קיד,א

דת"י, כ"א בזאת יתהלל שהוא שמחה של מצוה דוקא, ועי"ז אז על ג' דברים העולם דאצי' עומד בהמשכת האור בג' קוין הנ"ל.

תוכן. מצוה הוא המשכת העצמות, חכם קו הימין, גבור קו השמאל, עשיר קו האמצעי.

פרק טז. וזהו רני ושמחי בת ציון, דהרינה בלילה דמדת לילה קדמה למדת יום, וכמו"כ בעבודה דפסוד"ז הוא ברינה והעלאה ואח"כ הוא השמחה בק"ש שכולל' כל רמ"ח מ"ע, שהוא המשכת האור עצמי, בשמחה של מצוה, ומה שאמר על כנ"י שהיא בת ציון דוקא ענין הרינה והשמחה, הוא דציון יש בו פי' שהם ב' ענינים הפכים הא' ציון שהוא רושם בלבד לזכרון, וכמו הציבי לך ציונים, והב' הוא הבדלת ערך שמצויין, וכמו מצוינים שם, ציון המצויינת וכמאמר רשב"י ז"ל אנא סימנא בעלמא, ושני הפירושים אמת דהתפשטות אור האלקי להחיות מאין ליש הוא רק זיו והארה בלבד שזהו התהוות כל העולמות שהוא בחי' חיצוניות האור, אבל נעשה אדם הוא מבחי' פנימיות ועצמות האור, וכדכתיב ויפח כו' חיים מחיי החיים, גם בגופו שהוא החומר רק שהנשמה הוא בבחי' צלם והגוף דמות שנחקק על הלוח, אף שהוא דבר נבדל מהצורה מ"מ הרי עצם הצורה נחקק בהלוח, והגוף מתאים אל הצורה שהוא הצלם, וכמ"ש אך בצלם יתהלך איש, יתהלך ממש.

תוכן. ב' ענינים בציון הא' סימן והוא חיצוניות האור של העולמות, והב' ציון שהוא מובדל ומצויין, והוא פנימיות האור שבנשמה וגוף, נשמה בחי' צלם, וחומר דמות.

פרק יז. יבאר בצלמינו כדמותינו, צלם בדכורא ודמות בנוק', והוא בחי' ז"א דאצי' הכלול מאורות וכלים, ואמר צלם בדכורא במדות דאצי' דאף שהוא סוף עולם הא"ס, מ"מ יש בו מטוב העצמי, וכמו עד"מ המדות שהם בלב קצרים ומועטים הרי שרשם בעצמות הנפש במדות עצמיים, וכן הוא בבבחי' מל' שבנינה מכלים דז"א, וזהו פי' הב' בציון שהוא בדומה להעצמות ממש, והוא מ"ש ימלוך כו' אלקיך ציון כו' שהוא מקור כנ"י, דבכדי שיהי' ההמלכה לעולם ועד שהוא נצחיות (שהגילוי מזה יהי' לע"ל) הוא שאלקיך ציון בבחי' רושם ופנימיות דעצמות דאדם העליון, והוא בא ע"י עבודה במצות שהם מצותי מצות ד', וזהו שבתפילין הנה וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' ממש מקורא דכולא נק' עליך כמו בתפילין דמארי עלמא.