שאינו חכמה כלל הוא בחי' סיום וסוף השפלת וירידת מהות כח השכל (שלמעלה מהתחכמות שכל במח' כנ"ל):

(ז) וזהו שאמ' שאין התינוק יודע לקרות בדבור או"א עד שיטעום טעם דגן דוקא דהנה מבואר למעלה שיש בלחם ב' אופני' א' גולם הלחם גם כשנאפה עיסת הקמח ומים ולא נגלה בו טעם לחם והב' כאשר ע"י השאו' ומחמצת נגלה בו הטעם כו' והנה הלחם שרשו בחכמ' כנ"ל והיינו הטעם הפשוט שעל מאכל הלחם דוקא יחי' האדם וכתי' כי לא על הלחם9 לבדו יחי' האדם כו' דאד' היינו בחי' כח מ"ה דמהות כח החכמה שנק' נפש חיה רוח ממללא נפש המדברת כנ"ל ועל הלחם יחיה האדם לפי ששרשו בחכמה במהו"ע דחכמה ע"כ יחיה את האדם שהרי מחזק ומחיה להכח השכל העצמי במהו"ע שלה דוקא שזהו עיקר הנפש אדם כנ"ל ואע"פ שהלחם הוא קמח דגן גשמי ובחי' צומח דתבואת הארץ ואיך יחיה למהות נפש אדם בחי' מדבר הענין ידוע שזהו מ"ש כי לא על הלחם לבדו מצד עצמו יחי' האדם אלא מצד מוצא פי ה' שבלחם ששרשו למעלה יותר גבוה ממאמר דנעשה אדם כמ"ש במ"א10 אך מ"ש יחי' האדם אין חיות זה תלוי בטעם לחם דוקא שהרי יחיה האדם גם ממאכל לחם מצה וכה"ג שבלא טעם נרגש כלל כמו שיחיה מלחם חמץ בטעם מורגש אלא שבאכלו לחם חמץ הנה כחו של שאור


4) החכ': תוקן ע"פ דפו"ר. ובמהדורת לעמבערג: החכם.

5) דאבא יסד ברתא: נסמן להלן קי, ב.

6) בצרופים שנעשים ממילא: ראה אגה"ק ס"ה. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ע' תתקכב ואילך.

7) כאלם. . שיחשוב לשוטה: ראה שו"ע אדה"ז הל' ברכות השחר סנ"ה סי"א. הלכות ברהמ"ז סקצ"ט ס"י. סה"מ תקס"ה ח"ב ע' תקצה. סה"מ תרנ"ט ע' לח וע' לט.

8) וחרש. . אינו גרוע כ"כ: ראה בהערה שלפנ"ז.

9) כי לא על הלחם: עקב ח, ג.

10) מוצא פי' ה'. . במ"א: ראה לקו"ת להאריז"ל עה"פ. סה"מ תקס"ה ח"ב ע' תרלח. ע' תשסד. ע' תתצד. תו"א בשלח סה, ד. מאמרי אדה"א דברים ח"ב ע' תקעה. וש"נ. הנחות תקע"ז ע' קכא. וש"נ.