קח,א

הם המותרות דראש ורגל, ושרש נש"י הוא מפני אדם שבשור ע"כ ביכולתם להעלות קרבנות דוקא, והעכו"ם בקנאתם דרשו כי יכתבו על קרן השור שמשם שרש יניקתם, שגם ישראל יקבלו משם, ולא יוכללו בקדושה.

תוכן. ב' מדרי' בשור כשור לעול, ורב תבואות בכח שור בהביטול, והב' שור נגח.

פרק מב. והנה ישראל שבאותו הדור היו מועטים וחלושים ברוחניות בסט' דקדושה בעבודה שבלב, ולא הי' כח גם בנפשם האלקית שנק' נר ה' מפני התגברות המנגד והנה רק ע"י המס"נ על קדה"ש, שזה בא מהנקודה עצמית (פנימיות עתיק) שלמעלה מבחי' נר היא שעמדה להמשיך אור חדש ממקור הארת פנים העליונים, וזהו"ע הדלקת הנרות במקדש, ותלו הנס בזה ולא בהניצוח, להיותו שרש הניצוח, ומצאו פך א' של שמן חתום, והדליקו ממנו ח' ימים, ועשו היו"ט ח' ימים, להיות כל הז' ימים נמשכים מיום זה שכלולים בו, והחכ' אור שבעת הימים ולכן נק' גם בשאר הימים נר חנוכה, נר יחיד, וחנוכ"ה חנו כ"ה, דלעמך ישראל עשית תשועה גדולה המשכת ישוע"ה הנ"ל.

תוכן. ע"י המס"נ זכו לישועה, הטעם שמברכין נר חנוכה ל' יחיד.

פרק מג. לשנה אחרת קבעום ועשאום י"ט בהלל והודאה, ומקשה למה מחלקם בב' ענינים הלא ההלל הוא הודאה, ומבאר כי בהלל ב' פירושים הא' הילול ושבח, והב' הבהקת אור, וכמו בהילו נרי, והאור שיוצא מהעלמו מבהיק יותר, ובאמת ב' הפירושים אחד הוא, דבזה שמשבחים את האדם במעלת החכ' והחסד, מעלה מ"ן ומתעורר בזה, להיותו נמצא בהעלם נפשו, ויובן למעלה שע"י השבחים יוצא העלם הא"ס לגילוי אור בהבהקה ביותר, וזהו אמירת הללוי', די"ה חו"ב דאצי' ע"י ההילול מאירים ביותר משרשם שבעצמות.

תוכן. ב' פירושים בהלל א' הילול והב' אור מבהיק, ושניהם אחד, דהא בהא תליא.

פרק מד. יקשה הלא כי לא אדם הוא, איך ידמה בהילול ושבח לאדם, דשלימות נפשו הוא ע"י הכחות, וא"כ כשמשבחים אותו מתגלים כחותיו, ומשתלם בזה, אבל בעצמותו ית' אינו שייך ענין זה כלל, דאנת הוא שלימותא דכולא, והוא שהמציא הע"ס מאין, וכמאמר עביד מאנא