פד,ב

בחינת ההגבלה והיש שלכל דבר אחרי התהוותו בבחינת ממלא דוקא ואעפ"כ נק' בחי' סובב לפי שהוא מקיף לד' עולמות בשוה כי הוא הנותן כח לכל דבר ודבר להיות לו בחינת כלי מגביל כנ"ל מראש ההשתלשלות עד סופו בהשוואה א' ממש וד"ל:

(פט) ויובן זה עד"מ מבחינת כח ההיולי שבאדם שהוא אינו נתפס בגדר וסוג מציאות דבר מה עד שאינו עול' בשם דבר מה כלל ואעפ"כ הרי ממנו נמצא כל הכחות הגלויות באדם גם אחרי התהוותם הרי בכל פרטי חלקיהם מאיר שם מבחינת כח ההיולי הפשוט להיות קיום מציאותו בבחינת יש ודבר מה כו' כמו בחינת כח היולי דחכמה שהוא כח נעלם בלתי נתפס עדיין במציאות דבר חכמה בפרט ואינו עולה בשם חכמה רק שהוא כח היולי של כל מיני חכמה דהיינו לכשילמוד כל חכמה מיד ישכיל ויחכם הרי באותו כח היולי דחכמה תלויה כל מיני חכמה שיתלמד והוא הנותן כח לכל חכמה וחכמה בפרט אחרי התהוותה בכל פרטי חלקיה וראיה לדבר שאם אין כח ההיולי טוב ואינו מסוגל כ"כ ללמוד החכמה הרי הגם שמייגע את עצמו להשיג איזה שכל אין לו קיום כי לא ישיג היטב מפני חסרון כח ההיולי ויש משכיל היטב מפני טוב כח ההיולי שלו כו' וזהו עיקר ההפרש בין החכם לשוטה כידוע וכמ"כ בשאר כח היולי כמו כח היולי דאומנות שכח ההיולי טוב לכל מיני אומנות לכשילמד לעשות אותם שיהיה אומן טוב בהם ויש חרש חכם שכח היולי שלו למלאכת החרש בלבד ויש שכח היולי שלו טוב למלאכת האריגה בלבד וכה"ג בלמוד החכמות יש שכח היולי שלו טוב רק לחכמה מיוחדת כמו חכמת הרפואה ולא לאחרת כו' ויש חכם שכח היולי שלו טוב ומסוגל לכל מיני אומנות וכל מיני חכמות לכשילמוד א"כ הרי בכל פרט ופרט של החכמה והמלאכה שפועל ולומד עיקר קיום מציאות ישותה הוא דוקא מכח ההיולי כו' ואעפ"כ לא נראה ונגלה ענין המשכה והשפע' בגלוי מכח ההיולי שהרי הוא נעלם ואינו נתפס במציאות שם דבר חכמה ומלאכה כלל וגם מה שהוא בחינת מקור מציאותו הוא בהעל' ולא בגלוי כלל ושוה הארתו בכל מה שילמוד חכמה או מלאכה בלי הפרש לחלק בזה לומר שבלמוד חכמת הרפואה מאיר יותר מבלמוד חכמת התכונה מאחר שכח היולי א' הוא והוא עצמו מושלל מענין מציאות חכמה לגמרי רק שמכחו נמצאו הרי כל מיני חכמה א' הוא כו' וכן בכח היולי לכל מיני מלאכת אומנות מאיר הוא בכולן בשוה כו' וכה"ג יובן בכללות בחינת כח ההיולי שבנפש שממנו נמצאו כל מיני כחות שבאדם הגלוים כמו ראיה ושמיע' והילוך וריח וכה"ג ואמתת מציאותם תמיד נמשך מכח ההיולי הכללי כו' וד"ל ונמצא מובן עכ"פ שאע"פ שיש לכל כח וכח פרטי אור וחיות בגלוי בפ"ע מ"מ מאיר בכל א' מהם מבחינת כח ההיולי הכללי ושוה הארתו בגדול וקטן כמו אור וחיות של כח השכל הוא מהות בפ"ע ואור וחיות של כח הראיה הוא מהות בפ"ע וכן אור וחיות של כח הריח וכח השמיעה וכה"ג בשאר כחות האברים כולם פנימיים וחצוניים יש לכל א' אור וחיות הגלוי בו מ"מ כלם מקבלים מבחינת כח ההיולי שבנפש הנעלה שהוא מאיר ונותן כח לכל אור וחיות שבכל כח וכח בפרט אחרי התהוותו דהיינו שהוא נותן כח לאור הראיה לראות ולכח השמיעה לשמוע ולחוטם להריח וכה"ג לכח השכל להשכיל כו' ולכולם בשוה ממש מטעם הנ"ל וד"ל:

(צ) והנמשל מכל זה יובן למעלה בבחי' סוכ"ע שמקיף לד' עולמות כו' ומאיר בכל ההשתלשלות מחכמ' ולמטה מטה אחרי התהוותם דוקא להיות מציאות היש שלהם הנקרא בחי' כלי דהיינו גם אחרי התהוות של בחי' אור החכמה למעלה שזהו כמו אור השכל שבאדם הנה מאיר בו מבחי' סובב