והוא כחתן יוצא מחופתו

כו, ב

(מד) והוא כחתן יוצא מחופתו. פי' בזוהר וז"ל ואיהו נהיר בכל אינון גווני נהורין דלתתא וע"ד והוא כחתן יוצא מחופתו בנהירו ונציצו דכל נהורין גניזין דכולהו בתיאובתא וברעותא שלים יהבי לי' רעותייהו ונהירו דלהון כמה דלחתן אית לי' רעו ותיאובתא דכלה למיהב לה נבזבזין ומתנן וע"ד והוא כחתן יוצא מחופתו מאן חופתו דא עדן וכמ"ש ונהר יוצא מעדן ועדן דא איהו חופה דחפיא על כולא ע"כ. הנה מ"ש ואיהו נהיר כו' ר"ל האי שמשא קדישא שהזכיר קודם שהוא בחי' יסוד אבא שמלובש בבחי' יסוד ז"א כנ"ל ועז"א והוא כחתן יוצא כו' דקאי אדסמיך ליה לשמש שם אוהל כו' דאחר ששם אוהל בהם הוא כחתן יוצא מחופתו דא עדן כו' ויציאה זו שיוצא מחופתו הוא להאיר לכל בנין קומת המל' שנק' גוונין נהורין דלתתא שהן ע"ס דמל' שנק' נהורין דלתתא ודוקא לאחר ששם לעצמו אוהל בהם שהן בחי' מקיפים דאו"א ששם לעצמו תחלה ואח"כ יוצא מחופתו להאיר לכלה בחי' המל' ג"כ מאותן אורות המקיפי' וז"ש יוצא מחופתו בנהירו ונציצו דכל נהורין גניזין שהן בחי'

כו, ג

המקיפים העליונים הנ"ל ומה שמתחלה כששם וקיבל בעצמו נק' אוהל וכשיוצא להאיר למל' נק' חופתו זהו בחי' מקיף הכללי דאבא כמ"ש בסמוך דעדן נק' חופה דחפיא על כולא וזהו המשך דברי המאמר בכלל וביאור הדברים מובן מכל הנ"ל בשרש בחי' יסוד אבא שמסתיים ביסוד ז"א שהוא בחי' השפעה העצמי' שגם מבחי' המקיפים דג"ר דאו"א נמשכים שם אך הן שוכנים במקיף ובהעלם על בחי' יסוד ז"א שנק' שמשא כאהל כנ"ל דאעפ"י שכל בחי' העלם העצמי' כלולים ביסוד ז"א שהוא בחי' עצם הטוב כנ"ל אבל בחי' עצמותו כמו שהוא שוכן בהעלם על בחי' עצם הטוב ומה שאח"כ הוא שמשפיע כל עצמותו מצד עצם טובו להמקבל זהו מ"ש כחתן יוצא להאיר לכלה מאותן אורות השפעות עצמי' הפנימי' יסוד אבא שמלובש בו ושם לעצמו לאהל תחלה ואח"כ כשבא להאיר למל' אזי נק' יוצא מחופתו בנהירו ונציצו דכל נהורין גניזין כי בעצמו הי' כל נהורין הגניזין שורים עליה בהעלם בבחי' אהל אך כשבא להאיר למקבל מעצם טובו נהיר בנהירו ונציצו דאור שפע העצמות שבו הי' בהעלם שהרי נק' אור כמ"ש למעלה והוא בחי' הארת עצמי' שבא מצד טבע הטוב להיטיב כנ"ל וז"ש ואיהו נהיר כל אינון גוונין נהורין דלתתא כמ"ש באורך נראה אור להאיר למל' שנק' הארה דהארה וזהו ההפרש בין אהל לחופה דבהיותו לבד בלא יחוד עם הכלה נק' אהל כי הכל נכללים בו בהעלם אבל כשבא להתייחד עם המקבל נק' חופתו שאז מאיר בו ממקיף הכללי דאור אבא כדי שיוכל להאיר במל' המקבל וז"ש והוא כחתן יוצא מחופתו בנהירו ונציצו בגילוי הארת מקיפים עליונים הנק' נהורין גניזין והוא ענין המתנן ונבזבזן שא' בסמוך שנק' קישוטי כלה הכל בבחי' מקיפים שקודם היחוד וזיווג כידוע. אך אם לא שם אהל לעצמו תחלה מכל האורות המקיפים לא הי' לו במה להאיר להכלה להיות קישוטים כו' (כמו עד"מ בלא שפע עצמיי' אין טבע עצם הטוב מועיל למקבל כלום כו') ולפי שהמל' ללמג"כ ע"כ איהו דוקא נהיר לכל אינון גוונין נהורין שבה שהן בנין ע"ס דכל קומת המל' מכל אותן אורות המקיפים ששם אהל בהם תחלה וד"ל ומ"ש דכולהו בתיאובתא וברעותא שלים יהבי' לי' רעותייהו ונהירא דלהון קאי על כל בחי' המקיפים העליונים שנק' נהורין גניזין כנ"ל. וי"ל לכאורה מה שכפל הדבר דברעותי' שלים יהבי' לי' רעותייהו הרי רעותייהו הוא הרצון וברעותא שלים היינו ברצון טוב ושלים ואיך יתכן לומר שברצון יתנו רצון כו'. אך הנה ילה"ק ענין הידוע שבכל השפעה יש רצון ותענוג דהיינו שנתנה ברצון ותענוג דוקא וכל השפעה שלא נתנה ברצון ותענוג אינו השפעה ומתנה כלל וכמו יותר משהעגל רוצה לינק הפרה רוצה כו' הרי רצון ותענוג גדול יש

כו, ד

במשפיע בהשפעתו בין בשפע חיצוני' בין בשפע פנימי ועצמי' הכל ע"י התענוג ורצון באו רק שהתענוג והרצון שבהשפעה החיצוני' אין שם מפנימי' ועצמי' התענוג ובהשפעה דעצמי' שם הוא עצמי' הרצון והתענוג ע"ד דוגמא שפע האב לבנו שהתענוג והרצון עצמי' בשפעו אליו משא"כ באותה שפע עצמו לתלמידו ואוהבו שאינו בנו גם שבודאי יש לו רצון ותענוג בהשפעתו אבל אינו בא מבחי' פנימי' ועצמי' כ"כ כידוע ולפי"ז כמו שיש ב' מיני שפע פנימי' וחיצוני' הנ"ל ביסוד אבא כך יש ב' מיני תענוג ורצון בהשפעה זו וזה ידוע ענין התענוג ורצון אשר בא בכל משפיע הוא לבד מרצון ותענוג ששייך לאותו שפע מצד עצמו לבד ע"ד דוגמא שפע צדקה לעני ודאי מתרצה תחלה לכך מצד הרחמנות כפי האופן שנתעורר ברחמים וחסד כך עולה ברצונו להשפיע לו חסד זה אך מה שיש לו רצון ותענוג בהשפעה זו נבדלת היא לגמרי מפרט רצון זה שיש לו בחסד זה מצד הרחמנות רק שהוא מצד הטבע כל המשפיע שאם אין לו תענוג ורצון להשפיע לא יהי' לו רצון לחסד שבשפע זו כלל והוא בחי' היולי כללי לכל מיני שפע בעולם וכמו שנראה בחוש שאם אדם טרוד בצער לא יהי' לו תענוג להשפיע אז הגם שהי' מהראוי לפי טבע עצם טובו לחפוץ בצדקה לעני מפני הרחמנות לא ישפיע ואם טוב לבו בתענוג דבר מה יותר יהי' לו תענוג להשפיע גם למי שלא יהי' חפץ גם בסיבת עצם טובו א"כ נבדל בערך התענוג הזה שבמשפיע בהשפעתו הרבה יותר מערך עצם מדת טובו להשפיע כו' וזהו הנק' רצון לרצון ותענוג לתענוג היינו אם ירצה ויתענג אם לא ירצה תלוי במקור הרצון והתענוג באופן שיעור המשכתו כמו בכי טוב לבו או להיפוך כו' וד"ל. וז"ש דכולא ברעותי' יהבין רעותייהו פי' רעותייהו הוא בחי' הכתרים דע"ס שהן בחי' המקיפים כמ"ש כצינה רצון תעטרנו ומקור הממשיך לרצון וכתר זה הוא רצון לרצון ותענוג לתענוג כנ"ל וז"ש בתיאובתא וברעותא שלים יהבין לי' רעותייהו שהוא פנימי' התענוג והרצון שבא בכל משפיע להיות מקור לרצונו בהשפעתו כנ"ל והיינו דוקא בבחי' המקיפים שיורדין כולם בבחי' יסוד אבא שהוא בבחי' שפע עצמי' כמשל שפע האב לבנו שעצמות התענוג נמשך ברצון ותענוג של ההשפעה משא"כ לזולתו כו' והנה גם בבחי' יסוד ז"א שנק' עצם הטוב להיטיב למקבל ג"כ בחי' רעותא שלים אית לי' למיהב לכלה מתנן ונבזבזן שזה רק מצד אור התענוג והרצון לרצון ותענוג שיהי' לו בקירוב ויחוד אח"כ ע"כ תאובתא ורעו אית לי' ביותר ויתן לה מתנות ממש לפ"ע התענוג ורצון שיש לו בשפע דיחודו כן ירבה המוהר (וכן בשכם לפי שחשקה נפשו ביותר בדינה אמר הרבו עלי מוהר ומתן כו') ולפי הנ"ל היינו

כז, א

לפ"ע רב עצם טובו להיטיב כן ירבה תאובתא ורעו למיהב לכלה מתנן לפי שכל השפעה נתנה בתענוג דוקא כו' וד"ל. אך הנה זאת ההשפעה הבאה בבחי' עצמי' מעצמי' דיסוד אבא הנה לזאת כל נהורין גניזין יהבי' לי' ליסוד ז"א שנק' שמשא רעותייהו ברעותא שלים מבחי' פנימי' ועצמי' התענוג ולפי שבחי' יסוד ז"א מביא כל ההשפעה העצמי' למקבל ע"כ לי' דוקא יהבו רעותייהו וכל נהירו דלהון והיינו דמסיים דבריו כמו דלחתן אית לי' רעו ותיאובתא שהוא מצד עצם טובו להיטיב למיהב נבזבזן שהוא מצד גודל התענוג שבא בהשפעה שחוץ לעצמו למקבל כו' כך גם ביסוד ז"א נמשך כל רצון המקיפים ברעותי' שלים מזה הטעם עצמו לפי שגם בהשפעה עצמי' יש מעצם התענוג כו' והבה"ת משום דבחי' יסוד ז"א בא להשפיע כל עצמותו נמשך לו מעצמות התענוג שמלובש במקבל מהשפעה עצמי' דוקא כנ"ל שיש בזה שפע עצמי' וז"ש ברכות לראש צדיק וכמ"ש למעלה דנטיל כולא כו' וז"ש יוצא מעדן דא חופה דחפיא על כולא להיות סוף הכל להביא אל המקבל ג"כ בהשפעה עצמי' דוקא כנ"ל שיש בזה כל עיקר כללות התענוג העצמי' שנשלם רק בהגיע לבסוף ע"כ הוא נק' מקיף הכללי דחפיא על כולא וכמ"ש כי על כל כבוד חופה כו' וכמ"ש במ"א וז"ש מחופתו ל' יחיד שכולל כל התענוגי' פרטי' דרעותי' שלים דיהבי' לי' רעותיי' מפני שכללותם יחד נשלם בהאי חופה שע"י החתן שהוא בחי' יסוד ז"א דוקא וד"ל וכל תיאובת' ורעותי' שלים של כולם נכללים בחופה זו מטעם זה וזהו הנק' עדן כללי דחפיא על כולא וד"ל: