השמים מספרים

א, א

א) השמים מספרים כבוד אל. הנה תחלה י"ל עיקר ההפרש בכלל בין יומין דחול שנק' מוחי' דחול ליומין דשבת שנק' קודש. והוא בחי' מוחין דקודש עילאה דאו"א עצמן שמאיר בז"א (והוא זיווג ישראל ורחל). אבל בימות החול הוא בבחי' מוחי' דיניקה בבחי' הקטנות של המוחי' דאו"א שמאירין בז"א (והוא זיווג יעקב ורחל) והיינו ענין ההפרש שבין בחי' מוחי' דיניקה למוחי' דגדלו' כידוע. וי"ל ביאור ענין ב' מדרגות הללו דמוחין דיניקה ומוחי' דגדלו'. דלכאורה שניהם הם בבחי' המשכות והתפשטו' אור השכל במדו' להחיותם ולקיימם וכידוע דבינה נק' אם הבנים כו'. ומהו ההפרש בין המשכו' מוחי' דיניקה במדות להמשכות מוחי' דגדלו' הכל הוא במדות בלבד כו'. אך הנה יש עוד מדרגות שלמטה גם מבחי' מוחי' דיניקה והוא כמו בחי' קטנות דעיבור תלת גו תלת כו' שזהו רק בבחי' נה"י שבנה"י ובחי' היניקה הוא בחג"ת רק בעיבור המוחין הוא בהעלם בנה"י כמא' למה הילד דומה כו' ראשו בין ברכיו כו' ובהולדו יוצא לידי גילוי והוא בחי' המוחי' שבא בקטנות דבחי' המעשה בלבד. וביאור הדבר ידוע שגם בבחי' נה"י כלול מחב"ד וחג"ת כו' והוא כמו שאנו רואי' שיש חילוקי מדרגות בבחי' המעשה בפועל ממש כמו למאוס בפועל דבר רע המזיק ולבחור בדבר הטוב שזה יש גם בבהמה שבורחת ומואסת מפועל רע המזיק כשלהבת אש או נחש ועקרב וכה"ג והוא בחי' המדות שבמעשה בלבד להבחין בין טוב לרע שבו השייך לענין מעשה בלבד וגם שיש בזה קצת הבחנת הדעת אין זה בחי' דעת כלל כידוע ולמע' מזה הנק' מדות טבעיות בחי' חג"ת שבמעשה כו' כמו התינוק קטן שיש בו מדו' במעשיו לאהוב מעשה דבר זה ולשנוא לזולתו גם שאינם מוכרחים ע"פ הטבע בטו"ר ממש כמו שהתינוק קטן יחפוץ בבקשתו להוליכו ברחוב ולטייל ולא יחפוץ בהיפוכו וכן לברר באיכות המאכל ומשקה וכה"ג וגם יש בו השמחה והצער וכה"ג ואעפ"י שאין לו דעת עדיין בבירור הדברים כהבחנת הגדול וכשיגדל מעט יש בו אז גם בחי' הדעת שבמעש' לעשו' בהרחבת הדעת ונק' שכל שבעשי' בפ"מ כמו לצייר או לבנות באיזה דעת אע"פ שזולת המעשה אין בו דעת דהיינו גם במדות רק במה ששייך למעשה והוא בחי' חב"ד שבנה"י כו'. והוא בוחר במעשה הטוב לו ובורח ממעשה הרע לו באמצעות הדעת דוקא ולא מצד הטבע כמדות הטבעיות כו'. עד שיוכל להיות בבחי' העשי' ריבוי התחכמות יתירה כמו ע"ד דוגמא מאומן חכם הבקי במלאכתו בכל חלקיו בהבחנה רבה ובהתחכמות יתירה עד שנק' חכם בדבר זה כמו חרש חכם וכן במעשה רוקם וכל מלאכת חכמה אע"פ שבזולת זאת המעשה אינו בר דעת כלל וכלל. כי כח שכלו אינו מסוגל רק בבחי' המעשה בלבד וגם בזה יש מינים מחולקי' ויש ששכלו מסוגל במלאכה זו ולא במלאכה

א, ב

אחרת כלל כו'. כמו האורג והכותב שאין לכותב שום הבחנה במלאכת האריגה וכה"ג. וגם מי שאומן חכם בכמה מלאכות שונות כולם רק מבחי' שכל שבעשי' בלבד שלמטה הרבה גם משכל שבמדות עצמן כמשי"ת. ושרש שכל זה שבעשי' נמשך רק מבחי' עשי' שבשכל והוא מה שיש בכח שכלו להתחכם רק בדבר איזה מעשה ולא בזולת זה כלל נק' בחי' עשי' שבשכל והוא בחי' נה"י דחכ' שהוא כח השכל הנמשך ומאיר רק לענין המעשה כמו ע"ד דוגמא הבקי בהוראה לענין מעשה בלבד ואינו בקי בשכל וסברא בגופו של ענין רק מה שנוגע ממנו לפסק דין בפ"מ בלבד כו' ומזה שרש לבחי' שכל והתחכמות שבעשי' הנ"ל. (וכמ"כ יובן בעבודת ה' בתפילה בחי' ההסכם החזק שבהתבוננות במוח בהשגת אלקות דהיינו מה שנוגע מענין השגה זו לענין מעשה בלבד והוא להיות סומ"ר וע"ט כל היום שזהו בחי' נה"י שבשכל בלבד אך מזה נמשך כל ג' מדרגות חב"ד חג"ת נה"י שבמעשה בפ"מ בסו"מ כו' כל היום כמו שנראה לעין שכל היום ימאס ויברח מן הרע ויבחר בטוב שזהו בחי' המדות שבפ"מ שאינם כמדות הטבעיות בטו"ר הטבעיות כ"א ע"י הבחנה רבה שע"י הדעת והוא דוקא מכחו של ההסכם החזק שנעשה מצד ההשגה האלקית שבתפלה שהוחלט אצלו כי כך יאתה כו'. כמ"ש בלק"א פרק ט"ז בענין מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה כו'. שזהו עשי' שבשכל שנק' מחשבה טובה שמתלבשת לענין מעשה בלבד בלתי אמצעות המדות שבלב [כלל] רק במדות שבמעשה בלבד שזהו ענין הבחירה ברצון שבמדות ששייך למעשה בלבד הגם שאין בלבו כלל כו'). ונמצא מובן עכ"פ שיש ג' מדרגות דחב"ד חג"ת ונה"י הכל רק בבחינת המעשה בלבד דהיינו מצד השכל והטעם יבחר בטוב הדבר לעשותו ומצד השכל והטעם יברח מדבר מעשה היפוכו והרי יש כאן ג' מדריגות שכל ומדו' ומעשה והכל רק מה ששייך לענין המעשה בלבד וד"ל. וכל זה למטה מבחי' מוחין דיניקה שהן המדות מצד עצמן שאינו נוגע למעשה עדיין כמשי"ת. ועדכ"ז יובן ג"כ בענין מחשבה דבור ומעשה שיש במעשה ג"כ דבור ומחשבה והוא ג"כ על דרך הנ"ל דהיינו בחי' מדו' שבמעשה שאינם מוכרחים ע"פ הטבע כנ"ל נק' דיבור שבמעשה ובחי' השכל והתחכמות שבמעשה נק' מחשבה שבמעשה והוא בחי' בי"ע שבעשי' עצמ' וכן בחינ' נר"נ שבנפש וכה"ג. ולמעלה יובן מכל זה בג' עולמות דבי"ע כמו שנאמר בראתיו יצרתיו כו' ע"ד הנ"ל ממש דבחי' ג' מדריגות הללו הכל בבחי' עשי' עצמה כמ"ש כל אשר חפץ ה' עשה רק בחי' עשי' שבעשי' הוא שורש עולם העשי' ובחי' יצי' דעשי' שהן כמו המדות דמעשה הנ"ל הוא שרש עולם היצירה ובחי' השכל שבעשי' הנ"ל הוא שרש עולם הבריאה והיינו דאימא מקננא בכורסייא וז"א ביצי' ומל' בעשי' כו' והכל רק בבחי' עשי' ושרש הכל

א, ג

רק מבחי' קטנות המוחין דנה"י שבחכ' שבמל' דאצי' שנק' עשי' שבשכל כנ"ל וד"ל:

(ב) ומעתה יש להבין בביאור ענין מוחין דיניקה שלמעלה מבחי' מוחין דקטנות שבמעשה הנ"ל. והוא עד"מ תינוק שהוא יונק שנגדלין איבריו עי"ז בתכלית הריבוי שלא לפי ערך גידולם אחר זמן היניקה לפי שהחלב מגדל יותר מן המזון כו'. וכמו"כ הוא המשכות המוחין במדות להגדילם על דרך ענין היניקה בהגדלה גשמיות. והענין הוא להיות שידוע שהמדות מצד עצם מהותן הן רוחני' וקבועים ברוח החיים שבלב למעלה הרבה מכח המעשה שבדם הוא הנפש רק שיורדין ומתלבשין בכח המעשה ג"כ כנ"ל. וכלולים ג"כ מג' מדרגות חב"ד חג"ת נה"י והכל בבחי' המדות שהן בחי' חג"ת בכלל כידוע ועל דרך הנ"ל בבחי' העשי' דבחי' נה"י כו'. והיינו מוטבע מורגש מושכל מוטבע הוא בחי' נה"י שבחג"ת ומורגש חג"ת שבחג"ת ומושכל חב"ד שבחג"ת כמ"ש במ"א בביאור פרטיהם ובדרך כלל הנה בחי' המוטבע הוא עצם המדות בטבען ותולדותן והוא עצם מהות אהבה הטבעיות ועצם מהות השנאה הטבעיות וכן מדות הנצוח וההתפארות וכה"ג כמו שהן מוטבעים מתחלת תולדתן והתגלותן עם הנפש עצמה בבואה בגוף (ובעיבור היו בהעלם כו'). רק בתינוק קטן עדיין הן בבחי' הקטנות מאוד כמו לאהוב דברים קטנים ופחותים וכן לשנוא מה שנגד רצונו הכל בעניינים קטנים מאוד וכן מדת הנצוח והתפארות הכל בבחי' הקטנות מאוד וכשיגדל התינוק יגדלו מדותיו ג"כ בב' דברים. הא' בעניינים גדולים ביותר וגם בעצם תקפן וכחן כן יתחזקו להאיר בתוקף גדול מדי יום ויום מצד גידול השכל מעט מעט מידי יום וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש. וכמ"ש במ"א שזהו שכתוב כי האדם עץ השדה שגדל כעץ כמו בחי' צמיחה גשמיות שיניקת העץ והאילן מלחלוחית שלו בארץ הוא המגדלו ומצמיחו מעט מעט כך מן גידול השכל שבמוח מתגדל אור המדה ומתפשט בתוס' מרובה בב' דברים הנ"ל. והוא הנק' בחי' מוחין דיניקה שמגדל המדות מעט מעט עד שנתוספו בתוספות מרובה על עיקר עצם טבעו הראשון כמו עץ קטן שגדל הרבה או כתינוק ביניקתו חלב שמתגדל הרבה שלא לפי ערך גידולו אח"כ כנ"ל. וזהו הנק' בחי' מורגש שבמדות בחי' חג"ת דחג"ת שלמעלה מבחי' מוטבע שאינו אלא בחי' נה"י שבחג"ת כנ"ל והוא כל מה שיוכלו המדות להצמיח תכלית גידולן ע"י המשכת אור השכל בהן להגדילם. אמנם עדיין אין אור השכל בגילוי בהן כלל רק בהעלם ובהסתר מאוד כאלו אין כאן רק בחי' מדה בלבד וע"ד דוגמא כשיגדל התינוק ויאהב דבר הנחמד לו מצד הכרתו בטוב טעם בטוב הדבר ההוא איך שהוא טוב לו הגם שמחמתו בלבד נתעורר

א, ד

בלבו האהבה והחמדה אל אותו הדבר וגם באופן מיוחד דוקא לפי הנאות לו בשכלו דוקא עכ"ז אין כאן בהתגלות ממש רק האהבה המורגשת שבלב. (שצמחה וגדלה מכבר ע"י המשכת השכל בהעלם גדול מידי יום כו'). אבל השכל והטעם למה יאהב הדבר נשאר גנוז בהעלם בתוך המדה (רק להגדילה ולהצמיחה להיות בתוספות התפשטות מרובה בב' דברים הנ"ל. האחד בתוקף והב' בהכרת הדבר הנאהב לתכליתו היטב ולא בבחי' הקטנות כאהבת התינוק כו'). ונמצא גם שהמדות המה בתכלית גידולן בהתפשטות יתירה וגם בהתחלקות אופנים שונים ורבים מאוד (כמו בחי' גבו' שבחסד. וחסד שבגבורה שיתבאר) הכל הוא רק בבחי' עצם המדות כמו שהן רק שנגדלו ונצמחו הרבה כמו אברי התינוק שנגדלים ביניקה שאין בעצם מהותן שינוי כלל רק הגידול והתוס' וכן העץ והאילן הגדול וכה"ג וד"ל. אך הנה עכ"ז יש במדות מהארת המוחין שבראש ממש רק שהן בהעלם גדול ורק בשביל הגדלת עצם המדות בלבד ולזה הטעם אמרו בפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין כו' שהן בהיותם בני ו' שנה שנשלם אז גידול המדות לתכליתן מצד ימי היניקה שלהם מן המוחין בהעלם עכ"פ ע"כ מקחן מקח מפני שנעשה מקח וממכר הזה בבחי' הדעת שבמדות המגדילם שיש עכ"פ שלימות במדות כל הצורך וכה"ג אבל איש אינו נק' עד היותו בן י"ג שנים שנק' בר עונשין וכמו שאמרו בנדרים איש כי יפליא מופלא סמוך לאיש כו' דהיינו כאשר מאיר במדות מבחי' חב"ד שבהן בגילוי ממש והוא מדרגה הג' הנק' מושכל והוא רק בחי' השכל והטעם של האהבה או השנאה או הנצוח וכה"ג כאשר מאיר בתקפו עד שהתפעלות האהבה ויראה לא ניכר בבחי' עיקר אדרבה המושכל שבמד' הוא ניכר לעיקר המהות וההתפעלו' נגררת אחריו ממילא כטפל לגבי העיקר והוא בהיותו בן י"ג שנים דוקא שאז מאיר דעתו במדותיו בתקפו ובגבורותו לאהוב ולשנוא רק מצד כח השכל והטעם בלבד והוא השליט על המדות להפוך מאהבה וחסד לדין ורוגז ולהיות בכמה התכללות אופנים שונים דבר והיפוכו כאחד הכל ע"פ דעת נוטה שמטה לבו כלפי חסד או כלפי דין בכמה מזיגות והרכבות שונות כמו בגבורה שבחסד שנכלל בחסד שבגבורה בכמה אופנים כו'. והגם שבעצם המדות בגידולן בהעלם השכל כו' כנ"ל גם הם מתכללים ומתחלקים באופנים מיוחדים הכל דוקא לפי אופן הארת השכל הנאות לו כנ"ל. אבל הכל הוא בהעלם השכל והטעם שנעלם במדות ולא נגלה לעיקר המהות רק בחי' מדות בלבד משא"כ בחי' מושכל שבמדות שהעיקר הוא דוקא גילוי כח אור השכל והטעם רק שאין זה בא כ"א כדי שיעור המדות בלבד ונק' שכל שבמדות בלבד ע"ד הנ"ל בבחי' שכל שבעשי' שאינו רק לענין הנוגע למעשה כך זה השכל רק לענין השייך במדות בלבד אבל יוכל להיות

ב, א

בזה גידול תכלית שלימות זה השכל שבמדות כמו דוגמת החרש חכם שנק' חכם במעשה כך יש חכם שלם במדות לשפוט מדותיו בתכלית שלימות החכ' רק שעכ"ז אינו כ"א שכל השייך למדות בלבד ואין לו ערך כלל לעצם מהות אור השכל שבמוח כו' כמשי"ת. וזמן גידול תכלית השכל במדות הוא מי"ג שנה עד היותו בן ך' שנה שבזמן זה הוא בחי' גידול המוחין במדות לשלימותן ונק' בחי' מוחין דגדלות פי' מוחין דגדלות השכל שבמדות בלבד ונק' איש וכמ"ש לפי שכלו יהולל איש כידוע וע"כ אז הוא בר עונשין בעברו על ל"ת וחייב בכל מ"ע כי ה"ח וה"ג דמ"ע ומל"ת תלוים בבחי' גדלות המוחין שבמדות דוקא שהוא בבחי' מושכל הנ"ל ומקודם זה אינו נק' איש הגם שגדלו המדות אינו נק' בחי' בר דעת במדותיו רק במשא ומתן מקחן מקח כנ"ל וד"ל:

(ג) והנה כל זה הוא רק בבחי' גדלות השכל של המדות שבלב בלבד כנ"ל. אך הנה מקור הממשיך המוחין למדות שבלב יש בו ג"כ ב' מדרגות הא' הנק' גדלות ראשון דאימא והב' גדלות שני דאבא כידוע ותחלה יש לבאר בחי' קטנות דאימא שנמשך להיות מקור למקור למוחין במדות שבלב (שהוא עיקר בחי' יומין דחול שנק' מוחין דחול ובחי' קטנות דנה"י דאימא שבז"א כו'). ויש להקדים תחילה בבחי' אימא שנק' אם הבנים שיש בה ג"כ בחי' מדות ונק' מדות שבשכל עצמו שלמעלה הרבה מבחי' מדות שבלב ונק' ז"ת דבינה כידוע ויש בזה ג"כ ב' מדרגות בינה ותבונה והוא ההפרש בין נה"י לחג"ת בבינה עצמה כמו ההפרש שיש במדות שבלב בין מוטבע למורגש הנ"ל. והענין הוא כידוע ביאור ענין מדות שבשכל עצמו שהוא כמו התפעלות אהבה שנולד בשכל עצמו או התפעלות יראה ופחד או שנאה וכעס הכל בשכל עצמו עדיין טרם שבא אל לבו כלל וכלל והוא מדות טבעיות בשכל בתחילת מציאותם שהרי גם בשכל עצמו יש גידול וצמיחה מעט מעט בתינוק כמו במדות שבלב הנ"ל. ותחלת מציאת המדות בשכל הן בתכלית הקטנות כמו התפעלות שכל הקטן לדברים קטנים ואין בו תוקף כלל שמיד חולפת ועוברת כו'. וכשיגדל כח שכלו יתפעל בשכלו באהבה לדברים גדולים יותר כו' דהיינו מ"ש לפי שכלו יהולל איש שהוא מדות שבשכל וגדלים מעט מעט ותחילתן הוא רק בבחי' קטנות שהוא בחי' נה"י שבשכל והוא עצם הטבעיות שלהן להתפעל במוח מיד באיזה טעם המוליד אהבה וכעס כמו למאוס ולהקפיד בשכלו על דבר הרע לו ולהיפך להתפעל בחשק ואהבה בשכלו לדבר הטוב לו ע"פ השכל דוקא ובגידול כח השכל יותר יתפשטו בחי' מדות אהוי"ר שבשכל יותר כמו להתפעל בטוב טעם יותר ולענין גדול יותר והכל הוא רק בחי' מדות שבשכל אלא שנגדלו יותר ובאין לגידול השלימות שלהן כמו גידול המדות שבלב הנ"ל בזמן אחד והוא בהיותו בן

ב, ב

וי"ו שנה עד י"ג כנ"ל דלכך הפעוטות מקחן מקח כו' מצד גידול המדות שבשכל שבא כאחד עם גידול המדות על כן יובן ממילא שמזה בא סיבת שלימות גידול המדות שבלב הנ"ל. עד"מ העץ שגדל קליפתו עם פנימיותו בזמן אחד וכן הפרי עם קליפתו יחד גדלים כאחד כו'. כי המדות שבלב נק' לבוש חיצוני להמדות שבשכל וגדלים כאחד ממש וכמ"ש לפי שכלו כו' וד"ל. והנה כמו שמבואר למעלה ג' מדריגות במדות שבלב מוטבע מורגש מושכל ובחי' מושכל הוא הטעם ושכל של התפעלות המדה שבלב כשהוא ניכר לעיקר וההתפעלות שבלב נגררת אחריו כו' רק שנק' שכל ששייך למדות שבלב בלבד כנ"ל באורך כך ממש יש ג' מדריגות כאלה במדות שבשכל ובחי' חג"ת נה"י היינו כמו בחי' מוטבע ומורגש שבמדות שבלב שאינו רק שלימות גידולם כל הצורך והוא כמו שלימות התפעלות מדת האהבה בשכל עצמו ושלימות התפעלות היראה או כעס בשכל כו'. אך אין זה רק בחי' מדות בלבד הגם שהם בבחי' שכל שבמוח ולא במדות שבלב כלל מ"מ הרי הן התפעלות מדות עכ"פ ולא נגלה בהן עדיין השכל העצמיי המחייב ההתפעלו' אהבה זו שבמוח או הכעס וכה"ג אך בחי' המושכל שבמדות שבשכל הללו היינו כאשר מאיר עצם אור השכל המחייב למדות שבשכל בתוקפו וההתפעלות מדו' שבשכל נגררים אחריו כטפל לגבי העיקר כנ"ל במושכל שבמדות שבלב והוא כמו אור השכל המטה כלפי חסד ואהבה שממנו וכחו מיד יתפעל באהבה במוח ונגרר אחריו כו'. וכן להיפך אור עצם השכל והטעם דבינה שמטה ומחייב כלפי דין ורוגז שמחמתו דוקא יוליד התפעלות היראה או הכעס וכה"ג. והנה הגם שבחי' השגות הללו הן שכליי' פשוטים המחייבים לאהוי"ר בשכל עדיין ואין בהם בחי' התפעלות מורגש כמדות שבשכל הנ"ל. מ"מ הן רק בחי' השגות שכל השייך רק לבחי' מדות שבשכל ואין להם ערך כלל לגבי עצם כח השכל שבבינה עצמה שלמע' מהיות גם בבחי' מקור להמשכות השגת שכל מה השייך למדות שבשכל וע"ד הנ"ל במושכל שבמדות שבלב שאינו רק שכל השייך למדות שבלב וגם שלימות אותו השכל שבמדות שבלב אינו נק' רק שכל שבמדות בלבד כמו שכל שבעשי' כחרש חכם כו' כנ"ל באריכות כך גם בחי' שלימות המושכל שבמדות שבשכל המטה כלפי חו"ג הגם שאינו רק שכלי ממש מ"מ אינו נק' רק שכל שבמדות ולא גוף עצם אור כח השכלי כמו שהוא טרם שיצמצם א"ע להשכלות המדות חו"ג שבשכל כנ"ל ומ"מ נק' בחי' מוחין דגדלות במדות דשכל כמו בחי' מושכל שבמדות שבלב הנ"ל ובאין שניהם בזמן אחד והוא מבן י"ג שנה עד בן כ' שנה שאז נק' איש דוקא לכל דבר תורה להיות אז תכלית שלימות הדעת שבמדות שבשכל ובמדות שבלב אבל עדיין הכל הוא רק בבחי' המדות בלבד רק שהוא שלימות השכל שבמדות כנ"ל וד"ל. ומעתה

ב, ג

יובן ענין ההפרש בין בינה לתבונה בכלל וגם בפרט דהיינו שרק מבחי' נה"י דבינה נמשך מוחין דמדות שבשכל הנ"ל הנק' תבונה כידוע דתבונה מלבשת לנה"י דבינה וביאור הדברים מובן ע"פ הנ"ל במדות שבשכל שגם בחי' המושכל שבהן המחייב ומוליד התפעלות אהוי"ר במוח כנ"ל שייכים רק למדות ונק' שכל שבמדות בלבד כמו בחי' מושכל שבמדות שבלב הנ"ל. אך בחי' בינה עצמה הוא רק עצם כח השכל המשיג השגות והשכלות פשוטות הגם שענפי' הן רק השגות פרטיו' המחייבי' למדות כמו אור שכל וסברא המטה כלפי חסד ואהבה הנה גם הוא אור שכל פשוט ועצמי כשאר השגות מושכלות פשוטים רק שהוא חלק וענף המחייב לפס"ד היוצא מאור שכל וסברא זו ובכלל השכל והסברא עצמה יחשב ממש כי לא יוליד ממנו ומכחו שום התפעלות אהוי"ר במוח עדיין רק כמו שלומד אדם בשכלו לדון דבר הלכה לחו"ג בלתי הסתעף מזה כלל שום התפעלות חו"ג גם במוח רק הוא לימוד שכלי אך עכ"ז נק' ז"ת דבינה פי' מה שכח הבינה בעצם ג"ר שבה מטה שכל וסברא כלפי חסד או מטה שכל וסברא כלפי דין הגם שהם שכליים פשוטים אבל נק' מדות שבבינה עצמה שלמטה מבחי' ג"ר שבה שלמעלה מהיות גם מקור להטות סברא וטעם כלפי חסד או דין כלל וכו'. וזהו ההפרש בין ג"ר למדות דבינה בכלל. אבל גם במדות דבינה עצמה יש ב' מדריגות והוא בחי' חג"ת ונה"י דבחי' חג"ת היינו עצם השכל המטה כלפי חסד או דין טרם שיוליד התפעלות חו"ג במוח עדיין ובחי' נה"י דבינה הוא בחי' המוליד התפעלות חו"ג במוח הנ"ל. והוא העושה וממשיך לבחי' מושכל שבמדות שבשכל הנ"ל. הנק' שכל שבמדות בלבד כנ"ל. ונמצא מבחי' נה"י דבינה נמשך מוחין דתבונה והוא הנק' בחי' קטנות דנה"י דבינה שמלובשת במוחין שבמדות שבשכל שנק' תבונה וד"ל:

(ד) ומעתה יובן עוד למעלה מבחי' נה"י דבינה הנ"ל שהוא בחי' חג"ת דבינה שמזה נמשך בחי' גדלות המוחין במדות דתבונה הנ"ל להיותם עצם השכל שמטה כלפי חו"ג כנ"ל אך עכ"ז הרי הם רק שכל של מדת חסד או דין כנ"ל. ע"כ נק' רק בשם מדות דבינה עצמה וכמו שמבואר למעלה ג' מדריגות במדות דתבונה חב"ד חג"ת נה"י כו' כך יש במדות דבינה עצמה ג' מדריגות הללו כמו מוטבע מורגש ומושכל שבמדה שבלב ומוח הנ"ל. ובחי' נה"י דבינה הוא בחי' הטבעיות להשיג בהשגת שכלי להתחייב מזה חו"ג במוח כנ"ל. ומורגש הן עצם המדות דבינה כנ"ל. ובחי' חב"ד שבמדות דבינה הוא בחי' המושכל שבהן כמו בחי' המושכל שבמדות דתבונה הנ"ל. והוא אשר נמשך מעצם כח השכלי דבחי' ג"ר דבינה רק בשביל שלימות השכל השייך רק במדות דבינה להיות שכל מטה כלפי חו"ג כמו שלימות השכל במדות בהתפעלות

ב, ד

המוח הנ"ל שאינו רק שכל השייך למדות עכ"פ כמו מושכל שבמדות שבלב כנ"ל. ומדות דחו"ג בבינה עצמה נגררים אחריו כטפל לגבי העיקר כמו שאנו רואי' בכל מעמיק בעומק השכל העצם דג"ר דבינה עדיין הוא נבדל ומושלל גם מהיות מקור משפיע לשכליי' פרטיי' דחו"ג דבינה כי טרוד הוא בעצם עומק השכל וכאשר יוצא מן העומק המשכה והשפעה להיות מזה שכליים פרטיים להטות כלפי חו"ג כמו לטמא ולטהר לחייב ולזכות זהו בחי' המושכל שבמדות דבינה בלבד שהוא שלימות השכל השייך למדות חו"ג דבינה בלבד ובכלל מדות יחשב גם הוא רק שנק' מושכל שבמדות דבינה עצמה. (ומ"ש מים עמוקים כו' ואיש תבונה ידלנה קאי בבחי' גדלות המוחין דתבונה שנק' איש תבונה כשמקבל מבחי' המושכל הזה שבמדות דבינה עצמה שהוא תכלי' גדלות המוחין במדות כו' הוא ידלנה לעצה עמוקה ממים עמוקים דג"ר דבינה). והנה בחי' גדלות ראשון דאימא הוא כאשר נמשך דוקא מבחי' ג"ר דבינה עצמה שלמעלה הרבה מהמשכתם במדות דחו"ג רק לפי צמצום אופן המדות הנק' מושכל שבמדות בלבד הנ"ל. דהיינו כאשר האור נמשך מבחי' עצם השכל המושג בעומק דבינה שנק' בינה דבינה והוא כמו עמקות ופנימיות העיון בעצם סברת השכל כמו שהוא ממש טרם בואו להתפשטות השגה בריבוי דברים ונק' תמצית העיון הנברר לתכליתו הכולל כל הסבר הדברים המתפשטים לאורך ורוחב (כי כאשר מתפשט לאורך ורוחב שם ימצא מקור להטיי' שכליי' לחו"ג בחי' מושכל שבמדות הנ"ל). שא"א שיומשך משם עדיין גם מקור להמשכות המושכל שבמדות דבינה הנ"ל כי נבדל בערך אך כאשר נמשך ממנו מבחי' אור עצמותו ממש הוא הנק' בחי' גדלות דבינה עצמה. ואמנם בחי' חכ' שבבינה למעלה גם מזה הנק' עומק המושג בפנימיותו ותמציתו כי זה העומק עכ"פ כולל הוא כל אריכות ההסבר ובכלל בחי' השגת דבר יחשב רק שהוא תמצית ופנימית שבהשגה דבינה ונק' בינה שבבינה אבל מ"ש הבן בחכ' וחכם בבינה (שהוא בחי' ע"ב דס"ג כמ"ש במ"א). הוא בחי' האין של היש דעומק המושג הפנימי' הנ"ל שהוא הכח הממציא לתמצית שכל זה שנק' חכם בבינה בחי' מקור לגילוי זה דפנימיות ההשגה שכלי' המחדש חידושי השגות פנימיות. ואמנם גם זה שנק' חכם בבינה בכלל בינה יחשב ונק' בחי' יש לגבי בחי' אין דחכ' עצמה שהוא מוח נבדל בערך ממוח הבינה כידוע דמוח החכ' הוא בבחי' העלם נקודה שלמעלה מן ההשגה לגמרי גם לא להיות בבחי' אין דעומק המושג. עד"מ המעיין הנובע שנובע בהעלם ממש ויוצא בגילוי שנק' ראשית יציאתו טיפין טיפין בחי' אין להמשכ' הנהר שנק' יש כמו מעיין יוצא כו'. אבל בחי' מעין דחכ' הוא בהעלם הנק' אין באמת ואעפ"י שנק' בעל הבנה בלשון העולם אינו בעל השגות אלא הוא

ג, א

בעל המצאות חדשות מאין הנעלם והוא בחי' כח הממציא למקור ועיקר השכל מעיקרו ושרשו ואח"כ יוצא לגילוי בבינה מאין ליש כידוע. והבן בחכ' הוא בחי' בינה שבחכ' וכלול ג"כ מבחי' מדות בג' מדרגות כנ"ל במדות דבינה ותבונה רק שהכל הוא בבחי' ההעלם דחכמ' ובאין לידי גילוי מאין הנעלם לבחי' יש דבינה כידוע דחו"ב נק' תרין רעין כו'. (ובחי' בינה שבחכמה הוא הנק' נבון להבין דבר מתוך דבר כ"ש במ"א). וכידוע דבחי' המדות שבחכ' (שנק' ו"ק דאבא). היינו בחי' עצם אין והעלם דשכל המטה כלפי חסד או דין כי בשכל המטה כלפי חו"ג בבינה הוא בהשגה וטעם גלוי כנ"ל כמו מי שלומד ופוסק לטמא ולטהר ע"פ שכליי' המחייבים שנותן טעם לדבריו וכאשר לא יוכל ליתן טעם לדבריו שפוסק לטמא או לטהר רק שעצם שכלו בבחי' אין מחייב לטמא בלי נגלה בטעם גלוי כמו שמצינו בב' כתות דב"ש וב"ה אלו מטמאין כו'. אעפ"י שאין מוצאים טעם בבחי' בינה לא יחזרו בהם מצד עצם שכלם שמטה כלפי חסד או דין וכמו ששאלו לרב ומה בין כו' אשתיק ולא חזר בו רק אח"כ מצא טעם לזה כי נגלה מהעלם מדות דחכ' בבינה מאין ליש כו'. כמ"ש במ"א באריכות. ולפ"ז מוכרח לומר שיש במדות דחכ' ג"כ ג' מדריגות מוטבע ומורגש ומושכל כנ"ל במדות דבינה ותבונה רק שהכל הוא בבחי' ההעלם דחכ' בבחי' אין כו'. (ומתייחדי' מדות דחכ' במדות דבינה ונק' או"א תתאין יש"ס ותבונה וג"ר דחכ' בג"ר דבינה נק' או"א עילאין שנק' תרין רעין כחדא שריין כו'). ונמצא מובן מכל זה דבחי' גדלות שני דאבא הוא בא אחר גדלות דאימא דרך פרט ודרך כלל הכולל הכל כי מבחי' ג"ר דבינה בא גדלות המוחין במדות שבשכל תחלה ואחר כך בא גדלות שני מבחי' ג"ר דאבא מבחי' אין הנעלם דחו"ב דחכ' כו'. וזהו דרך כלל הכולל הכל. (עד בחי' למ"ד מ"ם דצלם דהיינו בחי' המקיפי' שנכנסים באחרונה עד היותו בן ע' שנה). ודרך פרט היינו אחר כל גדלות ראשון דאימא דרך פרט תחילה נמשך מבחי' נה"י ואח"כ מבחי' חג"ת כנ"ל. עד שנמשך בחי' ג"ר כו' כנ"ל. כך נמשך בגדלות שני דאבא אח"כ דרך פרט תחלה מבחי' נה"י ואח"כ מבחי' חג"ת כנ"ל עד שנמשך בחי' ג"ר דאבא כו'. והוא בהיותו בן כ' דוקא שאז יודע למכור בנכסי אביו פי' נכסי אביו הוא בחי' אור אבא שמאיר במדות ויודע למכור אותם הוא להוציא מההעלם לגילוי באופנים חדשים ומקורם שהוא מצד בחי' ג"ר דאבא עצמו כו'. כמ"ש במ"א שזהו כמו היודע בתכלית מקור האמיתי של עומק המושג יוכל לשנות ולהביא ולהוריד הכל בצירופים שונים לגמרי כו'. וזהו ג"כ ענין בחכ' אתברירו בג"ר שבה דווקא כאדם שחכמתו עמדה לו לפרנס א"ע כמ"ש והחכ' תחי' כו'. והוא ענין יודע למכור וד"ל. (ה) ומעתה יובן שרש ההפרש בין יומין דחול

ג, ב

לשבת. שיומין דחול נק' מוחין דחול ולא מוחין דקודש. פי' קדש מלה בגרמי' מובדל בערך והוא בחי' פנימיות החכ' בחי' קדש עילאה והוא בחי' מוחין דאבא וכן הנק' בחי' מוחין דאימא פי' מוחין דהיינו בחי' חו"ב שבחכ' חו"ב דבינה או בחי' ג"ר דאו"א הנ"ל. ובחי' חכמה שבחכ' או בינה שבחכ' כמו הבן בחכ' וכה"ג כנ"ל נק' מוחין דאבא והוא הנק' מוחין דקודש ולא מוחין דחול וכן נק' מוחין דגדלות דאבא פי' דגדלות החכ' בעצם שהוא נבדל ומרומם בערך מבחי' המוחין שנמשך רק בשביל המדות כמו להטות אור שכל לחו"ג כנ"ל שנק' ז"ת דחו"ב כנ"ל שזה הנק' בחי' מוחין דחול פי' מקור למקור למוחין שבמדות שבלב שהם שרשים ומקורים למדות דששת ימי המעשה בבחי' מל' דאצי' שבא בבי"ע בכלל. בשית א"ש דהוו עלמא דכתי' כי אלף שני' ופי' אתמול כו' שהם וי"ו יומין עילאין דזו"נ דאצי' וכידוע בפי' הזוהר במ"ש כי ששת ימים ולא אמר בששת כו'. אינון ו' יומין עילאין דדכר ונוקבין ימי עולם וימות עולם כו'. וכ"ז נק' מוחין דחול עד גם מה שנמשך מבחי' ג"ר דבינה במדות דבינה עצמה הנ"ל אע"פ שהוא למעלה עדיין מבחי' שכל שבמדות דתבונה שהוא בא בבחי' התפעלות במוח כנ"ל. עכ"ז נק' בשם מדות עכ"פ רק שהם מדות שבבינה עצמה כנ"ל וגם בחי' מוחין של מדות דאבא שמתלבשים במדות דבינה הוא רק בחי' המוחין השייכי' רק לצמצם המדות ואין להם ערך לגבי עצם בחי' מוחין דאו"א כנ"ל שנק' קודש (רק שהשבת נק' קודש בג"ר דאבא ויו"ט נקרא מקרא קודש דנפיק מקודש עילאה דאבא כי גם בחו"ב דאימא הרי נמשך מעצם האין דחכ' לבינה להיות נק' עומק המושג שבכלל יש יחשב לגבי אין העצמי דחכ' כנ"ל ע"כ נק' מקרא קודש וישראל דקדשינהו לזמנים כמ"ש אשר תקראו אתם דווקא והוא בחי' חכ' שבמל' דאצי' שמאיר בעיני העדה הסנהדרין להיות כי חכ' בסוף דמל' שרשה בחכ' בראש דאור אבא עצמו שלמעלה מחו"ב דבינה ובחי' חו"ב דבינה שנק' בשם מוחין דאימא הוא שורש בחי' היו"ט כידוע בטעם ענין ההפרש בין עונג דשבת לשמחה דיו"ט משום דפנימיות אבא הוא פנימיות ע"י ע"כ בשבת אמר אז תתענג על הוי' עונג הפנימי שנק' פנימיות ע"י בפנימיות אבא שנק' ג"ר דאבא. וזהו מ"ש וקראת לשבת עונג כו'. אבל ישראל דקדשינהו לזמנים ששורש המועדים מבחי' מוחין דאימא הנק' מקרא קודש דזמין מהאי קודש דחכ' כמ"ש בזוהר ע"כ נק' בבחי' שמחה כמ"ש אם הבנים שמחה כו'. ומשום דשבת מיקדשא וקיימא מעצמיות אא"ס שבפנימיות ע"י כו' ע"כ אנו אומרים מקדש השבת אבל קדושה דיו"ט שהוא בחי' מוחין דאימא שמקבל ממוחין דאבא ונק' מקרא קודש כנ"ל ישראל הוא דקדשינהו משום דנתחב"ס חכ' בראש ג"ר דאבא בחכ' דמל' שרש

ג, ג

כנ"י כידוע. וז"ש אתם דווקא כי שרש ישראל עלה במח' פנימי' אבא ופנימי' ע"י כו' שהוא שרש השבת עצמו וז"ש אות הוא ביני ובין בני ישראל כו'. וזהו כי לישראל עמך נתת כו'. כי בנו בחרת כו'. ושבת קדשך כו'. ששרש אחד להם כמ"ש במ"א וד"ל). אך עדיין יש להבין לפי זה איך חל יו"ט ביומין דחול כמו ג' מועדים פסח כו' שחלים בוי"ו יומין דחול הרי שרש יו"ט הוא בג"ר דבינה שנבדל גם הוא ממוחין דמדות שנק' מוחין דחול עכ"פ כנ"ל וגם ידוע דג' המועדים הוא בחי' חג"ת דז"א ששרשם בחג"ת דבינה כו'. אך הענין דבאמת עיקר ההפרש בין שבת ליו"ט אינו מצד בחי' חו"ב עצמן ששבת בחכ' ויו"ט בבינה ושניהם בבחי' ג"ר דחו"ב אלא דווקא בבחי' המדות דז"א שבשבת נמשך מבחי' פנימי' אבא במדות דז"א. וז"ש מה שמו ומה שם בנו כו'. וביו"ט אינו נמשך במדות דז"א שהן שרש יומין דחול רק מבחי' פנימיות דבינה שנק' מקרא קודש כנ"ל. שהרי החו"ב נק' תרין רעין וזיווגייהו תדיר כידוע. ואיך יהי' הפרש מצד עצמן בין שבת ליו"ט דבשבת מאיר מאור אבא ולא מאור אימא וביו"ט מאיר מאור אימא ולא מאור אבא מאחר שנק' תרדל"מ כחדא שריין כו'. וא"א לומר דבשבת אור אבא עיקר בגילוי ואור אימא נכלל בו בהעלם וביו"ט להיפוך דאור אבא בהעלם באימא. (וכמ"ש בזוהר על פסוק והובא את בדיו בטבעות דעייל דא בדא כו' וכמ"ש במ"א). דא"כ איך אמר כחדא שריי' שניהם בשוה ממש כו'. אלא בהכרח לומר דמ"ש כחדא שריי' יש הפרש בין יומין דחול דזיווג או"א בחיצוני' לצורך העולמות (שהוא להמשיך מוחין חדשים לזו"נ רק בשביל שפע העולמות והוא בחי' יעקב ורחל כו'). ובשבת זיווג או"א בפנימיותם לעצמם רק בשביל תודלות הנשמות. (שהוא להמשיך תוס' מוחין בזו"נ כדי להוליד ביחודם נשמות כו'. וזהו הנק' זיווג ישראל ורחל כו'). וע"כ זיווגא דחכימין בליל שב"ק כמ"ש בזוהר דהיינו ג"כ מ"ש אז תתענג על הוי' מבחי' פנימי' ע"י שבפנימי' אבא שמשם מקור הראשון של טיפת יסוד דז"א כו'. כמ"ש במ"א. ויהי' איך שיהי' כחדא שריי' שוה הוא בזיווג פנימי וחיצוני וא"כ הדרא קושיא לדוכתא ואיך יובדל ביניהם לומר שהשבת נק' קודש ויו"ט מקרא קודש זה בחכ' לבד וזה בבינה לבד. אלא צריך לומר דעל בחי' זיווג פנימי דחו"ב הרי הבינה נכלל בחכ' כמו בחי' עומק המושג שטריד למבלע ולקבל מעצם אין דחכ'. (ונק' מ"י וי"ם כו'). ועיקר הגילוי הוא באור החכ' שנק' קודש שמקבל מפנימיות ע"י וכמ"ש וקראת לשבת עונג והוא מקור התולדה ובחי' מוחין דאימא נכללין לקבל בלבד וכטפל לעיקר כו'. וזהו ג"כ כחדא שריי'. אבל בזיווג חיצוני שהוא לצורך מוחין למדות שבלב שנמשך ליש בהשגה לאורך ורוחב כנ"ל. אז בחי' בינה

ג, ד

בגילוי והחכ' בהעלם ונק' נקודא בהיכלא כידוע והוא ב' דבראשית שמחדש בכל יום מע"ב מוחין חדשים לזו"נ מאו"א כו'. וזהו ג"כ כחדא שריי' דלא מתפרשי' עכ"פ אך הנה שורש ענין היו"ט שהוא מבחי' מוחין דאימא הפנימי' שהוא בבחי' ג"ר שבה כמו שמקבל בזיווג פנימי מפנימיות אבא כנ"ל ע"כ נק' מקראי קודש ומשם הוא מאיר ונמשך במדות דבינה ותבונה עד מדות שבלב בוי"ו יומין דחול בבחי' גילוי ע"כ עיקר המצוה ביו"ט בשמחה דאם הבנים מבחי' פנימיות בינה בז"א משא"כ השבת הרי עיקר שרשו בחי' המשכת ג"ר דאבא עצמו במדות אבל הוא לצורך תולדות הנשמות משום דבו שבת וינפש מוי"ו יומין דחול ובא אל עצמותו וחוזר ונמשך מעצמותו להוליד בדומה לו וז"ש מה שמו ומה שם בנו שהוא בחי' ז"א בשבת שמאיר בו מבחי' ג"ר דאבא והוא עיקר ההפרש בין שבת ליו"ט ובזה מתורץ הכל וד"ל:

(ו) והנה באמת עדיין יש להבין בשרש ענין השבת שהוא בבחי' מוחין דאבא עצמו כנ"ל. והוא בחי' המשכה ממוחין העצמיו' שלו במדות דז"א שנק' מוחין דגדלות דז"א כו'. הלא עיקר טעם השבת משום דבו שבת וינפש שהוא בחי' הההעלאה אל עצמותו היפוך בחי' הירידה וההמשכה אשר ע"כ נק' עולת שבת בבחי' עלי' למעלה ואם עיקר בחי' שבת הוא בג"ר דאבא שיורד במדות זהו היפוך מבחי' עולת שבת. ועוד יש להבין דמשמעות עולת שבת הוא שהשבת עצמו עולה הוא למעלה ממדריגתו העצמיות הראשונה וכמו שאמר מזמור שיר ליום השבת שיום השבת עצמו עולה בשיר כידוע וא"כ מוכרח לו' דבחי' מוחין דאבא עצמו שנק' קודש עולה למעלה ומהו עלייתו. אך הנה ידוע דבשבת עצמו יש ב' מדריגות האחד בבחי' עלי' כמו עולת שבת. והב' בבחי' ירידה וכמו וקראת לשבת עונג מלמעלה למטה כו'. והוא מאמרז"ל אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות כהלכתן הליכות עולם מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כידוע ומבואר במ"א באריכות בענין תלת סעודות דשבת. אמנם הנה להבין עיקר ההפרש שבין יומין דחול לשבת שזה נק' מוחין דחול וזה נק' מוחין דקודש יש להבין תחילה בעצם המוחין דאבא בין ימי החול לשבת דהנה באמת ביומין דחול עיקר הגילוי רק במוחין ששייך למדות דוי"ו ימי המעשה באבי"ע אבל בחי' ג"ר דאבא ואימא המה בהעלם עצמותו כנ"ל אבל אינן עולי' למעלה מהם כלל. (ומ"ש בראשית נמי מאמר הוא אינו רק בחידוש החכ' ששייך למדות בלבד וזה מחדש בכל יום מעשה בראשית. מחדש מוחין דאו"א בזו"נ וכו'. ולא בעצמן כלל). אך לכאורה אנו רואי' בהכרח שימצא חידוש המוחין גם בג"ר דאו"א ממקורם שלמעלה מהם עצמם כמ"ש והחכ' מאין תמצא כו' שהוא ממזלות דנוצר ונקה דא"א כידוע. כמו בניסים ונפלאות שנהפכו הצירופים

ד, א

דמאמרות מים ליבשה וכה"ג שבהכרח נהפוך תחילה מקור הראשון דחו"ב ע"כ נמשך צירוף חדש למוחין דחו"ב ומשם במדות ודבור כידוע הרי חידוש גמור גם במקור המוחין דחו"ב וא"כ הוה עלי' למוחין דחו"ב במקורם גם בימי החול ומזה יחויב לומר שגם לחדש הישנות דמע"ב בכל יום מתחדש ממקור המוחין דחו"ב דוקא. ולפ"ז לכאורה אין הפרש בין ימי החול לשבת בענין ההעלאה אל העצמי' ולמה אמר כי בו שבת וינפש בשבת דוקא. אמנם העיקר של הענין הוא דבשבת שבת וינפש מהכל גם מבחי' ג"ר שבאבא שעולין אל מקורן ממש בבחי' ח"ס דע"י וא"א כו'. ולא כמו עליות ג"ר דאבא בחול למקורן בשביל חידוש השפע כו'. וגם ג"ר דע"י וא"א עולין למעלה עד גם ג"ר דא"ק ועד רום המעלות בעצמות שבת וינפש עד בחי' עצמותו ממש וכנ"ל. מתחילה יש להקדים בכל זה דרך כלל כמו עד"מ בנפש האדם שכלולה מנר"נ ח"י כשנח ושובת ממלאכתו יש שביתה זו שהוא ההעלאה וההשבה אל העצמות בכל ה' מדריגות דנ"ר נח"י עד שיתכן בחי' השבה אל העצמיות גם בבחי' יחידה אעפ"י שתחלת השביתה רק בנפש דבחי' המעשה בלבד כך כי בו שבת וינפש שבת דנפש דמל' דעשי' בסוף הכל עולה עד רום המעלות בשבת העליון יותר שהוא שבת דעצמות אא"ס שלפני הקו"ח כו' שהוא כמו בחי' יחידה למטה כו' וד"ל. ולהבין זה דרך פרט הנה יש להקדים תחילה בבחי' שבת דנר"נ שהוא בבחי' המוחין דחו"ב ששייך למדות שנק' שבת להוי' ואח"כ יתבאר שבת דג"ר כח"ב עד רום המעלות כנ"ל. דהנה ידוע בפי' שם הוי' יו"ד ה"א הוא בחי' חו"ב ו"ה מדות ודיבור וחו"ב י"ה שנמשך במדות ו"ה בימי החול בבחי' מוחין דיניקה הנ"ל נק' שבת להוי' בכלל ופרטי חילוקי המדריגות שבו יובן ממה שמבואר למעלה שיש ג' מדריגות מושכל מורגש מוטבע חב"ד חג"ת נה"י שנק' בי"ע והוא ג"כ בחי' נר"נ כידוע ובוודאי תחלה הוא השביתה מבחי' נפש דבחי' עשי' ונק' נייחא דנפשא ואח"כ נייחא דרוחא בחי' חג"ת שנק' מורגש. ואחר כך השביתה גם מבחי' מושכל שבמדות שהוא הארת המוחין דחו"ב שבמדות. (והן ג' עליות עולמות דבי"ע שבכל עולם ועולם גם בנר"ן דאצי' שנק' בי"ע דאצי' כידוע). והנה מבואר למעלה דג' מדריגות הללו נמצאו גם בתבונה ובינה וגם בחכ' בבחי' מדות דחכ' ומוחין דאבא שבמדות דאבא וכלול גם שם מג' מדריגות שביתה הללו ועד"ז יובן עוד שימצא כמו"כ ממש גם בלמעלה מן החכ' שהוא הכתר בכלל ונק' קוצו של יו"ד דשם הוי' דגם בו אמר שביתה במ"ש שבת להוי'. והענין הוא כידוע שגם הכתר כלול מי"ס מדות ומוחין ומדות שבכתר הן המדות שבתענוג ורצון שלמעלה מן השכל לגמרי ונק' אה"ר אהבה בתענוגי' וכה"ג ויש בהן ג' מדריגות הנ"ל. מוטבע מורגש מושכל בחי'

ד, ב

בי"ע ונר"נ כו'. ואמנם הכל בבחי' הרצון והתענוג עצמו ובחי' המושכל שבמדות דתענוג ורצון נמשך מבחי' ג"ר דע"י וא"א ע"ד הנ"ל ממש במוחין דאו"א שנמשך במדות שלהם כו'. והשביתה בזה הוא בבחי' עליי' המוחין דחו"ב דא"א וע"י שבמדות שבו אל עצמות המוחי' דא"א וע"י כו'. ועל דרך זה עוד למעלה גם מא"א וע"י והוא בבחי' א"ק שכלול גם הוא מע"ס מוחין ומדות ונק' ימי קדם וחו"ב דא"ק מאיר במדות שבו והשביתה במדות דא"ק אל עצמות חו"ב שבו הוא שבת דח"י ולמעלה מעלה מזה גם למעלה מבחי' הקו דהיינו בעצמות אוא"ס בע"ס הגנוזות בעצמות שזהו כמו מדות דחו"ב שבעצמות הנפש שנק' יחידה גם שם יתכן בחי' השביתה מעצם כח המוחין שנמשך בעצם כח מדותיו העצמיי' כו'. וכל זה רק בבחי' השביתה שבנר"ן דבי"ע עד רום המעלות שעל זה אמר כי בו שבת וינפש עד רום המעלות וכנ"ל ועד"ז יובן ג"כ בבחי' שבת דכח"ב עד העצמיות ממש. דהנה ע"ד הנ"ל בבחי' שבת דנר"נ שבכל פרצוף כך יש שבת דבחי' חי' יחיד' שהוא בבחי' ג"ר דכ"ע עד רום המעלות כי נעוץ תחלתן בסופן בקשר אחד וכאשר השביתה בג"ר דתחתון מוכרח שיהי' השביתה ממילא גם בג"ר דעליון מכולם כמו כאשר שבת וינפש מג"ר דסוף מעשה שהוא הרצון ותענוג וחו"ב הפנימי שבא בפ"מ כמו כל אשר חפץ עשה ונק' שבת דג"ר דעשי' ממילא ישבות גם בבחי' ג"ר דיצי' וג"ר דבריאה עד ג"ר דאו"א דאצי' ולפני האצי' בג"ר דע"י וא"א וג"ר דא"ק עד גם לפני הקו בג"ר שבי"ס הנ"ל בעצמות ממש כנ"ל. עד"מ מאדם התחתון ששובת מבחי' הרצון ושכל שמלובש במעשה ממש אז ממילא שובת גם מרצון שבמדות שבמעשה זו ומרצון שבשכל שבמדו' וגם רצון שברצון זה עד ששובת ממילא גם מהרצון שברצון העליון ביותר מכולם שהוא מקור הרצון העצמי טרם שנתלבש בשכל העצמי כו'. שמשם יצאו שורש לשורש לרצון ושכל שבמדות ומעשה בהעלם ובגילוי עד רצון שבמעשה ממש כו' וד"ל:

(ז) וזהו פי' עולת שבת בשבתו. דמשמע שהשבת עצמו עולה בשבת העליון ממנו כי בחי' שבת יש בכל פרטי מדריגות דנר"נ ח"י כנ"ל. ושבת דנפש דעשי' עולה בשבת העליון הימנו בשבת דרוח דיצירה ושבת דרוח דיצי' עולה בשבת דנשמה דבריאה ועד"ז עולה שבת דנר"נ בכלל בשבת דג"ר כח"ב כי נעוץ תחילתן בסופן וסופן בתחילתן כנ"ל. וגם שבת דג"ר עולה למעלה הימנו כי בחי' עלי' ג"כ בחי' ירידה מן העצמות ויתכן בו שביתה אלא שהוא שביתה בבחי' העצמיו' יותר. וע"ז אמרו וינפש ממש כמו ראשית ירידת אור מקור לרצון שנק' רצון לרצון בפרט ועד"ז גם בבחי' מקור לרצון דרצון בכלל שנק' רעוא דכל רעוין כידוע גם הוא עולה אל עצמות ממש ומ"ש עולת שבת בשבתו לשון נסתר דקאי על שבת שלו העצמי היינו בחי' ג"ר דג"ר בכלל

ד, ג

ופרט והעיקר בבחי' כתר דכתר בפרט ובכלל כמו עליי' דרעוא דכל רעוין שזהו כשעלה ברצונו הפשוט ממש כו' נק' שבתו ממש וכל מה שמסתעף ממקור כל רצון נכלל בשבת סתם שהוא שבת דהוי' שכולל גם לבחי' קוצו של יו"ד שהוא הכתר שנק' רצון כו' וד"ל. ודרך כלל נחלק לב' שבתות שבת דמוחין שבמדות שנק' שבת להוי' כנ"ל ושבת דג"ר עצמו שעולה למעלה וז"ש שבתו והוא מ"ש מזמור שיר ליום השבת שהוא בחי' עליי' מוחין דאבא עצמו כנ"ל וד"ל. וזהו פי' כי בו שבת וינפש הרי יש כאן ג' שבתות מאחר שאמר שבו היינו בשביעי שנק' שבת ובו שבת הרי שבת הב' וינפש הוא שבת הג'. והענין מובן ע"פ הנ"ל דבמדות עד רום המעלות יש ג' מדריגות דנר"ן יש בו ג' שבתות זה למעלה מזה וכמו"כ יש ג' שבתות בג"ר עד רום המעלות שבת הא' בבחי' עלי' מוחין דחו"ב עצמן. (שלמעלה ממוחין דחו"ב במדות כנ"ל). ושבת הב' בעליי' הכתר ושבת הג' בכתר שבכתר כו'. והיינו עליית מוחין חו"ב טעם לרצון ועליי' הרצון עצמו ועליית הרצון של הרצון שנק' כתר שבכתר שזהו דרך פרט בכל עולם ודרך כלל כידוע והנה בחי' עליי' כתר שבכתר שנק' שבתו היותר עליון הגם שהוא בפרט בכל שבת ושבת וכמ"ש מידי שבת בשבתו כו'. אבל כללותו הוא באלף השביעי שנק' יום שכולו שבת כידוע ונק' שבת שבתון מקור כל השבתות הפרטי' כידוע. וביאור הדבר ידוע דאלף הז' נאמר בו וישבות ביום השביעי דרך כלל משית אלפי שנין דהוו עלמא מאין ליש מוי"ו יומין עילאין דאצילות ולפני האצילות עד רום המעלות ופי' וישבות ביום השביעי שביתה לשביתה היינו ענין מנוחה לחיי העולמים פי' מנוחה עצמיות ולא מן המלאכה בלבד כי השביתה מן המלאכה אינו רק מבחי' ההתפשטות שחוץ ממנו בלבד גם ברצון לרצון וכה"ג אבל מנוחה עצמיות אינו מן ההתפשטות שחוץ מעצמו כלל אלא עצמיות ממש ואעפ"י שלכאורה לא יובן ענין ולשון מנוחה בבחי' העצמיות ממש אך ידוע בשרש בחי' מנוחה שנק' תענוג ויש בו ב' מדריגות הא' בבחי' ההנחה שתנוח הרוח והנפש מתענוג ורצון פרטי' כמו כשהשלים טוב מעשיהו והגיע לתכלי' שלימות רצונו שנח"ר גדול לפני עצמו' מזה אמנם הגם שעצמותו כולו נתפעל מזה אבל ההתפעלות זאת בכל עצמיות נפשו באה מסיבת שלימות תענוג ורצון שחוץ מעצמותו אבל אין לו ערך לגבי בחי' עצם התענוג לעצמותו ממש שבלתי יחובר בו מעונג שחוץ ממנו כלל. אך גם זה התענוג העצמי שהוא בא רק מצד עצמות שלימותו יתוסף בו אור מסיבת עליי' התענוג של רצונו שנתפשט חוץ מעצמותו כידוע וזהו הנק' מנוחה עצמיות שכולל ב' התענוגי' דהיינו שמחמת עונג שחוץ מעצמו ניתוסף כח תענוג שלימות עצמו כמו והי' בהניח ה' לך כו'. וכמ"ש במ"א. לכך יובן בבחי' מנוחה עצמיות דאלף הז' בכלל שבא אחר שיתא אלפי שנין כו'. דהיינו מסיבות שלימות העונג מכל מלאכתו בשיתא אלפי שנין יתוסף כח עצמות

ד, ד

התענוג שבעצמות אא"ס שנק' שעשועי המלך בעצמותו רק מצד עצמותו כו' כידוע והוא הנק' שבת שבתון בכלל ונק' יום שכולו שבת מאחר שעיקרו אינו בחי' העונג המתפשט בפרט משביתה ברצון ועונג פרטי רק מה שתנוח בחי' עצמותו ממש בתענוג עצמו ולא מכל מה שעשה כלל רק סיבת העונג מכל אשר עשה הוסיף לו כח ושלימות בעצמות התענוג כו'. ומצד זה יש לו חיבור קצת ליום שכולו שבת שלמעלה מן התענוג של השביתה אל התענוג של שבתות סתם ועד"ז יובן בכל שבת בפרט יש בו מעין בחי' שבת שבתון דאלף השביעי. (דהוא שבת שבתון דיוה"כ בחי' יובל אחר ז' שמיטות כידוע). והוא בחי' עליי' דכתר שבכתר הנ"ל שהוא עליי' רצון של הרצון דהיינו בחי' מקור העונג של הרצון ועונג פרטי וכללי כנ"ל. מפני שהוא המוסיף כח ושלימות בעצמות התענוג שאינה רק מצד עצמו כו'. ע"כ גם הוא בעלותו בבחי' העצמות ממש גורם מנוחה עצמיות להיותו נבדל בערך מהתפשטות עונג ורצון שחוץ מן העצמיות כו' וד"ל. ומעתה יובן עיקר ההפרש בין ימי החול לשבת גם בבחי' חידוש המוחין דג"ר דגם שמתחדשים ממקורם גם בימי החול כמו בניסים ולחדש הישנות כנ"ל אין זה מגיע רק בבחי' עונג ורצון שחוץ מן העצמות לחדש אותו ממקורו בבחי' ירידה והמשכה אחר בחי' העליי' אבל בחי' העליי' דג"ר בשבת הוא מגיע בעצמות התענוג הפשוט שמצד עצמותו כנ"ל בפי' וינפש בשבת דבחי' יחידה כו'. וממילא מה שנמשך אח"כ מלמעלה למטה הוא בא מבחי' עצמיות התענוג ולא מעונג שחוץ מעצמו רק שיורד ומתלבש בעונג ורצון שבעולמות מחדש לחדש מקור המוחין לימי החול שאחר שבת וזהו ענין ב' שבתות כהלכתן מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כנ"ל. ולכך עולת שבת עליי' בחי' ג"ר בשבתו דוקא שנק' מנוחה עצמיו' שאין זה בחול כלל רק בשבת משום דבו שבת וינפש כו'. וזהו מה שמו ומה שם בנו בשבת דוקא שנמשך מעצמיות התענוג גם המוחין דחו"ב דז"א לתולדות הנשמות כי כח המוליד בדומה לו בא דוקא מבחי' העצמיות כידוע. ובכל זה מתורץ מ"ש עולת שבת וכתי' וקראת לשבת עונג בחי' ירידה והמשכה דשניהם אמת. (והוא ענין הנשמה יתירה דשבת בכאו"א בבני ישראל דוקא כמ"ש כי אות הוא מטעם הנ"ל דנשמות ישראל עלו בעצמותו כמ"ש כי אתה אבינו וע"כ שבת וישראל שרש אחד להם ממש כנ"ל וד"ל):

(ח) ובכל זה יובן ג"כ עוד ענין אחד והוא מ"ש בירושלמי בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת משום שא' ממצוא חפצך ודבר דבר אפי'

ה, א

ד"ת כו'. וזהו פלא לכאורה דהלא בתורה אמר לא ימושו מפיך והגית בו יומם ולילה ולמה לא בשבת. ואדרבה לכאורה שרש א' לשבת ותורה דאורייתא מח"ע נפקת שהוא מבחי' קודש העליון שהוא שורש השבת כנ"ל ולמה א' ודבר דבר אפי' ד"ת כו'. אך הנה להבין זה יש להקדים שורש ענין התורה שעיקר ענינו אינו אלא בבחי' המדות דוקא כמ"ש להבדיל בין טמא לטהור כנ"ל שהן בחי' מ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור שאינו רק במדות שהן ז' כלול כל אחד מז' והוא בחי' המוחין למדות להטות לחו"ג כנ"ל וכן תושבע"פ שהוא המשנה עיקרה רק בבחי' המדות והן שיתא סדרי המשנה זרעים ומועד כו'. שהן בחי' ו"ק דנוק' זרעים בבחי' החסד כו'. כידוע שהמשנה ביצירה. ולכאורה אנו מוצאים בכל מקום ששורש התורה בבחי' עצם ח"ע שלמעלה ממוחין שבמדות שהרי אמר אורייתא מח"ע נפקת מחכ"ע עצמה כו'. וגם באמת הלא התורה הוא עצם אור חכמתו ית' ולכך קדמה לעולם וכמ"ש ואהי' אצלו אמון. וכתי' ה' קנני ראשית דרכו כידוע. אך הנה אנו מוצאי' להיפוך ג"כ ששרש התורה הוא רק בבחי' נובלות דחכ' של מעלה כמבואר בדברי רז"ל ג' נובלות הן כו'. ושרש הענין דשניהם אמת ולא סתרי אהדדי כלל ויש להקדים תחילה בשרש התורה שהוא רק לברר בירורים דרפ"ח כו'. והוא מ"ש בכמה דוכתי' בחכ' אתברירו בחכ' שבתורה ולכך נק' נובלות חכ' של מעלה כו'. וביאור הדברים הנה לכאורה יש להבין גם במוחי' דחול הנ"ל שאינו רק בחי' מוחין דמדות דבינה ותבונה וז"א כנ"ל. ואעפ"י שמחדש מע"ב מוחין חדשים מאימא הכל רק מה ששייך למדות בלבד כנ"ל. והלא אנו מוצאין דמוחי' חדשים הללו מאו"א לז"א בחול באין כדי לברר בירורים דרפ"ח כו' בכל יום ויום מו' ימי החול. ביום א' יורד מוחין חדשים למדת חסד דז"א לבד בבי"ע דוקא. וביום הב' יורד אור מוחין חדשים מאו"א לגבורה דז"א כדי לברר בבי"ע בירורי דנוגה דוקא. (שיתא אלפי צבא שיוצאים לצבא על מדין). ואם נק' מוחין דקטנות דאו"א בז"א רק בחי' שכל שבמדות בלבד איך יש בכחם לברר בבי"ע להפוך חשוכא לנהורא הלא ודאי כל בחי' מברר הוא מבחי' שם מ"ה דחכ' שהוא מבחי' ג"ר דוקא שנק' מוחין דגדלות שלמעלה ממוחין שבמדות כי ממוחין המצומצמים במדות בלבד בהכרח יש שם יניקה לבחי' נוגה ג"כ כמש"א אברהם יצא ממנו ישמעאל מותר החסדי' דנוגה אעפ"י שהי' מרכבה לחסד דז"א כידוע וזהו שא' בחכ' איתברירו בבחי' ג"ר דחכ' דוקא. ולכאורה זה סותר לענין עיקר בחי' מוחין דחול שהוא בחי' קטנות דאו"א אלא בהכרח צריך לומר שיש בענין כח המברר הזה ב' דברים הא' מצד עצם שרשו שהוא דוקא בא מכח עצם גדלות המוחין דחו"ב דוקא אך הוא יורד מכח העצם לברר ולפי ערך עצם כח החו"ב כך הוא ערך כח ירידתו למטה ולברר בדבר התחתון הימנו כו' עד"מ מי שהוא חכם בעצם המושכלות יותר הרי כחו יותר לתקן ולהבדיל בתערובות טו"ר כמו טעות ופסולת דק גם ביותר נמוך ומי שאינו חכם כ"כ לא יוכל לברר ולתקן כ"כ ולא ירד

ה, ב

למטה בנמוך ממנו כ"כ כ"א לעצמו במקומו הוא משכיל לתכליתו ויש כאן ב' דברים הא' הבירור הטוב בתכלית שזהו לפי ערך עצם כח חכמתו דוקא והב' הירידה גם בנמוך ביותר ובחוץ למקומו ומדריגתו. וכמ"ש והחכ' תחי' בעליה שהוא מי שיוכל בחכמתו לפרנס א"ע כי גם שהוא חכם אינו רק למושכלות בעצמו אבל להוריד כח חכמתו בדברים שפלים בענין הפרנסה להמציא בחכמתו טרף מזונם לא יוכל מצד מיעוט כח עצם חכמתו אבל מי שחכמתו עמדה לו לפרנס א"ע ע"ז אמר תחי' בעליה להיות שרשה גבוה מבעליה דחכ' והוא בבחי' פנימיות מקור כח שכלו ביותר ומזה יובן ג"כ בירידת אור השכל במדות שלמטה הימנו הרבה הגם שמצומצם הוא מאד אבל בחי' כח המברר שבמדות לשפוט בין טו"ר שרשו בבחי' פנימיות כח עצם החכ' והוא בבחי' ג"ר ומכש"כ בירידתו עוד למטה כמו במעשה כענין מלך במשפט יעמיד ארץ כו'. וזהו משל להבין ענין בחכ' איתברירו דקאי על בחי' מוחין חדשים דחו"ב שבא במדות דוקא לברר ולהבדיל בין טו"ר כמו מדות שבתורה כשר פסול טמא טהור כו' שרשו בבחי' ג"ר דחכ' דוקא ע"כ גדול כחו בירידתו במדות דהא בהא תלי' ועפ"ז יובן גם במוחין דחול שנמשך מבחי' פנימיות דג"ר דאו"א בבחי' ירידה למטה במדות דז"א בכל יום ויום רק כדי לברר בירורים דרפ"ח דוקא בבי"ע כנ"ל אך מפני שבא דרך ירידה נק' מוחין דחול ובשבת עולה אחר הבירור לבחי' עצמות פנימי' המוחין דחו"ב ונק' מוחין דקודש ולפי ערך הבירורים דחכ' שבמדות דחול כך ערך עליי' ג"ר דחו"ב בשבת למעלה כמו מי שתורתו אומנתו כו'. שמי שטרח בע"ש כו'. ובכל זה יתורץ גם בשרש ענין הנ"ל בתורה שנק' נובלות חכ' של מעלה מצד עוצם בחי' כח ירידתו לברר בעה"ד דנוגה דבי"ע דבחכ' שבתורה איתברירו ביומין דחול דוקא וכמ"ש ותמלא כדה כ"ד ספרים כו'. ושרשה מבחי' פנימיות ח"ע דוקא וכמש"א אורייתא מחכ"ע נפקת ואדרבה הא בהא תלי' לפי ערך דוקא ושניהם אמת ולא סתרי אהדדי כלל וד"ל. ובזה יתורץ הירושלמי שאמר בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת כי מה שבחכ' איתברירו בחול הוא ע"י ד"ת דוקא שנק' נובלות וכמ"ש ואשים דברי בפיך לנטוע שמים וע"י תושבע"פ דוקא בשיתא סדרי משנה כשר פסול מל' קרינן לה כו'. אך בשבת בורר אסור רק ההעלאה שאחר הבירור בחול ולכך אמר ודבר דבר אפי' ד"ת אמנם דוקא דיבור שהוא ירידת עצם ג"ר דחכ' שבדיבור שבסוף לברר בירורי' בפה כשר ופסול כו'. אבל הגיון מותר כמ"ש והגית בו יומם ולילה אפי' בשבת וכמ"ש במ"א וד"ל:

(ט) ומעתה יובן מאמר הזוהר בפי' השמים מספרים וכו'. (בפ' תרומה דקל"ו ע"ב). וז"ל כד נהיר יממא ביומא דשבתא סליקו דחדוה

ה, ג

סליק בכולהו עלמין כו'. כדין השמים מספרים מאן שמים אינון שמים דרזא עילאה אתתחזי בהון ושמא קדישא אתרשים בהון עכ"ל. וביאור הדברים הנה מ"ש כד נהיר יממא דוקא שנק' יומא דשבתא שבא לשלול בזה לליל שבת שנק' שבת דמעלי שבתא כנ"ל. וכידוע. והענין מובן ע"פ הנ"ל בפי' ב' שבתות כהלכתן מלמטה למעלה ומלמעלה למטה כו'. ובליל שבת הוא בחי' עליי' כל העולמות מכל מלאכתו אשר עשה שכולל כל ההשתלשלות דאבי"ע מראשית הקו כו' עד סוף העשיי'. וכמ"ש וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד פי' שנתעלה בחי' טוב מאוד זה שברצון לרצון כל ההשתלשלו' והוסיף כח ואור בעצמות התענוג הפשוט כמו שהוא הנק' שעשועי המלך [בעצמותו] כנ"ל שזהו הנק' עולת שבת כו'. ואח"כ בתוספת אור בשלימות עצמות התענוג הפשוט ההיולי חוזר ונמשך אור חדש מבחי' העצמות להיות מקור מחדש לרצון ותענוג שכבר עלה ברצונו כו'. הוא בחי' שבת שבא בבחי' ירידה והמשכה מלמעלה למטה כמ"ש וקראת לשבת עונג העצמי' והוא בחי' שבת דיומא דוקא שהוא כמו בחי' השבת נפש אחר שלימות התענוג בעצמות שקיבל מכל מלאכתו שהוא טוב כו'. ומזה נמשך סיבת תוס' אור חדש מעצמית ופנימי' דכל עילה לעלול הימנו כמו מבחי' פנימיות ג"ר דא"א במל' כמ"ש מה שמו כו'. והוא מבחי' כתר שבכתר וכמ"ש אז תתענג על הוי' למעלה גם מבחי' קוצו של יוד דהוי' כו'. וכן מפנימיות ג"ר דע"י וא"א באו"א וכך עד רום המעלות כנ"ל בבחי' ג"ר עד העצמות ממש שהוא מבחי' פנימיות ועצמות התענוג ורצון שעלה ברצונו הפשוט כו' מפני שניתוסף אור בעצמות השעשועים מטוב דכל אשר עשה וכמו באור פני מלך חיים כאשר נתמלא אור עצם שעשועים מאיזה עונג נפלא אנפוהי דמלכא נהירין בכל פרטי כחות שלו כמו גם במקור רצונו וחכמתו כו'. וזהו שאמר דכד נהיר יממא דוקא סליקו דחדוה הנמשך מעצמות שעשועי המלך סליק באור חדש בכולהו עלמין דהיינו ממקור היותר ראשון כמו כשעלה ברצונו הפשוט בעצמו להיות חפץ חסד כו' עד הרצון שבסוף מעשה בכולם מאיר סליקו דחדוה ושעשועים העצמיי' שע"י נמשך בחי' פנימי' דג"ר דעליון בתחתון מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין דהיינו עד גם בי"ס דעשי' [נמשך] מבחי' פנימיות ג"ר דכל אשר חפץ כו' כנ"ל וד"ל. כדין השמים מספרים מאן שמים אילין שמים דשמא עילאה איתחזי בהון פי' שמים אש ומים בחי' חו"ג דאו"א עצמן בבחי' ג"ר שבהן כנ"ל. שנבדל בבחי' מקיף על חו"ג דמדות כנ"ל. ואילין שמים עילאין עולין בעלי' בליל שבת כמ"ש עולת שבת כו' כנ"ל. ואח"כ ביומא דשבתא בחי' שמא עילאה אתחזי בהון פי' שמא עילאה הוא שם אהי' דפנימית הכתר הנק' כתר שבכתר כי שם הוי' בחכ' וכתר שבחכ' נק' שמא קדישא וכולל

ה, ד

בחי' ג"ר בכלל כי כל קודש בחכמה וקודש הקדשים בכתר מקור לחו"ב אך פנימי' הכתר הוא הנק' שמא עילאה ולמעלה מעלה הוא בחי' שמו הגדול שמו בגימטריא רצון כידוע ושמו הגדול בחי' מקור כל הרצונות ויש בזה ב' מדריגות האחד מקור כל רצון הנגלה ונמשך לדבר פרט ונק' רעוא דכל רעוין [תתאין והב' מקור כל רצונות הפשוטים הנק' רעוא דכל רעוין] עילאין כמו כשעלה ברצונו הפשוט הגם שהוא רצון פשוט והעלם בבחי' העצמיות ממש אבל הוא בא בשביל דבר פרט רק מפני שהוא מקור לכל השתלשלו' רצונות כאשר כלולים ברצון זה נק' רצון פשוט ובודאי יש מקור לכל רצונות הפשוטים כאלה ונק' כשב"כ הכללי והוא הנק' שמא עילאה בכלל הכל כי עילאה לשון נבדל ומרומם בלתי בא גם ברצון פשוט באיזה פרט עדיין ומזה יובן גם למטה בג"ר דא"ק וג"ר דע"י וא"א עד בחי' ג"ר דעשי' שבחי' פנימיות הכתר שבעולם זה נק' שמא עילאה ואמר דשמא עילאה אתחזי בבחי' גוונין ומראה ולא עצם מהותו כי נבדל בערך הוא רק מצד בחי' ירידת אור עונג ושעשועים העצמיי' אתחזי למטה ממדריגתו שהוא בג"ר בבחי' גוון ומראה עכ"פ שהוא בהעלם ולא בגילוי גמור כמו במראה אליו אתודע כו' כמו הרואה ע"י מראה שאינו רואה מהות העצם כו' משום דלימח"ת בי' מח' דחו"ב וגם כתר שבחו"ב שנק' אור מצוחצח אוכם הוא לגבי עילת העילת שהוא כשב"כ בכלל ופרט בכל פרצוף כי בחי' כשב"כ נק' עילת העילת כי למעלה ממנו גם בשם עילת העילת לא נק' עדיין כידוע. (וכנ"ל בפי' שבת שבתון שגם בחי' כשב"כ עולה בעצמות ממש שנק' שבתון כו'). אבל שמא קדישא שהוא בחי' אור הכתר בחו"ב שנק' קודש או קודש קדשים להיות בבחי' רצון וחכ' בגילוי מן ההעלם ההיולי כו' כאשר מאירים גם מבחי' פנימיות עצמותם ביותר בשבת מטעם הנ"ל. עכ"ז אין זה בא בהעלם במראה וגוון בעלמא אלא אתרשים בהו בבחי' רשימו ממש שהוא בחי' גילוי האור כמו שהוא בא ונתקן בבחי' אותיות המגלות למצפונו והעלמו והוא בחי' שם הוי' ומ"ש אז תתענג על הוי' למעלה משם הוי' הוא בחי' שמא עילאה דאתחזי בהו בלבד כנ"ל. ומ"ש וקראת לשבת עונג דמשמע שנמשך בבחי' גילוי באותיות לנשמות שנק' רשימה הוא מדבר בבחי' הארת ג"ר במדות שבחי' שבת דהוי' בעלייתו בשבתו בבחי' כשב"כ חוזר ונמשך במדות מעונג העצמי כנ"ל. בפי' מה שמו ומה שם בנו כו' וד"ל. (ועדיין אין זה מובן דאם שמא קדישא הוא אינו רק בבחי' ג"ר עצמו כנ"ל. א"כ מה זה המעלה דאתרשים בג"ר ממעלת ומדריגת עצמן בלבד דהא בהו דקא' קאי על שמי' אש ומים שהוא חו"ג דאו"א עצמן שהוא בבחי' ג"ר דאו"א כנ"ל אך הענין הוא דחו"ג זה שנק' אש ומים דאו"א הוא בבחי' המדות חו"ג דאו"א שלמטה מבחי' חו"ב דאו"א עצמן כנ"ל ולפי שהן בבחי' מדות דאו"א נק' שמים עילאין כו'. טרם שנמשכו

ו, א

להיות מוחין למדות ממש כנ"ל. ועליהם אמר שמא קדישא שהוא בחי' מוחין דקודש עצמן שניתוסף בהן אור עונג העצמי מעצמו' התענוג כנ"ל בפי' וקראת לשבת עונג עונג העצמי אתרשים בהו בשמים עילאין הללו דהיינו חו"ג דאו"א והוא כמו נשמה יתירה שבאדם בשבת דאתחזא במזלא כגוון בהעלם אבל מבחי' מזלא בחו"ב שבו הוא אתרשי' ממש ומצד זה נאמר אות היא ביני ובין בני ישראל אות ורשימו ממש):

(י) מאי מספרים לאו כמאן דמשתעי סיפור דברים וכו' פי' סיפור דברים כו' הוא בחי' מוחין דקטנות דחכ' שבדיבור הנק' שיחה שהן בחי' יומין דחול שנק' מוחין דחול כנ"ל והן כמו יו"ד מאמרות שגם שמלובש בהן גם בחי' המוחין דמדות דז"א כנ"ל עכ"ז אינו רק כמו סיפור דברי' בעלמא שהן מילין דחול שהמוחין בהן מצומצמים מאד (ע"ד דוגמא משיחת חולין דת"ח שצריכין לימוד כמ"ש ועליהו לא יבול דמצד גודל עצם חכמתו בחכ' ממש גם כשמדבר דברים בטלים יש בזה שכל וחכ' שצריך לימוד וחכם קטן אין בשיחה שלו שכל כלל (כמו הנק' בל"א גלייך ווארט ובלה"ק הלצה בעלמא גם בו ניכר בין חכם לשאינו חכם כידוע). וכך בחי' המוחין דיו"ד מאמרות שהן במילין דחול כמו סיפור דברים בעלמא כמו יהי אור יהי רקיע תדשא הארץ וכה"ג הגם שהן בבחי' הקטנות מאוד מ"מ יש בהן בחי' חכ' כמ"ש כולם בחכ' עשית והוא מאמר דבראשית בחוכמתא חכ' שבדיבור ושיחת חולין זה וכמ"ש אדם לעמל יולד ואמרז"ל איני יודע אם לעמל שיחה שהן יו"ד מאמרות וכמו שיחת חולין של ת"ח שצריכים לימוד כך יש בהם קצת מהארת אור ח"ע כמשל הנ"ל). והנה בשבת כתי' ממצוא חפצך ודבר דבר שהן יו"ד מאמרות שנק' דבר כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו' שעולה בשבת בבחי' נייחא דנר"נ כנ"ל ע"כ אמר דבשבת אנפהא דמלכא עילאה נהירין כו'. ואז לאו אורחי' דמלכא לאשתעי במילין דהדיוטא שהוא מילין דעשרה מאמרות דחול כי השבת נק' קודש עילאה ולזה אמר כאן בפי' השמים מספרים בשבת לא כסיפור דברים דמוחין דקטנות דחול כי בשבת הוא בבחי' מוחין דגדלות עד רום המעלות וגם במלכא תתאה שהוא בחי' ז"א מאיר מבחי' מוחין דגדלות דאו"א דהיינו מבחי' ג"ר שבהם ומכ"ש מלכא עילאה דהיינו בחי' אור אבא עצמו ואיך אפשר לומר השמים דאו"א עילאה מספרי' כמו סיפור דברי' דחול דקטנות (דלכך הדיבור בדברים בטלים אסור בשבת עד שגם הדיבור בת"ת בקושי התירו להיו' שחכ' שבתור' באה בבחי' הבירורי' דעה"ד כו' כנ"ל וזהו שאמר רשב"י לאימא אימא שתוקי כו' כמ"ש בזוהר ומשארז"ל בג' דברים ברא את העולם בספר וסופר וסיפור כו'. זהו בעשרה מאמרות דחול אבל בשבת אמר ודבר דבר. וגם יתפרש מאמר זה עוד בסמוך. כמ"ש בזוהר במאמר זה בשמא דכלול בנהירו ומאן איהו

ו, ב

סיפור דלא קאי על סיפור דברים דע"מ כו'). ועוד יש בחי' סיפור שאינו כמו סיפור דברים בטלים סתם אלא כמו סיפור דברים של אהבה וקירוב כמו אשה מספרת עם בעלה ששייך לבחי' היחוד וכמו ראוה מדברת כו' וכמ"ש במ"א וגם זה בבחי' הקטנות הוא בשבת שאז היחוד הוא לתולדות הנשמות כנ"ל. (ומ"ש ממצוא חפצך אפי' חפצי שמים כו'. היינו גם בחי' הרצון והתענוג שבחכ' לברר בירורים דעה"ד כו'). וא"כ גם א"א לפרש מספרים משבחים ומהללים כפשוטו. וכמ"ש הללו את ה' מן השמים כו'. משום דהשבח וההילול הוא רק ענין ההעלאה ותיקון כמו בהלו נרו יהל אור כידוע בשרש ענין פסד"ז בפי' הללו להוי' להוסיף אור בהבהקה וא"א לפרש דשמים עילאין דאו"א מוסיפים אור בשלמעלה מהם שהוא כבוד אל כי בשבת למעלה מבחי' הבירורים והעלאת השבחי' כו'. (ומ"ש מזמור שיר ליום השבת הוא שיר של תענוג העצמי שמאיר בו מעצמות השעשועים כמשי"ת) אלא דנהרין ונצצין בניצוצי דנקודה עילאה כו'. הנה מפרש מספרים לשון אבן ספיר והוא עוצם הבהירות וההבהקה שהשמים עצמן מאירין בתוספ' אור בהיר המבהיק מצד נצוצין דנקודה עילאה כנ"ל. ולא שמספרים ומבהיקין לכבוד אל אלא שהן נהרין ונצצין מכח ניצוצי דנקודה עילאה כו'. ותחילה יש לבאר ההפרש בין מנהרין ומנצצין להיות ידוע הפירוש הפשוט בהפרש שבין נהירו לנציצו שהאור העצמי הוא האור הבהיר מעצם הווייתו כאור הנר וכאור השמש וכאור כוכב שמאיר ונהיר באור הנמשך ומתקבל לעין כל מסתכל בו כמו אבן טוב שמאיר אורו בעצם מתחילת הווייתו שנתהווה כך בבהירותו והוא הנק' נהיר כנהר שנמשך והולך כך ההארה הזאת נמשכת כפשוטו ונר ואור כלולים כאחד בענין זה כמו כי אתה תאיר נרי בהילו נרו וכה"ג והוא ענין נהירו בלשון תרגום ופי' נצוצין הוא חלק מן האור כמו ניצוצי אור השמש שמבהיקים בעין המסתכל לבלתי יוכל להתישב כי מתנוצץ אנה ואנה בכלי הבטת העין וכן יש כוכבים מתנוצצים (בל"א פינקעלט או בלישצעט) והוא כמו הברקים המתנוצצים וכה"ג. (וכמ"ש במ"א בענין ב' האבנים בשוהם וישפה שהן ב' מיני האור הללו. וזהו שאמר ועמך כולם צדיקי' צדיק עליון בחי' שהם דיוסף בחי' או"י וצדיק תחתון דבנימין הוא אבן ישפה המתנוצץ) ושורש ההפרש בין ב' אורות הללו אינו רק שזה אור בהיר בתחילת הווייתו וזה נזדכך מחומריותו בתכלית עד שנעשה זך ובהיר בתכלית ע"כ נק' ניצוץ המבהיק ומבריק בלתי מתיישב אלא יורד ועולה תמיד כו'. (וכמו שמבואר במ"א בענין לבנת הספיר כו'). והוא ההפרש בין קדושה לטהרה שהוא ההפרש בין כהנים ללוים שהקדושה הוא עצם קדושתם מבטן תולדותם והטהרה הוא בא מן הטמא שנטהר ונזדכך בתכלי' וכעצ' השמים לטוהר שטוהר זה הוא רק שלילו' המונע האור כמו העננים וכה"ג כמו טהר יומא וכן בלשון הזוהר טהירו עילאה כו'. וזהו שאמרו טהרה מביאה לידי

ו, ג

קדושה שהוא החלק מן הנשמות שבגופים שנטהר' מטומאתה ונזדככה נק' טהור' כמ"ש נשמה שנתת בי בגוף טהורה הוא מטהירו עילאה ונק' ניצוץ האלקי ומביאה לידי קדושה שהוא שורש הנשמות כמו שהוא למעלה בקודש העצמית שנק' קדוש. וזה שאמר הבא לטהר מסייעין אותו בקדושה העליונה כו'. (וכמ"ש במ"א על פסוק ה' לי בעוזרי כו'). והוא ההפרש בין בחי' אור ישר לבחי' אור חוזר שאור ישר הוא מאיר ונמשך מלמעלה למטה בפשיטות מצד עצם אורו כנ"ל ובחי' או"ח למעלה הוא כמו אור המתנוצץ הנ"ל שהוא בא רק ע"י הזדככות כנ"ל וזהו ההפרש באמרו מנהרין ומנצצין בבחי' או"י ובחי' או"ח שניהם כלולים כאחד והוא בחי' חו"ג דאו"א שמנהרין ומנצצין בשבת דוקא מכח ניצוצין דנקודה עילאה ולא בחול כו'. וזהו כוונת הזוהר בפי' השמים מספרים ע"ד הפשוט וד"ל:

(יא) ומעתה יש להבין ביאור הדברים הללו בהיות מבואר למעלה בענין ב' שבתות כהלכתן מלמעלה למטה ומלמטה למעלה שהכל הוא בבחי' העונג והרצון שבהשתלשלות דאבי"ע בכלל עד רום המעלות ברצונו הפשוט כו' שעולה מלמטה למעלה ומוסיף אור בשעשועי המלך העצמיות והוא בחי' עונג דאו"ח ואח"כ נמשך מעצמות השעשועים מלמעלה למטה וז"ש וקראת לשבת עונג כו' כנ"ל (באות טי"ת באורך בפי' מ"ש דשמא עילאה אתחזי בהו כו'). והוא בחי' חסדים דתענוג העצמי הבא בבחי' או"י מלמעלה למטה ולהיותם כלולים כא' ממש שהרי מחמת כחו של גבורות עונג דאו"ח בעצמות השעשועים נמשך חסדים דאו"י כו'. ע"כ בשמים עילאה שהם בחי' חו"ג דאו"א מנהרין ומנצצין בבחי' או"י ואו"ח בתענוג העצמי כשבא דרך ירידה והמשכה למטה בבחי' ג"ר דכל פרצוף כמבואר שם. ולזה הקדים מנהרין שהוא בחי' או"י מאור התענוג העצמי ואח"כ מנצצי' בבחי' או"ח הכלול בזה מצד עליות העונג ורצון שבהשתלשלות שנקר' טוב מאוד והוא כמו אור המתנוצץ בעין אחר היות שורש העונג הזה הוא בבחי' או"ח מכל אשר עשה (ושרש שרשו בבחי' טהירו עילאה דגליף גליפו כו'. והוא מה שסוף מעשה במחשבה כו' וד"ל) ולכך דוקא בשבת דשמא עילאה דעצמות התענוג שמלובש בכתר דכתר מאיר בשמים. ע"כ אמר השמים מספרים דמנהרין ומנצצין כו' מכח ניצוצי דנקוד' עילאה שהוא מ"ש כבוד אל. וכמ"ש סגור יהי' ששת ימי המעשה כו'. והוא השער הפונה קדים דכבוד אלקי ישראל נראה בו בכל שבת כו'. וכמשי"ת בעזר"ה. אך עדיין אין לשון המאמר מדוקדק במה שהתחיל בב' דברים מנהרין ומנצצין ומסיים בדבר אחד שהוא בניצוצי דנקודה ואם מכחו מקבלים האור האיך ימצא בהם נהירו שאינו במקורן שהוא האי נקודה כו'. ועוד יש להבין מהו בחי' נקודה עילאה זאת שנק' כבוד אל והנה כל זה יובן עפ"י הנ"ל (באות טי"ת) בענין עולת שבת בשבתו דשבת

ו, ד

זה הוא בחי' כתר שבכתר שהוא מקור כל רצון בהעלם ובגילוי ונק' פנימיות הכתר בכלל בכל פרצוף ועד רום המעלות ברצונו הפשוט נק' רעוא דכל רעוין עילאין הפשוטין כו' שגם הוא עולה בעצמותו בשבת והגם שאחר עליותו חוזר ונמשך בכל ג"ר דכל פרצוף שהוא בכתר דחו"ב כנ"ל באריכות (שזהו פי' שמא עילאה דאתחזי בשמים עילאין כו'). אבל זהו רק מבחי' ההעלם רק בבחי' מראה דאו"ח להיות כלול בעצמות ממש (ונק' עילת העילת דכולהו מתחשכאן קמי' כו' אפי' אור מצוחצח שהוא כתר דחו"ב כו' כנ"ל באורך) וזהו ענין נקודה עילאה שזכר כאן כי נקודה דכתר בחו"ב אינו נק' נקוד' עילאה נבדל בערך לגמרי רק שהוא עליון מחו"ב. (ונק' קודש הקדשים כנ"ל) והיינו ג"כ פי' דכבוד אל. כי אל זה הוא אל עליון שהוא בחי' כתר דחו"ב בכ"מ כמו אל עליון קונה שמים כו'. כמ"ש והוא כהן לאל עליון. (וכפי' אל דישראל) שהוא בחי' הכתר סתם בכל מקום וכבוד אל עליון זהו בחי' כשב"כ (שנק' עטרת תפארת כליל תפארת כו'. כמ"ש במ"א בפי' לראש פינה) וז"ש בשער הקדים דהיינו בשער המזרח הפונה קדים לקדמונו של עולם שהוא בחי' ג"ר דא"ק שמאיר בו בחי' כשב"כ עד רום המעלות בעצמיות כנ"ל וזהו כבוד ה' אלקי ישראל נראה בו כו'. והיינו ענין נצוצי דנקודה עילאה שהיא בחי' כבוד אל להיותו תמיד בבחי' או"ח אל העצמות (רק אתחזי שמא עילאה בהו בבחי' או"ח כו') ע"כ א' רק ניצוצין דנקודה עילאה ולא הזכיר לשון נהירו דא כלל אך בהיותו בא ומאיר בשמים שהן חו"ב שמקבלים מאור הכתר סתם (שנק' שמא קדישא דאתרשים בהו כנ"ל) אז אמר מנהרין ומנצצין בבחי' או"י ואו"ח חו"ג דחו"ב להיותו בא בבחי' ירידה והמשכה למטה כמ"ש וקראת לשבת עונג כו' וד"ל. ועוד יתפרש זה המאמר באופן אחר והוא ע"פ הידוע בהפרש בין חכ' לבינה שהחכ' נק' נקודה שהוא בחי' אין בהעלם וכמו הנקודה שמורה הסתלקות הכל ולא נשאר רק נקודה והוא בהעדר ההתפשטות להיותה למעלה מהתפשטות בהשגה לאורך ורוחב עדיין רק ענין הברקת אור השכל כברק המבריק (ובל"א בליצט) ולמעלה מן השכל שעדיין אינו מושג בתפיסה גמורה להרחיב בו כלל וכלל. והרי זה כמו דמיון הניצוץ אור הנ"ל שמבריק לעין ואינו [מתיישב] כלל וכלל רק עולה ויורד כו'. לכך אור נקוד' דחכ' שמאין תמצא הוא כמו בחי' ברק וניצוץ המבריק עולה ויורד להיותו בלתי נמשך למטה עדיין בהתיישבות ההשגה ותפיסא וכאשר ירצה להשיג אינו משיג וכמו מה פשפשת כו' ועכ"ז הרי נמצא מאין ליש בבחי' נקודה עכ"פ והוא כמו ענין ההמצאה חדשה שנופל מלמעלה מן השכל שבלתי בא בהשגה גמורה רק כמרחף על המוח כו'. (ובל"א בליצט איבער דעם שכל כו'). ולכך נק' נצוצי בבחי' או"ח הנ"ל כמו ניצוץ האור בנחושת קלל וכה"ג וכמ"ש ויצא כברק חצו. (במ"ת דאוריי' מח"ע נפקת) אבל מהות אור

ז, א

דבינה נק' נהירו אור הנמשך ומתיישב בהתפשטות השגה ותפיסא לאורך ורוחב כנהר שנמשך ונתפשט. כמ"ש ונהר יוצא מעדן שהוא בחי' נהר דבינה שיוצא מעדן הנעלם דחכמה כ"ח מ"ה בהעלם (כמעיין הנובע בהעלם עדיין) ונק' רחובות הנהר ע"ש ההרחבה של ההתפשטות ההשגה בריבוי הסבר דברים כו' כידוע משא"כ בחי' נקודה דחכמה כח מ"ה נקודת המושכל המבהיק כברק במוח מבלתי מתפשט עדיין כו' זהו ענין נקודה בהיכל דבינה כו' וד"ל. ובזה יובן בפי' המאמר באופן אחר דשמים שהן אש ומים להיפוך ממוחין הנ"ל שהן חו"ג דאו"א אדרבה האש דגבורות הוא בניצוצי דנקודת אור אבא והמים הן בחסדים דאימא שהוא כמו נהר הנמשך זהו מנהרין בחסדים דאור אימא כו' בניצוצי דנקודה עילאה הוא מקור החכ' שהוא בחי' ח"ס עד רום המעלות שהוא בחי' גבורות וכמ"ש בפרד"ס שהחכ' נק' דין בהיותה במקור חוצבה שמאין תמצא (והוא כמו גבורות דחכ' כח הבירור שבחכ' לתכלית ההזדככות עד ששמים לא זכו וכל צדיק רשע יחשב משא"כ כח החסדים לטהר גם הטמא שיורד למטה מטה) וגבורות דחכ' עולה למעלה בעצמות לתכלית אמיתתו וזהו שנק' אמת דחכ' שלא עמד משה בה כו'. ושרשה בכתר דחכ' וזהו פי' נקודה עילאה ששם הוא בבחי' ניצוצי דאו"ח לעצמות רק שהשמים חו"ג מספרים ומנהרין ומנצצין בחי' גבורות דאבא וחסדים דאימא כנ"ל לפי שבשבת עליות העולמות משא"כ בבחי' ירידה נהפוך הוא דאבא מקור החסדים ואימא מקור הגבורות כידוע ופי' זה הוא היפוך כל הנ"ל וד"ל:

(יב) וסליק בשמא דכליל בנהירו דשלימא עילאה ומאן איהו סיפור עכ"ל. הנה ידוע מאמרז"ל בג' דברים ברא את העולם בספר וסופר וסיפור. ומבואר בספרי הקבלה דספר וסיפור הוא חכ' ובינה (כמו תושב"כ שנק' ספר ותושבע"פ שנק' סיפור שהן באו"א או בזו"נ כידוע) וסופר הוא בחי' הדעת הכולל לספר וסיפור דחו"ב והוא בחי' דעת עליון דכתר שמזווג חו"ב להיותו למעלה משניהם יחד כי בהכרח לומר שנבדל למעלה מכח החכ' שנק' אין ולמעלה מבינה שנק' יש מאחר שמחברם ומזווגם יחד והענין ידוע דיש ב' מיני דעת דעת עליון ודעת תחתון דעת תחתון הוא המתפשט במדות ודעת עליון שמחבר חו"ב והוא מאמרז"ל גדולה דעה שניתנה בין ב' אותיות יו"ד ה"א דחו"ב כו'. כמ"ש כי אל דעות ה' כו' ונק' גדולה דעה וביאור ענין זה בדעת עליון המחבר לחו"ב שהוא לייחד ולחבר המשפיע ומקבל יחד כי החכ' נק' משפיע ובינה בחי' מקבל והן ב' הפכי' אין ויש ואיך יש בכחם לחברם. הנה תחילה יש להבין בשרש דחו"ב שהן ב' מזלות מזל העליון ונוצר בחי' מקור לחכמה שמאין תמצא כידוע דאבא יונק ממזל הח' ומזל התחתון ונקה מקור לבינה ותחילה

ז, ב

מתייחדים ב' מזלות הללו שהן משפיע ומקבל ג"כ וממילא מתייחדים חו"ב ומי הוא המייחד לב' המזלות הרי ג"כ ע"י הדעת והוא בחי' דעת עליון דא"א והוא מארז"ל דהכל תלוי במזל אפי' ס"ת בהיכל שהוא שורש יחוד דאו"א שנק' ספר וסיפור הנ"ל והוא בחי' דעת עליון שנק' אל עליון קונה שמים וארץ וקונה הכל. (וקונה מזל ונקה כי ב"פ ש"י תר"כ הוא עצמות פנימיות הכתר וקנה חכ' קנה בינה הן ב' מזלות הנ"ל כענין אאלפ"ך חכ' אאלפ"ך בינה ומחצי הכתר ולמטה שהן ש"י הן ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי י"ש דהיינו בחי' מקור דחו"ב הנ"ל. ואל עליון הוא דעת עליון קונה שמים וארץ מחבר מזל ונוצר העליון במזל ונקה התחתון אז נק' קונה הכל מאין דחכ' ליש דבינה). ויובן זה בנפש האדם למטה שהמקור והמצאות התחכמות שכל וחכמה נק' מזל מחכים והוא מזל ונוצר ומקור ההשגות של זה השכל בבחי' בינה הוא מזל ונקה ותחלה נמשך מזל המחכים בהעלם למזל ונקה להיות מקור להשגה בחי' מקבל ונק' אין ויש בהעלם ואח"כ באין לידי גילוי באין ויש דחו"ג ממש. וכמו כח הממציא שכל לזכות או לחוב שבא רק מסיבות הרצון באהבה או בשנאה כמו השוחד וכידוע שמזה מטה כח המשכיל שהוא טעם לרצון לזכות או לחוב וא"כ יובן שבחי' דעת דרצון הוא עיקר המטה הטעם לרצון לזכות או לחוב כמו דעת שבמדות שכולל חו"ג שהוא המטה השכל להתפעל באהבה כידוע כך בחי' דעת דרצון מטה כח השכל הנעלם שברצון לחו"ג וכוללם יחד ומזה באה סיבת כח דעת עליון זה ג"כ לעשות יחוד דב' מזלות הנ"ל. והיינו הכל תלוי במזל שהוא הכולל כל המזלות שנמשכים ומתיחדים הכל בבחי' הרצון והוא הנק' אל עליון הנ"ל. ושורש דעת עליון זה מגיע בפנימיות הכתר שבכתר מקור ועיקר הרצון כנ"ל. זהו הנק' סופר שכולל לספר וסיפור ומחברם ומיחדם תמיד וכנ"ל בפי' אל עליון קונה הכל וכן עליון גומל כו' וכנ"ל וד"ל. ובכל זה יובן לשון המאמר הזה שאמר וסליק בשמא דכליל כו' פי' שמא דכליל הוא בחי' דעת עליון הנ"ל. שכולל לשורש המוחין דאו"א כנ"ל שהוא הנק' סופר שכולל לספר וסיפור כו' וקאי אדלעיל מיניה שאמר שהשמים מנהרין ומנצצין בניצוצי דנקודה עילאה שהוא בחי' כשב"כ לפי אופן פי' הא' (ולפי אופן פי' הב' ג"כ הוא בחי' גבורות דאו"ח דאין דחכ' שנק' עולת שבת בשבתו שהוא כתר דכתר דוקא כנ"ל) ואח"כ יפרש עוד דסליק בשמא דכליל שעולה בבחי' הדעת עליון הנק' שמא דכליל לחו"ב דב' מזלות דאו"א הנ"ל. ושמא דכלול זהו נהיר בנהירו דשלימו עילאה פי' שלימו עילאה הוא בחי' עצמות אא"ס שבכתר דכתר הנק' עילת העילות שנק' שלימותא ונק' שלימו עילאה שהוא השלימות מצד עצמו שכולל הכל משום דלאו מכל אינון מדות כלל ואמנם בחי' שלימו עילאה דעצמות אינו

ז, ג

מאיר ומתלבש רק בשמא קדישא דכליל זה ומאן איהו סופר להיות בחי' שלימות למטה הימנו והוא בחי' חו"ג דאו"א כידוע דדעת עליון הנ"ל עולה עד פנימיות הכתר ומ"ש ומאן איהו סופר קאי על שמא דכליל ולא אדסמיך לי' שהוא שלימו עילאה כמובן פשט המאמר וד"ל. ועוד יתפרש זה המאמר באופן אחר והוא מ"ש בסופר וספר וסיפור והנה סופר הוא מקור החכ' הנק' ח"ס והוא ג"כ הנק' קו המדה בוצינא דקרדוניתא כו' וספר וסיפור הוא חכ' בראש וחכ' בסוף כמ"ש חכמות בחוץ כו' ב' חכמות חכ"ע וח"ת וספר הוא אור אבא וסיפור הוא חכ' שבמל' חכמה שבדיבור וזהו שרש תושב"כ ותושבע"פ מל' קרינן לה ועד"מ הסופר שמכוון איך לכתוב האותיות בדקדוק כפי מקור אור השכל דוקא ע"כ בחי' סופר הוא במקור החכ' שנק' ח"ס או נק' קדמות השכל ולהיותו בא בדקדוק לא להוסיף ולא לגרוע כמו אותיות דתושב"כ נק' סופר והוא קו המדה ליתן קצבה באותיות הספר דחכ' כו'. ונעוץ תחב"ס סופר בסיפור כי אותיות א' לסופר וספור והוא תושבע"פ שבא בדקדוק וחשבון אופני מעשה המצוה שכתובה בתושב"כ ע"פ קו המדה דבחי' סופר מקור תושב"כ וז"ש אשת חיל עט"ב וכמ"ש במ"א וד"ל. ובשבת עולה המל' ח"ת בחי' ספור במקור החכ' שנק' סופר וזהו השמי' מספרים שהוא כתר דחו"ב וכתר דכתר כנ"ל וז"ש וסליק בשמא דכליל שהוא סיפור דמל' חכ"ת שנעוץ בתחילתו בכתר עליון בחי' סופר שמאיר שם מנהירו דשלימו עילאה שזהו עצמות אא"ס שבתורה שהוא שלימות והתכללות דחו"ג שבתורה ונק' בעל המדה לסופר הנ"ל. וכמ"ש ואהי' אצלו אמון שעשועים יום כו' כמשל האומן שמדקדק בציורו בלוח כפי הוראת רצון בעל הבנין כו' והיינו בשבת שאז עליי' העולמות לבעל הרצון לכל רצון כנ"ל וד"ל. ובאופן זה יתפרש יותר סוף מאמר זה דאמר ומנצצין בנהירו דשלימו דסופר עילאה שהוא בחי' סופר כנ"ל שנק' שלימו דספר עילאה דחכ' עילאה וזהו מכוון בפסוק השמים מספרים כבוד אל כבוד העליון דאל עליון הנ"ל שהוא דעת עליון דכתר עליון שהוא הנותן קצבה ביחוד דחו"ב באופן חידוש המוחין דמע"ב בירידה והמשכה למטה וד"ל:

(יג) ובגין כן סליק סליקו בשמא שלים ונהרין בנהירו שלים כו' הנה מ"ש ובגין כן קאי אדסמיך לי' דהיינו על בחי' דעת העליון הנ"ל הנק' סופר שנק' שמא דכליל כו' כנ"ל. ע"כ א' ובג"כ סליקו בשמא שלים שהוא בחי' דעת תחתון שמתפשט במדות כי בחי' דעת עליון הנ"ל שכולל לחו"ב דא"א הוא כליל בנהירו ושלימו עילאה דעצמות שבפנימיות הכתר שלמעלה מהתחלקות הקוין ועי"ז ממילא גם בבחי' דעת תחתון שכולל לחו"ג במדות יש בו הארת אור העצמות ונק' שמא שלים. (רק

ז, ד

שאינו כלול בנהירו דשלימו עילאה ממש כמו דעת עליון וכמ"ש כי אל דעות ה'). וביאור הדברים הנה מ"ש שמא שלים בא לשלול שמות אחרים שאינם נק' שמא שלים להיות כי דעת תחתון מתפשט בב' הפכים דחו"ג שהוא הנק' שלימות אבל שם אלקים דבחי' דין אינו שמא שלים וכן שם אל דבחי' החסד רק שם הוי' דת"ת שפנימיותו הוא הדעת. (כמשי"ת בענין משה מלגאו יעקב מלבר דדעת ות"ת כאור וכלי צורה וחומר) והוא ענין כח הטיי' השכל לזכות ולחוב שכולל לב' מיני שכליי' הפכי' דחו"ג שנק' דעת נוטה דהיינו כמו גם מאותו סברא וטעם שכבר נוטה כלפי חסד יוכל להטותו אל ההיפוך שיהי' אור אותו שכל וסברא מחייב כלפי דין כמו שמצינו בדור המבול דאותו טעם לחוב כי רבה רעת האדם וכל יצר מחשבות לבו רק רע הוא עצמו נהפך לזכות אח"כ באמרו כי יצר לב האדם רע כו' וכמ"ש במ"א באורך. וזהו רק כחו של בחי' הדעת להטות המוחין דמדות בכמה פנים שונים ונק' דעת תחתון המתפשט במוחין שבמדות לכלול ב' הפכי' במוחי' שלהם ע"כ נק' שלימות המוחין ונ' שמא שלים כי כל כח הכולל ב' הפכים נק' שלים רק מה שנק' דעת תחתון לבד להיות שאינו רק השלימות השכל שבמדות בלבד כמו לזכות ולחוב שהוא למטה הרבה משכל העצמי שבבחי' חו"ב עצמן ומכ"ש מבחי' דעת עליון שהוא דעת נוטה לרצון להשכיל מקור שכל לזכות ולחוב כנ"ל. אך הא בהא תלי' דמדעת שמטה הרצון לחו"ג אז ממילא בא דעת תחתון במדות חו"ג לפי אותו האופן ממש וז"ש כי אל דעות שסובל דעת עליון ודעת תחתון כאחד כו' וד"ל. ובחי' הת"ת שהוא מדת הרחמים שכולל חו"ג הוא ההתכללות במדות עצמן שבא אחר ההתכללות המוחין ע"י דעת תחתון הנ"ל. ולכך הדעת פנימי' הת"ת כמו שאנו רואי' שהרחמים כלול מחו"ג שהוא המדה לפטור מעונש הדין מצד הרחמים הרי כבר עבר כח מדה [זו] גם למדה"ד לומר דגם שראוי לעונש מ"מ מצד הרחמים יפטור (ויש שיעור למדה זו שאם הדין גובר ביותר לא יעצור כח הרחמי' לפוטרו מעונש וכמ"ש במ"א). וסיבת התכללות חו"ג שברחמים באה במדה מכח הדעת המתפשט בחו"ג בהתכללות אופנים שונים והיינו שאמרו כל מי שאין בו דעה כו' כי הדעת והרחמים אחד הוא שלפי ערך הדעת ממש כך יהי' ערך הרחמים דהתינוק אכזרי מפני חסרון דעת וכל שדעתו גדול רחמיו גדולים וכמ"ש במ"א שזהו ענין משה מלגאו יעקב מלבר שהוא הדעת ות"ת (כצורה וחומר אור וכלי כו'). וז"ש ובג"כ סליק בשמא שלים דוקא והוא שלימות המוחין דד"ת ששרשו מבחי' דעת עליון שהוא שלימות מקור המוחין דחו"ב כנ"ל והיינו השמים מספרים שמים אש ומים חו"ג יחד שהוא הדעת הכולל חו"ג מספרים הוא בחי' ספר וסיפור דחו"ב שמקבלים מסופר בחי' דעת

ח, א

עליון הנ"ל. וכמו"כ יתפרש בדעת תחתון שבז"א כו' וד"ל. (ולפי אופן הב' הנ"ל יתפרש שמא שלים בחכ' תתאה דמל' ששרשה בסופר שנק' שמא דכליל בשלימו עילאה כנ"ל. וג"כ בבחי' דעת עליון ודעת תחתון דתושב"כ ותושבע"פ). ומנהרין בנהירו שלים ומנצצי בניצוצי שלים. הנה מבואר למעלה בב' אופנים בפי' מנהרין מנצצין א' בבחי' או"ח ואו"י דעונג העצמי שהן באי' בבחי' חו"ג בהתכללות והוא ע"י בחי' דעת עליון למעלה מן השכל לגמרי וע"י בחי' דעת תחתון בשכל שבמדות ולכך אמר על כ"א מהם בפרט שהוא מאיר בבחי' השלימות הדעת בין בבחי' או"י שנק' נהירו הוא שמנהרין בנהירו שלים כלול גם מהיפוכו ע"י בחי' דעת עליון כו' ובין בבחי' ניצוצי דאו"ח מנצצין בניצוצי שלים כלול מהיפוכו ע"י דעת עליון כו' ונק' ניצוצי שלים מלבד ענין הכללי של התכללות שניהם יחד או"י ואו"ח בשלימות כללי כו'. וגם לפי אופן הב' הנ"ל בפי' מנהרין ומנצצין בחו"ג דאו"א דנקודה דחכ' נק' נציצו והתפשטות דבינה נק' נהירו גם על זה אמר דרך פרט בכל חלק מחלקי המוחין דאו"א שנחלקו ע"י הדעת שכ"א מהן יש בו בחי' השלימות וז"ש מנהרין בנהירו שלים שהוא חלק מוחין דאימא שנחלק ע"י הדעת ומנצצי בניצוצי שלים שהוא חלק מוחין דאבא ע"י הדעת הוא בניצוצי שלים דוקא ובבחי' דעת תחתון שבז"א מובן זה ע"פ הידוע דבחי' הדעת כולל ב' מוחין דחו"ב ויחלקם לב' מוחין דחו"ג והוא ענין ד' פרשיות דתפילין. קדש והי' חו"ב שמע והי' אם שמוע חו"ג שנחלקו ע"י הדעת דהיינו ב' מיני מוחין דחו"ג כמו שכל מטה כלפי זכות ושכל מטה כלפי חוב ואמנם כ"א כלול מהיפוכו וכמ"ש בדעת חדרים ימלאון והן ל"ב חדרים שבמוח שכללותם התחלקות דדעת המחלק המוחין דחו"ב לב' מוחין לזכות ולחוב וכמ"ש במ"א וכאשר ד"ת מתפשט במדות שבלב דז"א יש בו מב' מוחין דאו"א בבחי' ההתכללות ע"י הדעת בכל פרט דהיינו בחלק המוחין דאימא נהיר בנהירו שלים בהתכללות חו"ג ע"י הדעת וגם בחלק המוחין דאבא שבז"א נציץ ניצוצי שלים בהתכללות חו"ג ע"י ד"ת זה המתפשט במדות דז"א וז"ש תוכן לבות ה' בהתכללות שבמדות שבלב ותוכן רוחות ה' בבחי' התכללות מוחין שבמדות מחו"ב ע"י דעת תחתון זה ושרשו רק בבחי' דעת עליון דוקא כנ"ל. דהא בהא תלי' לפי אופן הטיית דעת לרצון כנ"ל. וכמ"ש כי אל דעות ה' כו'. וזהו המשך דברי המאמר ובג"כ סלקין בשמא שלים דדעת תחתון ומוחין דחו"ב שבז"א מנהרין ומנצצין הכל בשלמות דד"ת מצד שרשו בדעת עליון הנ"ל שנק' סופר לפי אותו האופן ממש כנ"ל ולכך אמר ובג"כ סליקו כו'. ואדסמיך לי' קאי משום דהא בהא תלי' ממש וד"ל:

(יד) אינהו מנהרי ומנצצי בגרמייהו כו'. והנה יש להקדים תחלה ביאור ענין אחד הנזכר בע"ח דבנין האורות והמוחין נבדל מבנין הכלים ואינם תלוים זה עם

ח, ב

זה עד שיכול להיות בנין המוחין בפרצוף שלם תחילה במהות בפ"ע ואח"כ יכנסו לתוך הכלים להאירם מעט מעט במשך זמן דימי יניקה וגדלות כו'. והענין הזה לכאורה נראה כדבר פלא ביותר שהרי נאמר לפי שכלו יהולל איש שאנו רואי' גידול האורות דחו"ב ודעת בראש עם גידול הכלי דחב"ד שהוא מוחין שבראש הגשמי' באין כאחד ממש וכן מדו' חג"ת שבלב עם כלי הלב גדלי' ובאין כא' ממש שהרי התינוק דעתו ושכלו קטן ואז כלי מוחו קטן מהכיל שכל ודעת יותר וכל יום שיתגדל כלי מוחו הגשמי' ממילא מתגדל לפי ערך בחי' אור השכל שהרי האור והכלי הן כמו צורה וחומר ממש כידוע וכל שהוכן החומר בגידולו יותר לפי ערך זה ממש יוגדל האור שהוא הצורה וכן במדות שבלב בקטן מקטנות חומר כלי הלב מדותיו קטנים והוא מצד דעתו הקטן במוחו הקטן שאין מתפשט רק מדעתו הקטן במדותיו הקטנים והיינו לפי שכלו כו' שגידול השכל הוא גידול המדות שנק' איש כידוע ומבואר במ"א בפי' כי האדם עץ השדה כו' ובפי' ימים ידברו כו' כמו יניקה וגדלות כו'. ולפי"ז בנין האורות עם בנין הכלים באין בשיעור ומדה אחד בזמן אחד לא יוסיף ולא יגרע זה על זה כלום וזה סותר הכלל שאמר בע"ח דבנין האורות נשלם בפ"ע בפרצוף שלם תחילה כו' אלא צ"ל שיש בזה הפרש בין בחי' האורות שבנפש עצמה כמו שהוא טרם בואה לכלי חומר הגוף שנבדל הוא מבנין הכלים דגוף וע"ז כיוון בע"ח שיוכל להיות פרצוף שלם באורות טרם כניסתם בכלים אבל כאשר ידוע שכניסת האורות בכלים אינו כל מהותם רק בחי' גילוי אור התפשטותם שנק' צלם וכמ"ש אך בצלם יתהלך איש שהן צלמא דנר"נ ח"י כו' ע"ז ודאי א"א לו' שנבדל בנין האורות מבנין הכלים אלא אדרבה שבנין שלהם בא כאחד בלי תוס' ומגרעת זה על זה שלא ירבה האור על הכלי ולא הכלי על האור כמו כל צורה וחומר שהצורה באה רק כפי מדתו של חומר המוכן אליו כו' והוא ענין לפי שכלו יהולל איש הנ"ל ובדרך פרט כשהוכן כלי המוח הגשמי מתפשט בו אור השכל רק כפי מדתו בלבד וגידול השכל וגידול המוח באין במדה אחד ובזמן אחד כנ"ל וכן במדות שבלב כנ"ל בתינוק הגדול בדעתו ומדותיו כו' וכמו"כ בגילוי אורות ומוחין דחב"ד במדות שבלב. הרי מזה יובן עכ"פ שיש בזה ב' מדריגות הנ"ל הא' גידול האורות דחב"ד בעצמותם טרם שיכנסו במדות להחיותם להיות נק' מוחין שבמדות הרי זה כמו בנין אורות שבנפש עצמה שנבדל הוא מבנין הכלים ואינם מתיחסים עמהם כלל כמו רוח ממללא שהדיבור בשלימות בנפש ובבואה לגוף לא יוכל לדבר עד שמוכן כלי המוצאות לאותיות הרוחני' שבנפש וכן מדות ושכל ורצון ותענוג שבנפש טרם בואם לגוף יוכלו להיות בשלימותם ובבואם לגוף יתעכב איכות אופן אור שפעם במוח שבראש ובלב מעט מעט כפי ערך הימים והשנים

ח, ג

כמ"ש ימים ידברו לפי שבצלם יתהלך איש כנ"ל והיינו מ"ש בע"ח דבנין האורות בעצמותם נבדל בפ"ע רק כניסתם בכלי' תלוים באופן בנין הכלים ממש כו' פי' כניסתם היינו רק גילוי אורם וכן יובן בכניסת המוחין דחב"ד במדות שנעשים כמו צורה לחומר שמתפשטים להחיותם כידוע הנה יכול להיות שבחי' אורות העצמי' דחב"ד (שבהעלם ומקיף על המוח הגשמי שבראש) נבנה בפרצוף שלם בבחי' הגדלות רק כניסת אור שפעם במדות שבלב בא לפי ערך גידול המדות וזה ודאי א"א לומר שיבדל ערך גידול המוח שבמדות מערך גידול השכל שבמוח הראש שהרי נאמר לפי שכלו יהולל איש דתינוק שדעתו קטן מדותיו בקטנות המוחין לפי ערך אחד ממש כנ"ל רק בבחי' אור עצמות דחב"ד יוכל להיות שנגמר בנין פרצופם רק גידול כניסתם במוח בא במדה א' עם גידול המדות כנ"ל (על דרך דוגמא שאמר בוצין בוצין כו' שיש בקטן בכח ובהעלם כל שלימות המוחין שלו שעתיד לגדל ולבוא בגילוי בכלי מוחו כשיהי' בן ע' כו' כמ"ש במ"א) ובכל זה יובן ג"כ בענין הארות בחי' מוחין דגדלות שבמדות דז"א בשבת שמאיר מבחי' ג"ר דאו"א לחו"ג שלמעלה הרבה ממוחין שבמדות שז"ש השמים מספרים כו' ע"ז אמר דאינהו מנהרי ומנצצי בגרמייהו תחלה כו':

(טו) ונהרי ונצצי לכל כבוד וכבוד דמתדבקין ביה דהא מנייהו מההוא ספירו נהיר ונהירו כל עזקא ועזקא ונצצי בניצוצי בגין דבהאי יומא מתעטרין שמים וסלקין בשמא קדישא יתיר משאר יומין ע"כ דברי המאמר. והנה להבין פי' עזקא וגם מה שבתחילה אמר דנהרי לכל כבוד ואח"כ קורא אותן בשם עזקא כו'. הנה יש להקדים ענין אחד בבחי' עגולים ויושר דהנה ידוע שההפרש שבין עיגולים ליושר הוא ענין ההפרש שבין בחי' התוהו והתיקון דע"ס דתוהו הן בבחי' עגולים עיגול בתוך עיגול כאשר יהי' האופן בתוך האופן שאין אחד מתחבר עם חבירו כי כל עיגול מוקף הוא בעיגול העליון הימנו ולא ישיגנו להתקרב בו לעולם כידוע דכל עלול לא ישיג עילתו כתלמיד דלא קאי' אדעתי' דרבי' כו' והעילה מקפת לעלול מרחוק לו דוקא ואמנם בחי' התיקון הוא בחי' היושר שהוא ההיפוך מזה והוא ענין חיבור והתכללות ע"ס זה עם זה בבחי' קוין כמו כח"ב וחג"ת כו' הרי יש חיבור לכתר עם חו"ב שלמטה הימנו וכן חב"ד לחג"ת קו האמצעי כו' וכידוע בענין י"ב גבולי אלכסון שהוא חיבור הקוין דרך פרט וזהו בחי' היושר שבא בתוך בחי' העיגולים לחברם עליון בתחתון וימין בשמאל כו' כמ"ש בפרד"ס. וביאור הדברים ידוע על דרך דוגמא מיו"ד כחות הנפש שבאדם רצון ושכל ומדות ומח' ודיבור ומעשה כו' דהנה אנו רואים שהרצון הוא למעלה מן הטעם לגמרי וא"כ כאשר ישכיל שכל וטעם לרצון הרי זה כעיגול קטן בעיגול גדול ככל עלול שרחוק מעילתו ולא ישיגנו בקירוב כלל כך הטעם לרצון לא ישיג

ח, ד

למהות הרצון כמו שהוא בעצם למעלה מהשכל לגמרי ועד"ז לא ישיגו כח המדות אל השכל אלא מוקפים בתוך השכל והשכל מקיפם מכל צד כמו הרצון שמקיף לשכל כנ"ל וכך המדו"מ מוקפים זה תוך זה עד סוף מעשה הוא העיגול האחרון הפנימי שגרוע מהכל והרצון המקיף העליון מהכל הסובבם יחד ומשובח מכולם ואין לכ"א חיבור עם זולתו כלל ובפרט במדות חו"ג הרי החסד היפך הדין בתכלית שזהו בחי' ימין ושמאל שנפרדים הם בתכלית כמו טבע הרחמנות העצמיי' עם טבע האכזריי' העצמיי' שלא יתחברו לעולם כידוע. אך בחי' היושר שהוא בחי' התיקון הוא ההיפוך לעשות בחי' חיבור והתכללות עליון בתחתון עילה בעלול וימין ושמאל מב' הפכים כחו"ג כו' והוא בהיות שאנו רואים שכמו שאין לרצון טעם דהיינו שא"א שירד להיו' בטעם עכ"ז יוכל להיו' ההיפוך והוא שכל עיקר הרצון יולד רק מצד הטעם והרי הרצון כלול בו בהעלם ועיקר הגילוי הוא הטעם בטוב הדבר שמכוחו יולד הרצון והטעם מקיף לרצון הנולד ואח"כ כשנולד הרצון בגילוי נשאר הטעם בו בהעלם ועכ"פ כלולים זה עם זה מאד והי' לאחדים ממש וכך אנו רואי' בשכל ומדות דהשכל אעפ"י שנבדל בערך מן המדות הרי ימצא שיוכלל השכל בתוך המדה והיו לאחדים ממש כי האהבה שבלב יוליד שכל לזכות כמו לבנו ואוהבו וכה"ג והשנאה שבלב יוליד שכל וטעם לחוב כו' וגם השכל והטעם מתפשט במדות להחיותם כידוע בענין המוחין שבמדות כמו שכל המטה כלפי חסד כו' וכן בשכל עצמו יש ממהות המדות כמו אהבה בשכל והתפעלות ממש רק שהתפעלות האהבה הוא במוח וכן התפעלות היראה הוא במוח כו' וכל זה וכה"ג הוא היפוך מבחי' עיגולים ותוהו הנ"ל שאין למדות עם השכל שום חיבור כלל אשר ע"כ בחי' חו"ג נפרדים בתכלית כנ"ל אבל ע"י בחי' התיקון שהוא בחי' היושר שבא בהתכללות השכל במדות ומדות בשכל הרי יוכל להיות חיבור ב' הפכי' דחו"ג במקום אחד כאלו הן מהות א' ממש וכמו שאנו רואי' בחוש שבהשכל השופט במשפט מאזני שכלו במדותיו יוכל לעשות דבר חסד כלול במדות דין ואכזריות אשר נאות לו ע"פ השכל שעי"ז יפעל מדת החסד בצירוף מדה"ד וישכנו כאחד במקום אחד כו' וכן במחדו"מ כלולים ב' הפכים ועליון בתחתון ע"ד הנ"ל ברצון ושכל ומדות כידוע וכ"ז נק' בחי' יושר שהוא התכללות הקוין כו' וכך אנו מוצאים בציור תמונת אברי הגוף שהוא ג"כ בבחי' התיקון שהוא בחי' יושר כמ"ש אשר עשה את האדם ישר כו' כי אדם בגופו דוקא הוא בא בבחי' התכללות עליון בתחתון וימין ושמאל ואמצע וכמו שאנו רואים שיש חיבור לראש ורגל כאחד ממש מפני שיש מגידי המוח ברגל ממש ויש מגידי הרגל במוח עד שנעוץ תחלה בסוף וסוף בתחילה והיו לאחדים ממש וכך בכל פרטי האיברים ימין ושמאל הכל כלולים ומתאחדים זה עם

ט, א

זה שהרי ירפאו לכאב אבר זה ע"י רפואות זולתו כידוע ומבואר במ"א ואעפ"י שבהתגלות לעין נראין חיות האברים כמפורדין במהותן ובפעולתן כ"א לדרכו וכפי מזגו ותכונתו וכו' ולא ירגיש אחד בזולתו כלל והפכיי' בפעולתם ועכ"ז יש בהן חיבור והתכללות תמידי והוא מבחי' התיקון ובחי' יושר שעושה בחי' התכללות וחיבור בנפרדים כנ"ל והנמשל מכל זה יובן למעלה בהפרש שבין בחי' ע"ס דתוהו לע"ס דתיקון שהוא ההפרש בין עיגולים ליושר דהיינו תחלה נאצלו מעצמות המאציל בבחי' עיגולים זה תחת זה שהוא כמו אור הרצון שבא בבחי' עצמותו שלמעלה מהחכמה לגמרי מקיף לעיגול אור החכ' שבתוכו והחכמה מקיף לבינה ובינה למדות. (או כיוד נקודות זה תחת זה והכל ענין אחד שהוא בחי' עצמיות של כל ספירה שהוא בחי' הכתרי') ואח"כ בא בחי' היושר שהוא בחי' התיקון להיות בחי' התכללות בכח"ב להיות הרצון מתלבש בחכמה וחכ' בבינה ובינה במדות כו' כנ"ל במשל עד שנתחב"ס כו' כתר במל' כו' וכמו בחי' התכללות אברי האדם וכנ"ל והוא הנק' בחי' אדם דיושר בחי' התיקון דשם מ"ה בגימטרי' אדם וכללותו הוא בחי' התכללות המדות שעפ"י התלבשות השכל והמוחין שיעשה חיבור ב' הפכי' דחו"ג ג"כ כנ"ל. ולהיות נתחב"ס כו' וכ"ז הקדמה להבין ההפרש שבין ימות החול ליום השבת שזהו עיקר כוונת המאמר הזה כמשי"ת וד"ל:

(טז) והנה ידוע דבחי' התוהו נפל בשבירה והיינו בחינת הכלים דתוהו שלא יכלו לסבול האור כו' וירדו ונפלו בבחי' ב"ן דבריאה כו' כמ"ש בע"ח ובחי' מל' דאצי' יורד בחול לברר בירורי' דרפ"ח ניצוצות כו' שנפלו שם מבחי' התוהו ועולה עמהם בהעלאת מ"ן מהיכלות דבי"ע לגבי בחי' המשכו' מ"ד שנמשך משם מ"ה דז"א שהוא בחי' התיקון דמ"ה שמברר לב"ן כידוע ונמצא שכל ההעלאת דב"ן בימות החול הוא רק מבחי' ניצוצות דתוהו שנפלו שם והמברר אותם הוא בחי' שם מ"ה דתיקון והיינו ממש ע"ד הנ"ל בבחי' עיגולים ויושר למעלה שהוא חיבור והתכללות שבמדות חו"ג ועליון בתחתון שנעשה ע"י המשכת השכל כו' והוא בחי' שם מ"ה דחכ' דבחכ' אתברירו רפ"ח ניצוצין דתהו והוא בחי' היושר שמתלבש בעיגולים דתהו לחבר ולקשר אותם כנ"ל וזהו שקורא לבחי' עיגולים דתוהו כשעולין למעלה בימי החול בשם עזקא בסוף המאמר שאמר דהא מנייהו נהיר כל עזקא פי' עזקא הוא בחי' עיגול כטבעת עגולה והוא בחי' הבירורים דרפ"ח נצוצות דתוהו שהן עגולים (והטעם לבחי' עיגול דוקא להיות בלתי התחלקות פרצוף ראש ורגל רק הכל כאחד לפי שהוא בחי' הכתרי' שהוא בחי' העצמיות שבלתי מתחלק עדיין לי"ס חב"ד ומדו' כו' כמו עצם הרצון כמו שהוא למעלה מן החכ' לגמרי משא"כ אם הרצון מתחלק ליו"ד כמו חכ' ומדות שברצון

ט, ב

הרי ממילא מתלבש הרצון בשכל עד שמכחו של שכל יולד תחילת הרצון כנ"ל וכן חכ' בחסד כאשר החכ' נמצא בה בחי' חסד שבחכ' יוכל להיות התלבשות חכ' בחסד שבלב שזהו קו ימין חח"ן וכן חסד בנצח) והנה בחי' החכ' דמ"ה שמברר לב"ן דתוהו הוא הנק' כבוד כידוע דכבוד לבנה"ח דבחכ' אתברירו. וז"ש השמים מספרים כבוד אל שהוא חכ' דיושר שמברר לעגולים דתוהו דרך פרט והטעם שנק' כבוד אל כי אל בחי' חסד כמ"ש כי חסד אל כל היום וכתיב והוכן בחסד כסא כו' וכבוד אל הוא כה"כ והיינו שאמר ונהרין לכל כבוד וכבוד דמתדבקין בי' פי' כי ע"ס דז"א יורדין בחול לברר לרפ"ח כו' ואז נק' כבוד אל להיותו בא מלמטה למעלה בבחי' או"ח ע"י כבוד לבנ"ח ואמנם יש הפרש גדול בין חול לשבת שבחול עדיין הבירורים דרפ"ח כו' שנק' עזקא ונק' כבוד למטה בעולם הבריאה ונק' כבוד אלקים הסתר כו' ולא כבוד אל דהיינו שמתבררים בבחי' שם ב"ן בחי' אלקים ושם מ"ה דז"א מבררם למטה בבחי' ירידה מאצי' לבריאה אבל בשבת עולין הבירורים דב"ן ע"י שם מ"ה באצי' ממש ואז נק' כבוד אל דחסד הוי' בגילוי אור בבחי' האצי' ונק' כבוד מלכים כו' שהוא בחי' מל' דכל ספי' דז"א והיינו מ"ש כל כבוד וכבוד דמתדבקין בי' בע"ס דז"א ממש והוא בבחי' שם הוי' דמוחין שבמדות דז"א כו' וזהו השמים מספרים שמים שמים עילאין בחי' מוחין דגדלות דג"ר דחו"ב במדות דז"א כנ"ל שהן מספרים ומנהרין ומנצצין לכבוד אל דמתדבקין במדות שבאין מבחי' הבירורים דחול ולפי"ז כוונתו כך דשמים עילאין מספרין ומנהרין לכבוד אל שהוא בחי' יושר דחכ' שמברר לב"ן דתוהו בעלותו לבחי' אצי' בע"ס דז"א כו' כנ"ל. וזהו המשך דברי המאמר הזה אינהו מנהרי בגרמייהו תחלה כנ"ל ואח"כ מנהרי לכל כבוד וכבוד דמתדבקין בי' וד"ל. אך א"כ לא יובן סוף המאמר שאמר דהא מינייהו נהיר כל עזקא כו' דקאי הכל על שמים עילאין דמספרים לכבוד אל גם מנייהו נהיר כל עזקא שהוא בחי' עיגולים דתוהו כנ"ל ולכאורה זה מיותר דעיזקא זה מתברר בחול ועולה בשבת ונק' כבוד אל כנ"ל וא"כ היינו הך ועוד דעיזקא זה מתברר מבחי' לבנ"ח דמל' שנק' כבוד כנ"ל וכבר אמר דמנהרי ומנצצי לכל כבוד א"כ יש בכלל מאתים מנה ולמה חוזר ואומר דמינייהו נהיר כל עזקא גם מ"ש דהא מינייהו לשון נתינת טעם לדבר ולכאורה נראה טעם זה כסותר דברים דתחילה אמר מנהרי לכל כבוד והטעם שנותן דהא מינייהו נהיר עיזקא הרי עיגולים דתוהו שנפלו בבריאה מקבלים הארה משמים עצמן כמו כל כבו' דמתדבקין וא"כ מהו ההפרש ביניהם כו' והיותר נכון כפי הפשט דשמים מספרים היינו שמספרים לכבוד אל הרי הכבוד למעלה מהם והוא בחי' אור הכתר שבכתר שנק' כבוד אל כנ"ל וזה לכל כבוד דמתדבקין בי' פי' מתדבקין בכבוד העליון מלמטה למעלה

ט, ג

(ולכך אמר בי' לשון יחיד שהוא בכבוד אל ולפי פי' הראשון הל"ל בהו דהיינו בשמים לשון רבים וד"ל) ולפי שמוסיפים בו אור בעצמות התענוג כנ"ל מתחילה מנהרי בגרמייהו מבחי' עליי' הבירורים דחול בבחי' עולת שבת כנ"ל ואח"כ מנהרי לכל כבוד עליון כנ"ל וז"ש בטעם הדבר דהא מנייהו נהיר כל עזקא שהוא בחי' עיגולים דתוהו שעולין בבחי' או"ח וכידוע דבבחי' ע"ס דאו"ח המל' בחי' כתר היפוך בחי' ע"ס דאו"י שהמל' אחרון וז"ש כתר מל' דאיהו כתר עליון שהוא בעלות המל' בבחי' או"ח שעולה להיות בכתר עליון דאו"י כי נעוץ סופן בתחלתן כו' וגם כאן ע"י הבירורים דאו"ח דחול שנק' עיזקא דשמים עילאין מנהרין ומנצצין אותן בעלותן בשיר דשבת כנ"ל בפי' עולת שבת כו' וממילא נמשך בחי' אור כתר עליון דאו"י שנק' כבוד אל דמתדבקין שמים עילאין ביה מלמעלה למטה כמ"ש וקראת לשבת עונג כנ"ל וזהו דהא מנייהו מהאי ספירו ונהירו דמספרים כבוד אל שהוא תוס' אור חדש שבעצמות התענוג מנהרין לכל עיזקא שיהי' נמשך גם בהם אור חדש זה כו' ומ"ש ונצצי בנצוצי להיות בכחם לעלות עוד בבחי' או"ח שהוא אור התענוג שעולה מלמטה למעלה והוא ענין כח המעלה מ"ן דרפ"ח כו' בימי החול דלהבא כו' כידוע שהשבת הוא נקודה האמצעית והיינו במנחה דשבת ובמוצ"ש שמאיר בחי' רעוא דכל רעוין בז"א שנק' כשב"כ בכלל והוא בחי' כבוד אל כנ"ל כו' וד"ל:

(יז) בגין דבהאי יומא מתעטרין שמים בשמא קדישא יתיר משאר יומין. הנה טעם זה שאמר בגין כו' קאי דוקא על כללות ענין המאמר הזה דהיינו בטעם כללות ענין דשמים מספרים דמנהרי ומנצצי כו' בשבת יותר מבשאר יומין ולכאורה ההפרש בין חול לשבת כבר ביאר כל הצורך מתחלת המאמר כד נהיר יומא דשבתא וכו' שמים עילאין שמא עילאה אתחזי בהו ושמא קדישא כו' והוא בחי' ג"ר דאו"א ועד רום המעלות כנ"ל שזהו עיקר בחי' מוחין דגדלות ובחול הוא רק בחי' מוחין דקטנות כו' אך בא לעורר בסוף מאמר זה ענין חדש שהוא העיקר האמיתי בהפרש שבין חול לשבת והוא מ"ש יתיר משאר יומין דוקא והענין הוא דלכאורה הנה גם ביומין דחול יש בחי' מוחין דגדלות דבחי' ג"ר דחו"ב לברר בירורים דרפ"ח כו' דבחכ' עילאה כו' דוקא איתברירו (כנ"ל דירידת ח"ע לברר הוא מבחי' פנימי' ועצם חכ"ע כמשל מי שחכמתו עמדה לו לפרנס א"ע שהוא בחי' תורתו כלי אומנתו ולכך בקושי התירו לדבר ד"ת בשבת כנ"ל) וא"כ מהו עיקר ההפרש בין חול לשבת לזה אמר דבהאי יומא דוקא מתעטרין שמים בשמא קדישא יתיר כו' דמשמע דגם שבשאר יומין ג"כ מתעטרין שמים בשמא קדישא בבחי' מוחין דגדלות דבחי' ג"ר דחו"ב אך בהאי יומא מתעטרין יותר כו'. ולהבין זה הנה יש להקדים מ"ש וירא

ט, ד

אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד דמשמע שלא ראה שמעשיו טובים עד תשלום כל המלאכה דששת ימי המעשה דוקא דהיינו את כל אשר עשה בהתכללותן יחד אז ראה והכיר שכל אשר עשה טוב מאוד וזה פלא גדול לכאורה שהרי אמר בזוהר כל יומא עבידתי' עביד כו' שהן בחי' ו"ק דז"א יום א' בחי' חסד כו' הרי בכל יום ראה את אשר עשה שהוא טוב רק שהוא טוב מאוד לא ראה עד אשר ראה כל אשר עשה דוקא כו' בהיות שמבואר למעלה בענין ב' שבתות כהלכתן אחד מלמטה למעלה שהוא עליות העונג ממלאכתו וטוב פעולתו וידוע שכל יום ויום מחדש מע"ב מרצונו הפשוט כתרגום בראשית בחוכמתא ובקדמין שהוא הרצון והוא תענוג ורצון פרטי לאור ושפע פרטיי' דאותו יום בלבד והגם שבודאי בכלות מעשה באותו יום כמ"ש ויהי ערב כו' עלה זה התענוג ורצון למעלה בעצם התענוג הפשוט ההיולי שבעצמות אא"ס ממש שנק' שעשועי המלך בעצמו' כנ"ל אבל לא נק' עדיין טוב מאוד שהוא כמו אותו בחי' עצמות התענוג שבא"ס עצמו שנק' מאוד בלי גבול ממש כמו שהוא א"ס בעצם מהותו כו' רק דוקא בתשלום את כל אשר עשה שהוא עליות תענוג כללי מכללות כל הרצונות ותענוגים פרטיי' שבששת ימי המעשה בכל ההשתלשלות דאבי"ע משום דדוקא בחי' כללות כל התענוגים האלה הפרטי' מתאחדים עם עצמות התענוג הפשוט הנבדל לגמרי מעונג שחוץ מעצמו כנ"ל לפי שעונג זה העולה מכל אשר עשה אינו מיוחד ומלובש בדבר נבדל מן העצמות שהוא במלאכתו אשר עשה מצד העצם של המעשה גם לא דרך כלל. וז"ש וירא את כל אשר עשה והנה טוב כו' והענין הוא רק מצד זה שהשלי' כל רצונו דוקא כמו שהוא בעצמות כשעלה ברצונו הפשוט כו' ולא מצד עצם המעשה כלל עד"מ אדם שעולה ברצונו לבנות בנין נאה באופנים מיוחדים הרי כפי העונג ורצון שעלה כך נגמר בנינו בפ"מ שאז מתענג מאוד ויש בזה ב' דברים האחד עונג ורצון שמצד הבנין שחפץ בו וזהו דוקא בא בדרך פרט בכל אופני מעשי הבנין אבל ענין הב' הוא העונג שמקבל מאשר השלים כל רצונו שזהו רק בכללות הבנין וגם זה לא מצד עצם המעשה רק מזה שנשלם כל רצונו לא נפל דבר מכל אשר רצה והנה תענוג גדול כזה הוא בא מצד בחי' עצמות עונג ההיולי ולא ממה שחוץ לעצמו רק שסיבת זה העונג הנשלם מכל אשר עשה הוא בא. כי מה שהוטב בעיניו כל אשר עשה גרם שלימות רצונו ותענוגו העצמי והוסיף אור וחיות בעצמות התענוג הפשוט כו' וזהו שבת דמעלי שבתא דכתי' וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאוד שעלה בעצמות התענוג הפשוט ונק' גם הוא טוב מאוד כמו בחי' עונג העצמי שבבחי' א"ס ממש מטעם הנ"ל וזהו עולת שבת כו' שהוא מכל אשר עשה דוקא משא"כ בשאר יומין עליי' העונג מדבר פרטי וגם

י, א

מצד עצם המעשה בפרט וכו' וד"ל. וזהו פי' המאמר דבהאי יומא מתעטרין שמים פי' מתעטרין הוא בחי' המקיפים דבחי' ג"ר כח"ב ולהיות שגם בשאר יומין דחול מתעטרין שמים בבחי' מוחין דגדלות שהוא מבחי' מקיפים דג"ר דחו"ב כנ"ל והיינו כענין הנ"ל בתענוג ורצון הבא דרך פרט בחידוש מע"ב בכל יום ויום כו' אבל בהאי יומא מתעטרין שמים בשמא קדישא יתיר משאר יומין ופי' יתיר זה היינו להיותו כולל כל אשר עשה שהוא טוב מאוד וכשלא נשלם כל מלאכתו לא נק' טוב מאוד וכנ"ל וא"כ יתיר זה הוא בחי' מאוד ואין זה מצד כללות המעשה בלבד שבודאי אין הפרש בין כל הפרטים לכלל הכוללם יחד דהיינו הך רק מצד בחי' עונג הנבדל מן המעשה אלא רק מצד השלמת כל רצונו בלבד שמגיע בעצמות התענוג כנ"ל זהו הנק' טוב מאוד והוא מ"ש יתיר משאר יומין בתוס' מרובה על העיקר (ולא מצד כללות המעשה שאין בזה תוספות כלל כו' וד"ל). (והיותר נכון דקאי על בחי' הבירורי' דחול דגם שמתבררי' מבחי' מ"ה דחכ' שיורד בבחי' ירידה למטה מטה כנ"ל וכמשל מי שחכם יותר יותר יוכל לברר ולתקן כנ"ל מ"מ בשבת עולה במעלה יתירה למעלה מבחי' הבירורים דחכ' וכנ"ל בענין המאמר בקושי התירו לדבר ד"ת כו' שהתו' ירדה לברר עה"ד טו"ר ובשבת בורר אסור וז"ש ודבר דבר והיינו שא' בהאי יומא מתעטרין שמים בעטרהא דכשב"כ שלמעלה מכתר שבח"ע לברר בירורים וד"ל):