כז, א

לפ"ע רב עצם טובו להיטיב כן ירבה תאובתא ורעו למיהב לכלה מתנן לפי שכל השפעה נתנה בתענוג דוקא כו' וד"ל. אך הנה זאת ההשפעה הבאה בבחי' עצמי' מעצמי' דיסוד אבא הנה לזאת כל נהורין גניזין יהבי' לי' ליסוד ז"א שנק' שמשא רעותייהו ברעותא שלים מבחי' פנימי' ועצמי' התענוג ולפי שבחי' יסוד ז"א מביא כל ההשפעה העצמי' למקבל ע"כ לי' דוקא יהבו רעותייהו וכל נהירו דלהון והיינו דמסיים דבריו כמו דלחתן אית לי' רעו ותיאובתא שהוא מצד עצם טובו להיטיב למיהב נבזבזן שהוא מצד גודל התענוג שבא בהשפעה שחוץ לעצמו למקבל כו' כך גם ביסוד ז"א נמשך כל רצון המקיפים ברעותי' שלים מזה הטעם עצמו לפי שגם בהשפעה עצמי' יש מעצם התענוג כו' והבה"ת משום דבחי' יסוד ז"א בא להשפיע כל עצמותו נמשך לו מעצמות התענוג שמלובש במקבל מהשפעה עצמי' דוקא כנ"ל שיש בזה שפע עצמי' וז"ש ברכות לראש צדיק וכמ"ש למעלה דנטיל כולא כו' וז"ש יוצא מעדן דא חופה דחפיא על כולא להיות סוף הכל להביא אל המקבל ג"כ בהשפעה עצמי' דוקא כנ"ל שיש בזה כל עיקר כללות התענוג העצמי' שנשלם רק בהגיע לבסוף ע"כ הוא נק' מקיף הכללי דחפיא על כולא וכמ"ש כי על כל כבוד חופה כו' וכמ"ש במ"א וז"ש מחופתו ל' יחיד שכולל כל התענוגי' פרטי' דרעותי' שלים דיהבי' לי' רעותיי' מפני שכללותם יחד נשלם בהאי חופה שע"י החתן שהוא בחי' יסוד ז"א דוקא וד"ל וכל תיאובת' ורעותי' שלים של כולם נכללים בחופה זו מטעם זה וזהו הנק' עדן כללי דחפיא על כולא וד"ל: