יז, ב

גולמי כו' והיא הנותנת שיש בה מעלה יתירה להכיל ולקבל אור העצמות דלמת"ב כלל שזהו הנק' אמונה ל' נוק' שמקבלת כל אמיתית העצמו' כמו שהוא דוקא כנ"ל דאיהו אמת ואיהי אמונה כו' וע"כ ע"י אכילת מצה דוקא ניתוסף כח האמונה שבנפש שהיא במהו"ע דוקא רק שבאה בהתלבשות בבחי' הקטנות מאד והוא בגולם הלחם דוקא שיחיה את האדם בעצם לבד כנ"ל (וזהו בחי' כח מה העצמי שבכל נשמה מישראל שביכולתה למס"נ7 על קדה"ש או בהתעוררות בתשובה שלימה עד שתצא נשמתו בבכי' כתשוב' דראב"ד8 וכה"ג והיא שעמ' לאבותינו ולנו כנ"ל בענין האמונ'):

אך עדיין לא מתיישב הקושי' דלעיל במאמר זה דאין התינוק כו' שהוא להיפוך מן המצה שאין בה טעם ואיך יבא מזה דוגמא לענין ובחינת קטנות דאבא שבמצה כנ"ל ואמנם הנה באמת הרי מבואר למעלה בענין ידיעה זאת שיודע לקרות אבא כו' שאינה ידיעה בטוב טעם ודעת גמור רק בחי' הכרה בעלמא והמשכת נפשו בעצם בלתי טעם רק שמלובש בזה בהעלם מן הטעם דגדלות המוחין כו' ולפ"ז ודאי א"א לפרש בטעימת טעם דגן שכוונתו בטעם לחם דוקא ולתלות בו סיבת ידיעה זו שיודע לקרות כו' דא"כ היה לו דעת גמור בטוב טעם בקריאה זו מאחר דבטעמא תליא מילתא בטועם טעם לחם דוקא כו' אלא צריך לומר דאין הכונה בטעם לחם הנרגש בטעמו לחיך כלחם חמץ דוקא שהרי לא אמר טעם לחם אלא טעם דגן קאמר שהדגן הוא עצם התבואה קמח אע"פ שאין בו שאור ומחמצת כלל מ"מ לחם דגן נק' ועליו יחיה האדם כמו על לחם חמץ ממש והכונה אינו אלא כשיטעום בטעם דגן שהוא לחם תבואת הארץ ופסק מיניקתו חלב אמו אזי דוק' ידע לקרו' אבא כו' והו' שיש בקרי' זו בהעל' עכ"פ כל בחי' מהו"ע דכח מ"ה דאדם בחי' מדבר ע"כ יודע לקרות עכ"פ אבא אע"פ שאינו יודע זה בטוב טעם כלל ולקרות זה בדבור דוקא שהרי אנו רואים שהדבור יתחיל בתינוק מיד בפסיקתו מן החלב וגם בתוך ימי היניקה אם ירגיל במעט לחם יהיה איך שיהי' גם בלא טעם רק קמח תבואה ולא חלב אמו ונמצא עולה הכל לענין א' והוא מה שכל אחד מישראל יכול לקרות אבא בפה כמו אבינו כו' שזהו מגיע בעצם ומהות דכח מ"ה הנ"ל שיכול להכיל מהו"ע דלמת"ב כו' והוא שיכול להוריד בדבור לקרות אבא והוא סוף העצם והמהות דוקא (דלא כדלעיל וד"ל):

ומעתה יש להבין ענין הפרש השני שבין חמץ למצה שהשאור טבעו להגביה העיסה ולהוציא בה הטע' הנעלם כו' משא"כ בלא שאור שאין בה הוספות ניפוח והתפשטו' כלל כנ"ל באורך דהנה בטעם איסור חמץ בפסח ומצות מצה יש ב' דברים הא' מצד שצריכי' בני ישראל לאכול לחמם בפסח לחם עני די אכלו אבהתנא9 כו' עוגות מצות כי לא הספיק להחמיץ כמ"ש מצה זו שאנו10 כו' שזהו דוקא שלא יהיה בה טעם כלל ולזה נאסר לחם חמץ לפי שיש בו טעם כו' והב' מצד עצם השאור והמחמצת שנאסר דוקא בפסח שנאמ' כל שאור11 וכל מחמצ'12 כו' ולזה נאסר כל לחם חמץ מפני השאור שבו וכן כל דבר חמץ ונצטווינו במצה לפי שאין בה השאור המחמיץ כלל וכלל כידוע והכל עולה לענין א' שהרי השאור הוא העושה טעם בלחם אבל נאסר מצד


7) כח מה. . למס"נ: ראה לעיל י, א ובהנסמן לשם.

8) בבכי' כתשוב' דראב"ד: נסמן לעיל א, ב.

9) די אכלו אבהתנא: נוסח ההגדה.

10) עוגות מצות. . מצה זו שאנו: בא יב, לט. נוסח ההגדה.

11) כל שאור: ראה בא יב, טו. יט. יג, ז. פ' ראה טז, ד. [הלשון כל שאור ? ויקרא ב, יא].

12) וכל מחמצת: בא יב, כ [ושם: כל].