כד, א

כמ"ש ותרבי ותגדלי כו' שדים נכונו כו' זהו במ"ת דוקא אבל במצרים כצמח השדה1 נתתיך בבחי' הקטנות מאד) אך לאחר תשלום זמן עיקר הגלות שהוא רד"ו שנה2 אע"פ שהיו עדיין בבחי' נער קטן עכ"ז התחיל זמן של הרגילות ללחם קל דוקא והוא שא"א שיכילו נשמתם מזון העליון במטעמי' דבחי' התענוג העליון שבחכמ' כלל וכלל אשר ע"כ נצטוו בלחם מצה שאין בו טעם שהוא כמו שמרגילים לתינוק שיאכל מאכלים קלים בטעמו כו' והוא המצה שנק' מיכל' דמהימנותא שאין בה טעם כלל כי לא יוכלו לקבל החכמה שיש בה טעם שראוי לגדול בשנים כו' ואמנם עיקר המכוון לא היה שישארו במזון דמצה זו שהרי לא צוה רק ז' ימים לבד3 אלא הכוונה שיהיה עי"ז כח לקבל טעם לחם גמור שזהו בחי' לחם חמץ דשתי הלחם דשבועות שהוא קבלת חכמת התורה בטוב טעם דוקא כמו טוב טעם ודעת למדני כו'4 כי באור פניך5 נתת לנו תורת חיים שחכמת אדם העליון דהיינו כח מ"ה דאור פנימית אבא דאצי' תאיר פניו לכנ"י לקבל פב"פ ג"כ בטוב טעם כו' וע"כ נצטוו אז בשתי הלחם בטעם חמץ דוקא ולא מצה ואמנם אם לא המצה שאכלו ביצ"מ לא היו יכולים להכיל ולקבל טוב טעם לחמה של תורה זו שקיבלו בסיני כפי המובן ממשל הנ"ל והענין הוא דיש כח במצה זו שאנו אוכלים שזהו בחי' האמונה הפשוטה שיבא לכלל טוב טעם לקבל ולהכיל כל טוב טעם ועונג העליון שבח"ע שבתורה שבכתב ותורה שבעל פה שהן שתי הלחם דכתיב בהו לכו לחמו בלחמי6 ודוקא משום דהמצה נקרא לחמא עניא הוא שגורם שיקבלו ב' לחמים דתושב"כ ושבע"פ בתכלית הגדלות כנ"ל באריכות בענין ורעה אמונה דגם משה ע"ה נצטווה לאכילת מצה לחזק כח האמונה שבנפשו שצדיק באמונתו יחיה7 בעצם שמזה יסתעף ממילא כל בחי' חיים עליונים דאור פנימית ח"ע שבתורה וזהו יש גם בכל א' מישראל בכח מ"ה שבנפשו בעצם שהוא ביטול עצמי בכל עיקר נקודת יהדותו העצמי שלמעלה מן הטעם שהוא יסוד כל אשר יומשך מנפשו בהשגות והתפעלות ומעשה הטוב כל הימים והוא עיקר ענין הטעם שבמצות מצה בכל ליל א' דפסח כנ"ל וד"ל. ובכ"ז יתורץ הקושיא דלעיל במה שמצוה בשתי הלחם בחמץ ובפסח נאסר החמץ אע"פ שלכאורה ק"ו גדול הוא כנ"ל דאדרבא היא הנותנת דמשום דיצ"מ היה ההתחלה באמונה פשוטה הרי זהו הכח העצמי שלמעלה מן השכל והטעם ע"כ נאסר להם לחם חמץ שיש בו טעם בתכלית הזהירות וההבדלה אבל במ"ת שהגיעו לבחי' כלי בית קיבול להכיל כל מיני טעם לחמה של תורה נצטוו דוקא בשתי הלחם בחמץ שיש בו טעם מורגש כענין טוב טעם ודעת כו' כנ"ל ואמנם מצה זו שנצטוו בליל א' דפסח הוא שעושה בכנ"י בחי' כלי בית קיבול במוח ולב ומעשה להכיל בנפש' ולקבל כל טוב טעם ועונג העליון שבחכמ' דתורה לקבל פב"פ מח"ע דאור פני מלך כו' מטעם הנ"ל דהאמונה היא שרש ויסוד כל מה שמסתעף מן הנפש גם באה"ר ושכל בעונג נפלא וכנ"ל באריכות בענין מה שאמר שבא


1) ותרבי. . שדים. . כצמח השדה: יחזקאל שם, ז.

2) הגלות שהוא רד"ו שנה: ראה תנחומא מקץ ח. רש"י מקץ מב, ב.

3) לא צוה רק ז' ימים לבד: ראה פסחים כח, ב דר"י סמוכין לא דריש. תוספתא פסחים ספ"ח ובאור הגנוז שם. תוספות השלם [ירושלים תשמ"ח] בא יב, לט ה.

4) טוב טעם ודעת למדני: תהלים קיט, סו.

5) כי באור פניך: סיום תפלת העמידה [בדילוג].

6) לכו לחמו בלחמי: משלי ט, ה. ראה זח"א בהשמטות רס, א.

7) שצדיק באמונתו יחי': חבקוק ב, ד.