יז, א

ומחמצת שממנו מתעורר טעם הלחם לצאת לגלוי מורגש בטעם ללועס שלועס הרוחניות והטעם שבו הרי מחיה לאדם ג"כ בבחי' הטעם שבחכמה שהוא בחי' גלוי אור וחיות יותר בהתפשטות אורה במוחין דגדלות במוח הבינ' עד שידבר בהרחבה יותר כי טעימת טעם לחם מעורר לכח המשכיל הנעלם שיגלה בו טעמו שהו' טוב טעם ודעת שיור' למט' גם לסיים השפעתו בדבור ביות' שהוא בחי' עצם מהות דכח מ"ה כשבא בהתפשטות למטה בתכלית וזהו שאין התינוק יודע לקרות בדבור אבא כנ"ל עד שיטעום טעם דגן טעם לחם כלחם חמץ שיותר נגלה עצם מקורו הנעלם משא"כ ע"י מאכל לחם בלא טעם מורגש אע"פ שגם על ידו יחי' האדם היינו רק במהות עצם החכמ' כמו שהיא בבחי' גולם שלא תתגלה אורה בטוב טעם עדיין וחיות זה בעצם דוקא ולא בהתפשטות כ"כ ע"כ עיקר הסימן ליציא' מן הקטנו' אל הגדלו' בקטן כשיודע לקרות בדיבור אבא היינו כשיטעום טעם לחם אבל לא בגולם הלחם שהטעם שהוא הרוחניות נשאר בו בהעלם ולא נגלה ממנו רק הגולם וחומר העצמי שלו כמו שהוא במהותו העצמי קמח בלי תוס' כלל כנ"ל שהוא בחי' הקטנות שבו כמו החטה כמו שהיא בגולמה רק שיקרא לחם שמפרנס ויחי' את האדם וחייב לברך עליו המוציא לחם וברהמ"ז כלחם גמור כנ"ל אבל כל עיקר המעל' שבו שהוא הטעם הרוחני נשאר בהעלם ואין בו בגלוי רק מהותו כמו שהוא בבחי' גולם בלא התפשטו' כלל ושרשו במהות ועצם כח היולי דכח מ"ה דחכמה שנק' גולם החכמה כנ"ל ועכ"ז ה"ז סוף מהות ועצם החכמה עכ"פ שיש בה יתרון מעלה על בחי' התפשטותה בטוב טעם (רק לענין קריאה בדבור אבא הוא עד שיטעום טעם דגן דוקא) וזהו שרש ענין מצה שהוא בבחי' קטנות דאבא להיות שאין בה טעם דחכמה כלל רק בחי' הגולמה כמו שהוא אבל שרשה למעלה מן הטעם דחכמ' וע"כ נק' מיכלא דמהימנותא עד שזן ומפרנס כח האמונה שהיא למעלה מן הטעם דחכמה כנ"ל וד"ל:

והנה ע"פ כ"ז יובן עיקר ההפרש בין חמץ למצה דלא ראי זה כו' שיש מעלה בלחם חמץ מצד הטע' שבו ששרשו בטעמי' שבחכמה ובנשמ' האלקי' היינו בחי' טוב טעם דדעת1 האלקי כמו טעמו וראו כי טוב ה'2 טעמו וראו דוק' דראי' השכל שבחכ' בכח מ"ה שבה כמו שהיא בבחי' אין לא תשא' כגולם בהעל' לבד אלא יבא בה הטעם הרוחני שהו' עונג העצמי שבחכ' להתענג על ה' בעריבו' מתיקו' כו' ונק' נועם ה' כידוע (וזה היה במ"ת בשבועות בשתי הלחם דכתי' חמץ תאפינה3 חמץ דוקא כמשי"ת4 ) וטועמיה חיים זכו כעל טעם הלחם שיחי' האדם והן טנת"א טעמי' בחכמה5 כו' והדבור בתושבע"פ שהן שתי הלחם כו' כידוע) ויש מעלה בלחם מצה במה שהיא בלא טעם דוקא שהיא במהו' העצמי דכח מ"ה כמו שהיא טרם התפשטות' כו' כנ"ל6 וע"כ נק' לחם עני כעני זה שלחמו הוא חיותו העצמי בלא התפשטות כלל וזהו ענין ורעה אמונה שנאמר זה במצה שעל ידי המצה נתחזק כח וחיות האמונה דוקא גם במשה רבינו וכה"ג כנ"ל ולזה נק' בשם מיכלא דמהימנותא כנ"ל להיות שלחם מצה שאין בה טעם שרשה בעצם ומהות כח החכמ' כמו שהיא דוקא שלמעלה מהתפשטות אור כלל כדומם וחומר


1) דדעת: בדפו"ר: ודעת.

2) טעמו וראו כי טוב ה': תהלים לד, ט.

3) חמץ תאפינה: אמור כג, יז.

4) כמשי"ת): אוצ"ל: כמשי"ת.

5) טעמי' בחכ': ראה ע"ח (שער דרושי אבי"ע) שמ"ב פ"א. מאמרי אדה"א ויקרא ח"ב ריש ע' תתלד. וש"נ. דברים ח"ד ע' א'תע בשם הע"ח. וש"נ.

6) כנ"ל: אולי כצ"ל. כנדפס כ"ל.