קי,ב

תוכן. במחשכים תלמוד בבלי שמחשיך בריבוי הפלפול, בההפרש שבין תלמוד בבלי וירושלמי (פנ"ד ונ"ה).

פרק נו. יבאר ההפרש בין חריף ומקשה ומתון ומסיק, דחריף ומקשה הוא שכח שכלו חריף להקשות בהעלם אחר העלם ובעילוי יותר, ומתון ומסיק שמוריד בבחי' או"י מן ההעלם לגילוי, דהוי עדיף יותר במקבלים מחריף ומקשה, ובהכרח לומר דגם המתון ומסיק הוא בא בחריפות ההשגות, ולזאת הוא נעלה מחריף ומקשה דאף הוא בא לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, אלא שלעוצם חריפותו יכול היות שההשגה לא תהי' מכוונת לאמיתתה של תורה, וכמו תלמיד ר"מ שהי' יכול לטהר השרץ בק"נ טעמי השגה (ואם החריף ומקשה מכווין לאמיתתו של תורה, הוא עוד למעלה יותר שהוא קו האמצעי העולה על ב' הקוין).

תוכן. חריף ומקשה או"ח קו השמאל, מתון ומסיק או"י קו הימין, (חריף ומקשה קו האמצעי).

פרק נז. יבאר שיש מחלוקת בענין חשך דיעה א' שהוא העדר האור וא"כ בהכרח שיוקדם האור לחשך, והדיעה הב' (והיא האמת) שחשך בריאה בפ"ע, ואשר לזאת אור וחשך מעלתם בבריאתם שוה, או עוד יתרון לחשך על האור כמעלת הבריאה על היצי' שאנו אומרים יוצר אור ובורא חשך, ויבואר בהנ"ל (פנ"ו) דהדיעה הא' האור קודם והוא מלמטה למעלה בחריף ומקשה, והדיעה הב' מלמעלמ"ט במתון ומסיק שחשך ההעלם קדום ובא לאור, וא"כ הם ב' מיני חשך וב' מיני אור, וזהו פי' גולל אור ההשגה מפני חשך הקושי' וגולל חשך הקושי' מפני אור העצמי [ולפי הנ"ל בחריף ומקשה במתון שהוא קו האמצעי, י"ל שזהו האור העצמי, וכנ"ל בענין מקור התהוות האור, שאינו אור ממש, והוא בחי' הודאה, ואפ"ל שזהו ההנחה עצמיית דער עצם לייג אין משפיע, מה שאינו בא בגילוי לעצמו כלל אף בהעלם המח'].

תוכן. ב' דיעות בחשך הא' העדר האור, חריף ומקשה, הב' בריאה בפ"ע ושרשו קדום מתון ומסיק, גולל אור מפני חשך וחשך מפני אור.

פרק נח. יקשה איך אפשר שבני א"י יהי' לימודם רק בדרך השקפה ראשונה, וכבר הומשך הפלפול ע"י הכאת משה בסלע, ואם לא