לשמש שם אוהל בהם

כה, א

(מב) לשמש שם אוהל בהם פי' בזוהר שם וז"ל. אבל במה אשתמודען לשמש שם אוהל בהם בגין שמשא קדישא דאיהו משכנא מאינון דרגין עילאין קדישין ואיהו נהורא דנטיל כל נהורין גניזין וההוא משיכו דלהון ובגיני' אתחזי' מהמנותא בכל עלמא מאן דנטיל לשמשא כמאן דנטיל לכולהו דרגין בגין דשמשא איהו אוהל דאתכליל בהון ונטיל כולא ע"כ. פי' אשתמודען היינו בחי' השגת המהות ולא השגת המציאות בלבד דלשון אשתמודע בתרגום היינו כמו הכרה בלה"ק שמכיר המהות ממש ולא בהשגות המציאות בשכל מרחוק בלבד וראי' ממה שאמר בסמוך ובגיני' אתחזי' מהימנותא כו' פי' אתחזי' בהשגות והכרת המהות ולא בראיי' השכל בהשגות המציאות בלבד (ואעפ"י שנק' מהימנותא לשון אמונה אבל אמונה זו חזקה היא כמו הראי' במהות ובלשון רז"ל נק' מכיר את בוראו כידוע) והיינו אתחזי ממש ולא כמ"ש בכל הארץ יצא קום שאעפ"י שמחמת זה כל ב"נ משתעי ברזא דמהמנותא כאלו אתגליי' כו' ואית לון מהימנותא שלימתא כנ"ל היינו רק בהשגת שכל שבא בדיבור שאינו רק בהשגת מציאות ולא בהשגות והכרת המהות ממש ולזה אמר אבל במאי אשתמודען ממש לשמש שם אוהל בהם בגין שמשא קדישא כו'. וביאור שרש הדברים הנה י"ל שרש ההפרש בין ראי' השכל לראי' והשגה במהות דלכאורה ענין א' הוא שהרי ידוע שהחכ' הוא בבחי' ראי' כמ"ש וירא ראשי' כו' והוא בבחי' ראי' שכלי' שאינו רק השגת המציאות וא"כ גם השגה במהות בחכ' אינו כ"א עפ"י ראי' והשגת השכל כמו בר"מ שאמר בעין השכל אתחזי כו' ולפי זה אין זה השגת המהות ממש כמראה הנביא ולמה חכם עדיף מנביא מאחר שאינו רואה רק ראי' שכלית. אך הנה יש להקדים תחילה שיש שני מיני שפע הא' בחי' שפע העצמי' ומקוריות דהיינו שבחי' העצמיות ומקוריי' נשפע ונמשך שנק' השפעת המהות והעצם והוא כמו השפעה דטיפה במוח האב שבחי' עצמיות שבמוח נמשך ע"כ מוליד נפש עצמי' בדומה כו' והגם שזה נמשך ונשפע ממוח החכ' שבאב בלבד אבל זהו בחי' עצמו' ומהות דמוח החכ' ולא בחי' התפשטות הארתו בלבד ע"כ יוליד עצם דבר כו' ולא יופסק כו' והב' בחי' השפע חיצוני' שהוא שפע האור והתפשטות מן העצם בלבד ולא העצם והמהות כלל וכמו שפע התחכמות שכל שנמשך מן מוח דחכ' שנק' אור עצם החכ' בחי' אורו וזיוו המתפשט מבחי' עצמותו ומהותו ע"כ משפע החיצוני' דהתחכמות וכה"ג לא יוליד מאומה כו' וזהו ההפרש בין

כה, ב

בחי' פנימי' אבא שהוא עצמיות דחכמה לחיצוני' אבא שהוא רק גילוי אור שכל וסברא וכה"ג כערך ההפרש בין אור למאור העצמי וכך יובן בענין שרש ההפרש בין ראי' דחכ' שבא ע"י השגת ראי' אור השכל שנק' אור התפשטות מן העצם בלבד שעי"ז לא ישיג רק השגת שכלי שאינו רק במציאותו ולא במהותו ממש אבל בחי' ההשגה במהות אינו כ"א ע"י בחי' עצמי' דחכ' שנק' מאור ולא אור כעצמיות המוח בטיפה כנ"ל וזהו הנק' ראי' החכ' במהות שזהו ע"י בחי' עצמי' דאבא שנק' פנימי' אבא והוא מדריג' דמשה דכתי' בי' וירא ראשית כו' (וכמ"ש במ"א בענין האספקלריא המאירה כו' שנק' מאור עצמי כמו מאור השמש שלמעלה מבחי' זיוו ואורו וכמשי"ת בסמוך בביאור זה המאמ') ומה שהחכ' נק' אור ג"כ נק' ראי' כמו שרואי' לפני אור הנר שמאיר ומתפשט אור הזה אך אינו רק בבחי' התפשטות בלבד וזהו הנק' ראי' אור השכל בהשגה שכליי' לבד שאינו שפע עצמי' כלל (וגם כמו שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד שהוא נעלם מן האדם ה"ז כמו שרואה ע"י אור הנר גם במקום חושך ואפילה). אך מ"ש חכם עדיף מנביא גם בראיי' המהות הוא כשרואה בראי' דעצם ומהות החכמה שנק' מאור ולא אור כמדריגה דמשה שנתנבא בזה בראי' המהות מצד ראי' ע"י מהות דחכ' משא"כ שאר הנביאים שנתנבאו בכ"ה בכ"ף הדמיון שהוא בהגלות נגלו' אור האלקי לפי הכנת כלי אור השגת שכלם ומחשבתם כמ"ש ביד הנביאים אדמה כו' וז"ש בר"מ דוקא בעין השכל דבליבא אתחזי כולא בראיי' המהות (כמ"ש במ"א בפי' אשר ידעו ה' פא"פ כו' משום דפנימי' אבא הוא פנימי' ע"י). והנה אחר הקדמה זו יובן כללות ענין המאמר הזה בהתחלתו מ"ש אבל במה אשתמודען דקאי על אינון נהורין עילאין גניזין דמשתעי ב"נ כו' במה אשתמודען בהשגת המהות ממש דהיינו שיהי' מהותם ועצמותם מושג (ולא כמראה הנביאים שאף שרואי' במהות אך רק דרך מחזה ואספקלריא כרואה במראה כמ"ש הן במראה אליו אתוודע כו' ולזה אמר חכם עדיף מנביא שרואה במהות ועצם בלי אמצעי כלל כמ"ש במשה פא"פ אדבר בו כו') והשגה זו שמשיגי' במהות היינו במהות ועצמי' דחכ' שנק' מאור ולא אור כנ"ל שלמעלה מהשגה שכליי' שע"י אור השכל שהוא רק בחי' התפשטות מן העצם בלבד וממילא אינם משיגים רק במציאות ולא במהות כלל וד"ל. וז"ש אבל במה אשתמודען במהות שא"א להיות ע"י ראי' שכליי' כמו שאר ב"נ דמשתעי ברזא דמהימנותא שלימתא שאין זה רק בהשגת השכל שבא בדיבור כאלו משיגים המהות כמ"ש כאלו אתגליין כו'. הנה לזה אמר לשמש שם אוהל בהם כו' בגין שמשא קדישא דוקא להיות מבואר למעלה בענין בכל הארץ יצא קום דקוום זה הגם שבא מבחי' אור

כה, ג

העצמי' דוקא שלפניו נגלה כל העלם היותר עליון כו'. אבל גם זה אינו גורם רק להיות בחי' גילוי אא"ס בראיי' השכל שנק' אור החכ' בלבד וממילא הרי אינם משיגים במהות ועצם דאינון דרגין עילאין גניזין רק משתעי בהון בשכל שבדיבור כנ"ל שנק' השגת המציאות אבל במה אשתמודען דרגין עילאין גניזין הללו במהותם ועצמותם לשמש דוקא והוא בחי' עצם החכ' שנק' פנימי' אבא ובחי' ההארת העצמי' דאבא נק' בחי' פנימי' יסוד אבא והוא הנק' בזוהר שמשא קדישא דוקא דקדש בחכ' העצמי' וז"ש ובגיני' אתחזי' מהימנותא אתחזי ממש כנ"ל והוא שרש המדריגה דמשה שהוא בבחי' פנימי' יסוד אבא וכמ"ש פני משה כפני חמה כו' וד"ל. וז"ש בגין שמשא קדישא שהוא בבחי' יסוד אבא בבחי' פנימי' ועצמי' שבו שנק' פני חמה דהיינו לא בחי' האור וההתפשטות שלו שנק' זיו השמש בלבד אלא בחי' שמשא עצמו ומהותו וכמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים פי' הוי' זה היינו בבחי' הוי' דחכמה עצמה והוא שנק' שמשא קדישא בבחי' קודש העליון דפנימי' אבא שבו וע"י יוכל לחזות בנועם ה' בבחי' השגת המהות ועצמות דאא"ס ממש כי עיקר גילוי עצמות דאא"ס הוא בפנימי' ועצמי' דחכ' שנק' שמשא קדישא והוא בחי' המאור דחכ' (וכמ"ש במ"א בפי' ועינינו מאירות בבחי' מאור ולא בבחי' אור כו') ומ"ש עוד דאיהו משכנא מאינון דרגין עילאין כו' שזהו פי' למ"ש לשמש שם אוהל בחי' המקיפי' כמשי"ת היינו בחי' יסוד אבא שנק' משכנא דאינון דרגין כו' ואעפ"י שבחי' יסוד הוא בחי' ההשפעה למקבלים אין זה בחי' אור וזיו אלא בחי' השפעה עצמיי' כנ"ל והוא הנק' בחי' פנימי' יסוד וכמ"ש בסמוך דאיהו נהורא דנטיל כל נהורא שכל האורות העליונים כלולי' בו ומאן דנטיל שמשא כאלו נטיל כולהו דרגין כו'. אך א"כ י"ל למה נק' בשם אוהל כמ"ש לשמש שם אוהל בהם וגם להבין כל פרטי דברי המאמר במ"ש דאיהו משכנא דאינון כו' ואח"כ אמר ואיהו נהורא דנטל ומסיים דאיהו אוהל דאתכלל בהון ולא שהן נכללים בו דלכאורה יקשה רישא לסיפא הנה יש להקדים תחילה בפי' ענין יסוד אבא שמלובש ביסוד ז"א שזהו ענין שמשא קדישא הנזכר כאן:

(מג) דהנה ידוע בביאור ענין יסוד שנק' צדיק וטוב כמ"ש אמרו לצדיק כי טוב כו' שזהו בחי' טבע הטוב להיטיב לכל והוא בחי' צדיק שהוא צדקות אהב להחיות רוח שפלים כי הצדקה עצמה היא השפעה שכבר נשפע למקבל וצדיק הוא המשפיע צדקה זו והוא מחמת טבע טובו שמדת טובו גורם שמשפיע וייטיב לאחרים ונמצא הטבתו לאחרים מסתעף מכח מדת עצם טובו דוקא ונק' מה שמטיב הטבות רבות לאחרים בשם חיצוני' כלי יסוד שנק' צדיק כשנק' בשם משפיע צדקה וחסד לדל ועני וכה"ג אבל עצם מדת טובו שמכח הזה

כה, ד

חפץ להיטיב לכל נק' פנימי' ועצמי' יסוד ונק' טוב בעצם שכולל כל מיני הסתעפות ריבוי הטובות שמטיב לאחרים דהיינו כל מה שעתיד להשפיע לכל מכח טבע מדה זו (ובאמת יש בזו עצמו ב' מדריגות זו למעלה מזו דמה שכולל כל מה שעתיד להשפיע לכל אינו רק הכולל כל ההתחלקות ריבוי ההטבות שמתפשטין לזולתו אבל כל מה שכולל כל חלקי פרטי עצם טובו כמו שהוא טרם שמתפשט שייטיב מכח טובו הוא למעלה מהכולל כל הטובות שנק' הטבות כי זהו טוב העצמי שכולל כל מיני טוב שבעצם כמו מדת הטוב בעצם לפיזור ממונו שעצם הטוב הוא בא בדבר פרט במה שמפזר ממונו ומניח א"ע בשביל זולתו וכן חסד שבגופו וכן חסד וטוב שבשפע שכלו ובטוב מדותיו יש ג"כ פרטים בריבוי אופנים עצם הטוב שבכל מדה כמו לבזות א"ע לילך לשפל ופחות הערך ולא להקפיד על בזיונו ולעבור על מדותיו ולרחם על שונאיו וכה"ג רבים המה ולכך כללות עצם הטוב הוא מה שנתקבצו כל חלקי פרטי העצמי' ביחד (בל"א נק' גוטער) כולל כל מיני טוב בעצם אך עיקר ענין הטוב בכלל הכולל כל מיני טוב העצמי הוא מה שמפקיר א"ע בשביל זולתו (בל"א גוצקייט) שמניח ומצמצם בעצמו ונותן לחבירו (בל"א ער גיט זיך אוועק) כמו ב' מהלכים בדרך ושניהם צמאים וקיתון ביד א' שאינו מספיק רק לחיותו ומניח חיי עצמו ושותה רק החצי וכה"ג ואעפ"י שמן הדין חייך קודמין אבל מצד טבע הטוב העצמי שלא יוכל לראות ברעת חבירו הרי מפקיר א"ע וטוב לו שימותו שניהם בקיתון זה שאינו מספיק לשניהם משישתה הוא כולו ויחי' וחבירו ימות לעיניו וכה"ג. וז"ש בזוהר אך טוב וחסד כו' טוב כד לא אתפשט לתתא וחסד כד אתפשט לתתא היינו מה שמניח א"ע ועדיין לא בא השפעה לזולתו והוא הנק' טוב בעצם אבל ההטבה לזולתו הוא הנק' חסד המתפשט כו') ונמצא עכ"פ יובן בבחי' יסוד שנק' צדיק ונק' טוב (שהוא התפשטות שפע ההטבה שנק' צדיק והטוב בעצם שנק' טוב ושניהם בבחי' הכלל שכולל כל פרטי ההסתעפות שבו כנ"ל) שכל המדות כלולי' בו ונק' משכנא דכל נהורין כו' להיות שכל מדה יש בה מבחי' הטוב דיסוד שהוא ירידת השפע שלה הנק' הטבה בפרט של אותה מדה והטוב בעצם שבאותה מדה כמו יסוד שבחסד יסוד דת"ת כו' וא"ל לא הי' נמשך ממנו מאומה (והיינו בחי' ה"ח שביסוד שנמשך מכל מדה שביסוד לפי שבחי' טוב שביסוד כלול הוא בכל מדה כמ"ש בע"ח דוי"ו דיסוד מאיר בכל מדה כו') כי הרי מה שמטבע הטוב להיטיב שנק' צדיק וטוב הוא רק בבחי' היולי (שנק' בל"א גוטער או גוצקייט) בלתי נודע עדיין דבר מה בפרט שבו יהי' נק' טוב רק בבחי' המדות פרטי' כמו מדת החסד בממון או חכ' כו'

כו, א

בזה נודע וניכר מציאת טבע הטוב ולזאת הרי אינו רק בחי' היולי וכל האורות כלולים ביסוד להיות פועל טבע טובו על ידם כו' וד"ל (וז"ש יקוו המים כו' אל מקום א' שהוא בחי' יסוד שנק' כנישא דכל נהורין שבבחי' טבע הטוב שם הוא ירידת כל מדה מעצמותה למטה שזהו בחי' ה"ח שבה לירד מגבוה לנמוך כו'. אך בכאן אמר משכנא שהוא בחי' אוהל בחי' מקיף שבו ישכנו כל האורות כמשי"ת בסמוך). והנה שמשא קדישא הוא בחי' יסוד אבא בבחי' השפעה עצמי' דחכ' שנק' מאור ולא אור כנ"ל ובחי' אור המאיר הוא בחי' יסוד ז"א שנק' טוב והאור נק' טוב כמו וירא אלהים את האור כי טוב לפי שמטבע האור להאיר לזולתו ולצאת מעצמו שהוא כטבע הטוב להיטיב לזולתו כמ"ש אור זרוע לצדיק כו' שמה שמטבע הטוב להיטיב נק' אור זרוע לצ"ע בחי' יסוד ז"א וכשהטוב בעצם עז"נ טוב ה' לכל כידוע וד"ל. ומעתה י"ל ענין התלבשות בחי' יסוד אבא ביסוד ז"א דוקא (כי יסוד אימא מסתיים בחזה כו' ויסוד אבא ארוך ומגיע עד יסוד ז"א ולכך נק' יוסף יתום מאמו ולא מאביו כמ"ש בע"ח) דהנה מבואר למעלה בעיקר ענין טבע הטוב שהוא להניח א"ע כו' וזהו בחי' פנימי' ועצמי' דיסוד שהוא הנק' עצם הטוב שכולל כל מיני הטבות שעתיד להשפיע כו' ויש בכלל מאתים מנה וכך הוא ממש בבחי' יסוד אבא שהוא בחי' השפעה עצמי' ומקורי' דהיינו שכל העצמי' נמשך משא"כ שפע חיצוני' דשכל שא"ז השפע' עצמותו ממש (אבל ענין השפעה דיסוד להיטיב לזולתו הגם שהטבה זו חיצוני' אבל נותן לו כל מה שבעצמי' ממש כמו ממעילו עד חגורו דיהונתן לדוד משום דאהבת נפשו אהבו שהוא האהבה דמשפיע למקבל שנותן המשפיע כל עצמותו עד שלא נשאר לו כלום כמו וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו שלא נשאר לו כ"א גווייתו כמו תושב"כ לגבי תושבע"פ שלא נשאר כ"א אותיות שנק' גווייתו בלא נקודות כו' וכמ"ש במ"א) ולכך מגיע בחי' השפע עצמו דיסוד אבא עד יסוד ז"א דהגם שבחי' יסוד ז"א הוא רק בבחי' שפע חיצוני' להיטיב לזולתו אבל מצד הנחת עצמותו הוא בא (שנק' בל"א גוצקייט) כנ"ל ה"ז בחי' השפעה עצמי' שנותן כל עצמותו (ער גיט זיך אוועק און לייגט זיך אוועק) כו' ונמצא דהשפעה עצמי' דיסוד אבא הנ"ל שבא מצד העצם דוקא בבחי' יסוד ז"א מתלבש רק ששם הוא מצד עצם הטוב הוא הגורם להיות משפיע כל עצמותו (וזהו טיפת יסוד ז"א שאחוז וקשור בהשפעה עצמי' דטיפה הרוחני' שבמוח שהוא השפעה עצמי' מצד העצם ממש שנק' פנימי' יסוד אבא ויוצא לחוץ מעצמותו למקבל ע"י יסוד דז"א שבו הטבע להיטיב לזולתו (בל"א פון זיך) כו' והבה"ת דטבע הטוב העצמי גורם התעוררות השפעה העצמי' ממקורו וכמ"ש צדיק כתמר כו' וכמ"ש

כו, ב

במ"א בענין והאדם ידע כו') ולפי"ז יובן ג"כ בענין אור השמש שמאיר מצד עצם המאור של השמש שנק' הארה עצמי' דוקא עז"נ באור כי טוב שהוא בחי' יסוד ז"א שמלובש בו פנימית יסוד אבא כו' מטעם הנ"ל וד"ל. ומעתה יתבארו פרטי ד' המאמר שמשא קדישא דאיהו משכנא מאינון דרגין עילאין קדישין היינו בחי' מקיפים דג"ר דחו"ב שנמשך בבחי' פנימי' יסוד אבא הכל בא ושורה בבחי' יסוד ז"א כנ"ל ולכך נק' משכונא בשם אוהל. וז"ש לשמש שם אוהל בהם לא כמו בבחי' קום שבכל הארץ בבחי' אור מתפשט אלא בבחי' מקיף דאוהל שכולו שם להיותו בבחי' השפעה עצמי' דוקא וד"ל. ואיהו נהורא דנטיל כל אינון נהורין הוא בחי' יסוד ז"א שבטבע הטוב העצמיי שכלולי' בו כל מיני טוב וחסד שבכל אורות הנעלמים שבאין לידי גילוי לירד מגבוה לנמוך ולכך מאן דנטיל שמשא שהוא יסוד ז"א שבו יסוד אבא שהוא בחי' השפעת כל העצמי' ממש ה"ז כאלו נטל כולא ממש וד"ל. ומה שמסיים בגין דאיהו אהל דאתכליל בהון ולא א' דאתכלילו בהון כמו ברישא היינו לפי פשט הכתוב דלשמש שם אהל בהם דמשמע שהשמש עשה בהם אוהל לעצמו א"כ כמו האוהל המקיף לאדם כך המה מקיפים לשמש שהוא בחי' יסוד וז"ש דאתכליל בהון כאדם המוקף באוהל והענין הוא משום דגם שכל האורות העליונות העצמיים מתכנשין ושורין ביסוד שהוא רק מצד עצם הטוב להשפיע כל עצמותו כו' אבל בחי' השפעה עצמי' הנעלם שבאה מצד עצם המשפיע א"א שיבא בגילוי או"פ כ"א בבחי' מקיף כאוהל כו' אבל מ"מ שוכנים בו כולם כא' בבחי' אוהל מקיף א' שנעשה מכללותם יחד וז"ש דאתכליל בהון ונטיל כולא כו' וד"ל: