קח,ב

וקרא בה גרמי' חכם, אלא דשבח העצמות הוא היפך שבח האדם ממש, שאצילות הספירות הוא ע"י הצמצום דוקא, ולהיות דלתבונתו אין חקר ובענוה וצמצום מתלבש עצמו להאציל ספירת החכ' ושארי הספירות, שכולם בטלים בעצמותו, בתכלית ההתכללות, וע"י השבח מעוררים המשכת אור עצמותו שיתצמצם להאיר בחו"ב וחו"ג דאצי'.

תוכן. שבח דלמעלה הוא היפוך שבח דנבראים.

פרק מה. יבאר כי בכדי שיהי' יחו"ע דחו"ב בק"ש הוא ע"י ההלל י"ה בפסוד"ז (ומטעם זה יש שרש לפסוד"ז למעלה מק"ש ותפלה) ובדורות האחרונים שהנשמות מבחי' עקביים והם נמוכים יותר צריכים למקור עליון יותר, והוא מה שמאריכים בפסוד"ז להאיר בשם הוי' שבנשמה, ואחר ההילול בי"ה צריכים להמשיך האור בו"ה שהן מדות ודבור, (ולכאו' הרי כשחו"ב מאירים ממקורם הנעלם שבעצמות למה צריכים ההמשכה למדות ודיבור הכלולים בחו"ב, אך ידוע דיחו"ע דחו"ב בפנימיותם לצורך עצמן בלבד, ולזאת צריכים ההמשכה, וזהו ה' הללוי', ולעולם יסדר אדם שבחו ש"מ כו') מקשה שבקריאת ההלל מקדים עבדי ד' לשם הוי' באמרו הללו עבדי ד' הללו את שם הוי', ומבאר ב' מיני עבד הא' עבד אלקים הב' עבד ד' לתקן לשם הוי'.

תוכן. שא"א להיות יחו"ע דחו"ב בלי הקדמת פסוד"ז, ב' מיני עבד הא' עובד אלקים, הב' עובד הוי'.

פרק מו. יבאר כי שמש ומגן הוי' אלקים דכוונת הצמצום הוא שיבורר עה"ד טו"ר וזהו עבד אלקים, שעובד לתקן את הצמצום להמשיך האור ע"י הבירורים, וכמו העבד שעושה כל צרכי אדונו, ומביא ברכה בעבודתו כמו יוסף שלרגליו התברך פוטיפר, וכן הוא גם בעבד הוי' שהוא עושה צרכי ביתו, והוא נאמן בית וכמו משה דכתי' בו בכל ביתי נאמן הוא, שהוא כמו העבד שנותן על ידו כל אשר לו, ומחליף מקום הבע"ב, וכל העבדים נשמעים לו שמביא ברכה לאדונו גם בחכמתו נוסף על יגיעתו, שבזה העבד למעלה מהבן שעושה רק בכח אביו, וזהו תורה ציוה לנו משה, שהוא עבד הוי' לתקן ולהמשיך אור חדש בהוי', וזהו הללו עבדי הוי' תחלה להיות שהם בעבודתם בתו"מ שבאה אחרי הללויה (שהוא הגילוי בחו"ב כנ"ל) גורמי' שיהי' הללו מל' הבהקת האור בשם הוי' עצמו.