יא,א

וכל עיקר ענין הדלקות הנרות הוא רק להאיר אור החכמה שבראש למדו' דרוח החיים שבלב כנ"ל וע"כ דם התמיד קודם שעי"ז דוקא יוכל להיות הדלקת הנרו' וכמו אהבה דבכל לבבך שהוא הגורם להיות תוס' אור ברוח שבלב שהוא בכל נפשך כנ"ל וד"ל. (אך מה שהטבת ה' נרות קודם לדם התמיד והטבת ב' נרות הוא אחר דם התמיד הענין הוא לפי שבודאי יש הפרש בין הטבת הנרות להדלקות הנרות שהטבה הוא להכינה בשמן ופתילה שתוכל לדלוק בטוב וכך הוא בנשמות הטבתן הוא שמן דחכמה ופתילה הן המדות שיוכל להאיר אור דחכמה במדות כנ"ל וידוע דבלילה היה מדליק כל ז' הנרות אבל בבקר אור שאור החכמה וחסד מאיר בלא"ה כנ"ל (כמ"ש הבקר אור וכתי' ותו' אור שאז אור דתור' מאיר בכנ"י שנק' נרות ע"כ א"צ להדליק רק נר הו' שהוא בחי' יסוד צ"ע שמשם עיקר האר' אור דנשמות כמ"ש אור זרוע לצ"ע כו' וזהו שהטבת ה' נרות שהן המדות יהיו מוכנים לקבל מחכמה שזהו עד הוד לבד דבינה עד הוד אתפשטת ולא יותר והוא בשמע ישראל דבינה לבא מבין בהטבתו להיות אור דחכמה מאיר במדות אבל לא שנדלק האור עדיין רק אחר דם התמיד שעי"ז ימשיך אור דחו"ב במדות שזהו הטבת ב' נרות שאחר התמיד דוקא לפי שב' נרות האחרונות הן יסוד ומל' שהוא ההדלקה דנר הששי להאיר במל' בכללות נש"י שנק' נרות ממש מאור דחכמה דתורה כנ"ל ולזה הטעם הטבת ה' נרות קודם לתמיד כי האדם הוא המקריב תחלה לבהמה ואם לא ה' נרות אלו בהטבתן בשמן ופתילה כמ"ש ושמן על ראשך כו' לא הי' דם שבלב עול' כו' ואחר דם התמיד דוקא הוא שיכול להיות הטבת ב' נרות והדלקת הנר הו' מטעם הנ"ל בפי' אדם ובהמה שבהמה מעלה לאדם להאיר אורו מן החכמה כו' וזהו שדם התמיד הוא בין הטבת ה' נרות להטבת ב' נרות כו' וד"ל):

(כה) ומעתה יש להבין ענין הסדר דהטבת ב' נרות קודם לקטרת כו' שזה ענין כל מאדך כו' דהנה ידוע בסדר נר"נ דנפש מרכבה לגבי רוח ורוח לגבי נשמה כו' וכמו שמאהבה דבכל לבבך מגיע לבכל נפשיך שזהו דם התמיד שקודם לב' נרות כנ"ל כך אחר אהבה דבכל נפשך מגיע לבכל מאדך דהנה פי' הפשוט דבכל מאדך הוא בכל ממונך שיש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו כו' והוא מצות הצדקה שהיא מיגיעו ואע"פ שהנפש יקרה מן הממון מ"מ יש כח רב במעשה הצדקה בממונו הרבה יותר מגופו ונפשו כו' כי הגם שהנפש אלקי' נק' נר ה' ומאיר במוחו ולבו ברוב התפעלות ונק' נפש השכלית שמשכלת בהשגה אלקות כו' מ"מ המעשה בצדקה אע"פ שאינו רק עשי' גשמית בלבד יש לה שרש עליון יותר מכל עיקר ומקור אור הנשמ' שבמוח עד שעי"ז תוסיף אור בנשמ' כו' וכל עיקר עליית הנשמ' שהוא עיקר בחי' אדם תעלה למעל' מעלה מבחי' אדם והיינו להאיר גם בי"ה כו' הוא ע"י הצדקה כמ"ש בצדק אחזה פניך שיאיר פני הויה בנשמה כמ"ש יאר ה' פניו אליך וכן א' והלך לפניך צדקך וכתיב צדקה תרומם גוי כו' וכה"ג רבות בכתובים וראי' הכללית לזה הוא מה שמצינו שכל המצות נק' בשם צדקה וכמ"ש וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות כו' וכן באברהם אשר יצוה כו' לעשות צדקה כו' לפי שהמצות עיקרן רק בבחי' המעשה בפ"מ לבד והמעשה הוא העיקר גם שהוא בלא כונה וכמ"ד מצות א"צ כונה כי טעמי מצות לא נתגלה עתה רק לע"ל כדפרש"י ע"פ ישקני כו' מפני שנעוץ תחלתן בסופן דוקא וכמ"ש סוף דבר כו' ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם שהמעשה להיות' בבחי' סוף הכל נעוץ בה כח התחלה שקדם לחכמה כח מ"ה דאדם שנק' נשמה וז"ש כי זה כל האדם וד"ל וזהו ענין הקטרת דהנה הי"א סממני הקטרת הן בחי' דומם בעלמא שאין בהן טעם מאכל כלל שא"א להיות מהם חיבור חיות הנפש בגוף כמאכל המחבר חיות הדם הוא הנפש רק שיש בהן ריח חזק כאשר נתונין ע"ג האש והוא הריח