קטז,ב

עד אין שיעור שבא מהתנשאות העצמי דכתר מל', ולזאת בחי' מל' דוקא מהווה ומחי' ריבוי הנבראים בלי מספר, ובכ"א בגבול וקצבה.

תוכן. יחו"ת שהיחוד שבבחי' מל' יהי' בהמלך המרומם.

פרק ה. יבאר שע"י ההתבוננות בממכ"ע בהאור האלקי המהווה כל העולמות הרי יתפעל הלב להיות בכל לבבך שגם לב הבשר יומשך אחרי האלקות כמו שהנשמה נמשכת, והוא להיות התבוננות זאת קרובה אל האדם דבאה בראיה חושית בשאו מרום עיניכם, ויכול להיות שע"י יהי' לבו החום הטבעי לב טהור ממש, ע"י ההשראה שמלמעלה בדוגמת האור דבחי' מל' בעולמות ומלאכים, והוא כדמיון הפתילה הבוערת, שכן הוא בחוש ממש, אלא שהוא זמן מועט, אבל בזמן ההוא שורף ומכלה כל רצון זר, (וכמו"כ בבחי' מל' בהתלבשותה בהעולמות שנק' נהורא אוכמא שפועל ביטול היש לאין גם בהע"ש) ואף שכללותו הוא בדרך גילוי מלמעלה, דלכן ברשעים הנה נר רשעים ידעך, שאינו נאחז, ובצדיקים כתיב אור צדיקים ישמח (וגופא דלא סליק בי' נהורא מבטשין לי', וביטוש בבחו"מ מקרב ומביא התפעלות אהוי"ר, וזהו (ידעך ואור) ההפרש בין גקה"ט דרע גמור, ובין נוגה דמעורב טו"ר) אבל נהורא חיורא הוא ההתבוננות השני' ביחו"ע שהוא בשם הוי' דוקא, שזהו בהע"ס דאצי' שמיוחדים בהעצמות שהוא למעלה מבחי' המל' שנעשה מקור לבי"ע, והוא למעלה גם מהארת האור שנעשה מקור לע"ס באצי' שעלי' איתמר אנת הוא חד ולא בחושבן, והוא בחי' טהירו עילאה (שנק' שמי השמים).

תוכן. יחו"ת קרובה לנפש האדם, שיכולה לבוא בראיה חושית, והוא נהורא אוכמא שמכלה הפתילה, נהורא חיורא הוא ההתבוננות בסוכ"ע שהוא העצמות שלמעלה גם מההארה שמתצמצמת להאציל הע"ס.

פרק ו. יבאר כי ע"י העמקת המוח ולב בהתבוננות השני' דסוכ"ע יומשך מאור העליון בהניצוץ הקטן שבנשמה, להיות אתה נרי הוי' ממש. והוא אור המאיר ביחו"ע דשמע ישראל להיות מזה ואהבת, בכל נפשך דוקא שמשם מחצב כל חיי אור העצמות דנשמת כל חי, אמנם מאחר שהוא (ההשגה וההתבוננות הזאת) למעלה מחיי הנשמות איך ביכולת עבודת האדם להגיע לזה, ויבאר כי בא בב' ענינים הא' ביטול הרצון עצמי שלמעלה מהשגה, להיות לית מחתב"כ, והב' ע"י מצות מעשיות