מקצה השמים מוצאו

לא, ב

(נא) מקצה השמים מוצאו. פי' בזוהר (שם) וז"ל. מקצה השמים מוצאו. מסייפי אילין שמים עילאין דקאמרן איהו נפיק בגין דבסופא דגופא איהו נפיק. ובההיא אתר אשתמודע בין דכר לנוק'. ודא

לא, ג

הוא דכתי' ולמקצה השמים ועד קצה השמים. קצה השמים דא עלמא עילאה ולמקצה השמים דא מלכא דשלמא דיליה כמה דהאי נטיל כל נהורין וכולהו בי' אוף הכי האי נטיל כל נהורין וכולהו בי' ע"כ. פי' מסייפא אילין שמים עילאין הוא בחי' יסוד אימא דאימא עילאה דאצי' דהיינו בחי' נה"י דבינה שנק' סופא דשמים עילאין (כי בחי' שמים עילאין הוא בחי' ג"ר דאו"א וסיומם בנה"י דבינה דוקא כי הבינה הוא בחי' ההשגה ליש וביסוד אימא נקלט במוח ההשגה לבחי' יש יותר וזהו הסיום של כל אורות הנעלמים דא"א וע"י כו' שבג"ר דחו"ב שנק' אין הנעלם כשבא לכלל בחי' יש היותר אחרון שבבינה שהוא בחי' יסוד אימא). והנה שרש ענין זה המאמר מדבר במקור ושרש הראשון דבחי' גילוי המוחין דאבא ביסוד ז"א שנק' שמשא שזהו לאחר בקיעת יסוד אימא דוקא שנק' סופא דגופא שמשם תולדות ז"א כמשל הבן הנולד מרחם אמו כו'. דהיינו לאחר בקיעת יסוד אימא אבל קודם שנבקע יסוד אימא הרי בחי' החסדים דאבא סתומים ונעלמים עדיין ביסוד אימא ולאחר שנבקע יסוד אימא אזי דוקא יוצאים חסדים ואורות דאבא בגילוי לז"א והוא בחי' יסוד ז"א שנק' שמשא דנפיק בסופי' דגופא ונק' סייפא דשמים עילאין שהוא לאחר בקיעת יסוד אבא ונגלה אז אור דאבא בז"א. וזהו פי' מקצה השמים מוצאו דהיינו שרש הראשון בגילוי אור אבא ביסוד ז"א הוא בקצה השמים דיסוד אימא שנק' עלמא עילאה (דיסוד אבא ארוך משל אימא דיסוד אימא מסתיים בחזה דז"א וזהו דבינה עד הוד דז"א אתפשטת ולא עד יסוד כי ביסוד דאימא החסדים סתומים ולאחר בקיעת יסוד אימא יוצא אור אבא ומגיע ליסוד ז"א וז"ש ומרדכי יצא כו' וכן אך יצא יצא יעקב כו'. וזהו שיסוד ז"א נק' יתום מאמו ולא מאביו כידוע). ולהבין ביאור כ"ז הנה ידוע דאור אימא הוא בחי' בינה שהוא מוח ההבנה וההשגה להשיג כל המושכל בעומק ואורך ורוחב וכלול מע"ס ג"ר ומדות כו'. וכללות ענין הבינה הוא רק בחי' מקבל מאור אבא כי עיקר ההשגה אינה רק בחי' בית קיבול בהתפשטות אורך ורוחב ועומק לבחי' אור אבא שהוא בחי' נקודת אין דחכ' שבהעלם כידוע שהחכ' נק' אין והבינה נק' יש והמדות שבהשגות הבינה ג"כ שכליים והשגו' שבמוח הן ונק' מדות שבשכל כמו הדבר המושג לחיוב או לזכות במוח והן חג"ת דאימא ונו"ה כו'. עד בחי' יסוד אימא שזהו בחי' ההתקשרות להתקשר ולקלוט היטב את אור ההשגה והסברא גם שכבר משיגה במוח בכי טוב בעומק גדול רק שלא נקלט דבר המושג ומושכל בבחי' התקשרות היטב במושכל בעומקו עד שכל כלי מוחו ממולא מן כל העומק של אותו הסברא והמושכל וכאשר קולט היטב בהתקשרות גדולה עד שכל מוחו ממולא ממנה בלי יוכל להשיב מאומה

לא, ד

לשואלו דבר כו' זהו הנק' יסוד אימא בחי' כלי הקליטה לקלוט ולהתקשר היטב בהשגת דבר מה (ובל"א פאר קלעפט אין שכל [שטארק] און פאר נומען גוט און פאר טראגין און דער הערט זייער גוט אין מוח) ונק' אודנין דשמעין והמה אודנין דלבא, בינה לבא, ששם מסתיים בחי' יסוד אימא (וכל מי שיש בו כלי הקליטה במוח הנק' יסוד אימא ביותר לעומק הוא יעמוד [יותר] על תמצית ועומק המושג יותר (שהוא אין דחכ' שבבינה שזהו חכם בבינה ע"ב דס"ג וגם עד כתר דחכ' אין דחכ' שבהעלם כו' ועד בחי' חכ' שבכתר שנק' ח"ס ועד בחי' הכתר עצמו עד כתר שבכתר לפי שנתחב"ס וכמ"ש בסוף המאמר דכמה דהאי נטיל כל נהורין כו'. דקאי ביסוד אימא שזהו סוף ההשפעה דאין שבא בבחי' גילוי היש כנ"ל) וכל מי שאין בו כלי הקליטה כ"כ לעומק (ער פאר נעמט ניט טיף נאר פון אויבין און ער איז ניט צוא גיקלעפט גוט און ער איז ניט קולט גוט) לא יעמוד על עומק המושג כלל ויוכל לבוא לידי טעות והיפוך המכוון כו'. והנה ענין בקיעת יסוד אימא היינו כאשר לא יכיל כלי המוח להעומק של המושכל כי עומק המושכל גובר יותר על ערך כלי הקליטה שבמוחו עד שלא יכילנו ויסבלנו וכענין המאמר לאו כל מוחא סביל דא הנה זהו הנק' בקיעה כמשל חבית המלאה שכאשר תתמלא יותר ממדתה ופיה סתום הנה אז תבקע מפני שלא תכיל מה שבתוכה וכך כלי הקליטה שבמוח נק' יסוד אימא כאשר לא יכיל לעומק השפע של ההשגה שבתוכו (והוא סתום ונק' מ"ם סתומה להיותה מגעת ועולה בבחי' ההעלם בעצמותו ופנימי' דכח"ב כנ"ל. שזהו מדרך הקליטה לעלות לעומק הראשון יותר כנ"ל). הנה אז יבקע וענין הבקיעה הוא תוקף היציאה והגילוי של העלם שבבינה ברעש ותגבורת גדולה כמו בקיעת החבית שהמים היוצאים בבקיעה יוצאים בתוקף וכח ותגבורת גדולה והסימן לזה הוא מה שאנו רואים במי שלא יכול כלי מוחו להכיל ההשגה שבמוחו יבוא לכלל התפעלות יתירה במוח מפני שלא יכיל המוח ויוצא אור תוקף התפעלות זו ללב להתפעל שם בגילוי אופן תנועות משונות שלא עפ"י הדרגה וכן יצא להתפעל במח' בתנועות משונות בהתפעלות יתירה במח' עד שיבוא התפעלות תקיפה וחזקה גם בדיבור לדבר דברים בריבוי יותר ובהתפעלות יתירה שלא כרצונו בישוב ונחת אלא במהירות ימהר להשיב דברים רבים שלא בהדרגה עד שגם בתנועות הגוף יעשה בהתפעלות בידיו ורגליו מיד שיתפעל ביותר במוח מצד העדר כלי קליטתו כשלא יוכל להכיל ההשגה שזהו נק' בקיעת יסוד אימא אבל כשכלי קליטתו מכיל לכל עומק המושכל אז אדרבא לא יבוא לכלל התפעלות במוח במציאות גילוי תנועות בלב ומחו"ד ותנועות הגוף אלא נראה כמו טרוד בכלי מוחו בישוב ושתיקה בלי יוכל להשיב דבר לשואלו מפני טרדתו לקלוט

לב, א

ולקבל העומק שזהו היפך התפעלות בריבוי תנועות שבא מקוצר המשיג [ועומק המושג] וכל שהמשיג עמוק מן המושג יותר יתקבל בישוב ושתיקה (בל"א פאר נומען גוט אין מוח און פאר טראגין און אריין גילייגט שטארק וכה"ג). והגם שבטרדת הקליטה נראה ג"כ התפעלות בתנועות כמרוצה ברגליו וידיו מתנענעים כידוע זהו להיפך מצד עומק הקליטה וטוב הקבלה בפנימי' כלי מוחו כשמכיל היטב היפוך הבקיעה כשלא מכיל שיצא כל ההשגה רק בהתפעלות הזאת שיצא חוץ לשכל בלב או במחו"ד ותנועות הגוף כבקיעת המים מן החבית (בל"א עש גייט דער שכל לחוץ מיט איין התפעלות תנועה כו'). והדוגמא מכ"ז יובן למעלה בביאור בחי' בקיעת יסוד אימא בחי' בינה דאצי' שלעוצם ריבוי המוחין ביותר מכפ"ע כלי הקליטה דבחי' יסוד אימא שלא יכילנו ויסבלנו אז נבקע יסוד אימא ויוצא האור בתוקף ותגבורת ללב שהן בחי' המדות דז"א כידוע ולמח' ג"כ באה בהתפעלו' אור שלא כפי המדה ועד שבא בדיבור ג"כ שהוא בחי' המל' ומשם לבחי' המעשה כו'. אבל אם הי' יסוד אימא סתום כי יכול כלי הקליטה להכיל אדרבה הי' הכל עולה למעלה בהעלם העצמי' בלתי נגלי' אור למטה במדות כלל ולא במחו"ד שהן עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא כמבואר במשל הקולט היטב שטרוד בישוב ושתיקה ולא ישיב לשואלו מאומה כו' וד"ל:

(נב) ומעתה י"ל ביאור ענין שרש הראשון לגילוי בחי' המוחין דאבא בז"א לאחר בקיעת יסוד אימא דוקא כנ"ל. דהנה לכאורה מובן מתוך כל הנ"ל בבחי' בקיעת יסוד אימא שמה שיוצא לחוץ מצד שלא יכיל כלי הקליטה הנה א"ז מאור הבינה עצמה מאחר שלא יכילנו בכלי המוח הרי מה שיוצא לחוץ מן ההשגה ללב ומח' וכה"ג אין זה השגת שכל כלל אלא נק' נובלות שנופל מצד עוצם ריבוי המוחין דוקא כידוע והיינו מה שמרבה דברים או מהרהר בריבוי אותיו' המח' וכה"ג שבאים בבחי' נובלות מפנימי' ההשגה שלא יכיל המוח. (וזשארז"ל ג' נובלות הן נובלות חכ' ש"מ תורה ונובלות בינה שלמעלה שכינה כי עולם הדיבור נק' שכינה תתאה בחי' רחל ועולם המח' נק' שכינה עילאה בחי' לאה ושרש התו' וריבוי שלהם בא מצד בחי' נובלות דבינה שלמעלה ע"ד שאמרו נשים דברניות הן כמ"ש במ"א. וכמו עד"מ עומק המושג וקוצר המשיג שיוצא בבחי' נובלות כנ"ל וכן אורייתא שהוא בז"א מחכ' עילאה נפקת מנובלות חש"מ אין דחכ' כשגובר על כלי יסוד אבא (כמ"ש במ"א)). והנה לפי"ז לכאורה יש להפליא על אשר אנו רואים שימצא בדיבור ריבוי התחדשות מאד בשכל וסברא [שכבר השיג] ביותר הרבה מכפי שהשיג וזה בא ממילא ומאליו בלי יגיעה לזה בתחילה כלל בשכלו וגם שלא ברצונו במח' תחילה יבוא החידוש הרב כשיבוא לדבר בדיבורו דוקא כשנבקע בחי' יסוד אימא שהוא מקוצר המשיג ועומק

לב, ב

המושג שיצא בחי' נובלות להרבות דברים במהירות כנ"ל אזי יש התחדשות שכל רב בדיבור בכפלי כפליים מכפי השגתו הראשונה אבל כאשר יכיל כלי הקליטה שבמוחו לעמקות ההשגה ויטרד בה שלא ירבה בדיבור אדרבא ימעט מאד בדיבור וכאשר ישיב דבר לשואלו יכלכל דבריו בעומק במדה ושיעור בישוב ונחת במשפט השכל כפי אופן שעור השגתו במוחו ולא יוסיף התחדשות מאומה בדיבור (ומ"ש ומתלמידי יותר מכולן היינו מצד הקושיות והשאלות שתלמיד מחכים את רבו ממקור החכ' כו') כי דבור זה בא אחר המח' בתחילה שבדעת ומח' ידבר כל דיבור בפרט אבל בבחי' בקיעת כלי הקליטה לעומק המושג וקוצר המשיג ירבה דברים כו'. הנה הדיבור יבוא בלא מח' ורצון בתחילה אז דוקא יבוא חידושי' גדולים כמעט שכל וחכ' חדשה לגמרי שלא הי' ביכולתו להשיג כלל. וזה פלא גדול לכאורה דאם בכלי הקליטה לא הכיל לעומק ההשגה איך בדיבור יבוא גם חידוש בעומק השכל כו'. אך הענין הוא דכשלא נבקע יסוד אימא הרי בחי' יסוד אבא סתום ונעלם בתוך יסוד אימא כנ"ל. (ולכך הי' משה כבד פה כו'. כבד פה בתושבע"פ שזהו עולם הדיבור מל' קרינן ליה וכבד לשון בתושב"כ כו'. דתושב"כ שבז"א מנובלות חש"מ ותושבע"פ בחי' הדיבור שנק' שכינה מנובלות בינה ש"מ ושרש משה בפנימי' יסוד אבא פנימי' בינה כו' כשהוא סתום ונעלם וכמ"ש במ"א בענין ולא ידע איש את קבורתו כו' ומ"ש משה זכה לבינה הוא שער הנו"ן כו'. לכך הי' כבד פה וכבד לשון כו' רק ה' א' לו מי שם פה לאדם כו' וכמ"ש במ"א וד"ל). וביאור ענין יסוד אבא היינו בחי' הברק' הארת אור אין דחכ' כשיוצא מן ההעלם לגילוי בהשגה דבינה שנק' יש והיא נקודה היולי' דחכ' שסתום ונעלם בבינה כידוע בענין נקודא בהיכלא כו'. וכל חידוש שכל והשגה בהכרח יבוא ממקור הראשון דוקא שהוא הנק' משכיל מקור נעלם לגילוי נקוד' דיסוד אבא כידוע בענין והחכ' מאין תמצא מאין דח"ס שנק' תעלומות חכ' ונק' קדמות השכל כו'. וכאשר בחי' יסוד אבא סתום בבינה היינו ביסוד אימא בכלי הקליטה שבה ואז לא יהי' החידוש השכל כלל בדיבור כנ"ל אדרבה הרי אמרו דברי חכמים בנחת כו'. וכל שהוא חכם יותר יותר יהי' מתון בדיבור עד שא' סייג לחכ' שתיקה ומלה בסלע ומשתוקא בתרין כו'. אך בזאת יש יתרון מעלה בבקיעת יסוד אימא שעי"ז יוצא בחי' נקודת האין דחכ' שבבינה לידי גילוי לחוץ מהעלמו בהשגה דבינה ששרשו בבחי' אין דמקור החכ' שנק' תעלומות חכ' או ח"ס וכה"ג שמשם נובע כל חידוש אור השכל כנ"ל. ולזה כאשר ירבה לדבר דברים מצד נובלות דבינה שם ימצא ריבוי התחדשות השכל וההשגה ממקורו מצד כח אור דיסוד אבא שיצא חוץ ממקומו שהי' בהעלם ביסוד אימא והגם שהנובלות בא מצד

לב, ג

שלא יכיל ההשגה לעומקה ואיך יבא בדיבור חידוש בעומק המושג הענין הוא כידוע דשרש סיבת יציאת הנובלות הוא בא מצד התגברות בריבוי שפע המוחין ביותר מכדי שיוכל שאת בכלי מוחו וענין ריבוי השפע של המוחין היינו ריבוי עומק המושג שלמעלה מהכיל בכלי מוח הבינה וע"כ לא יוכל לקלוט ויוצא לחוץ כנ"ל. ואין זה רק מסיבת תגבורת אור עליון יותר מהשגה הראשונה והוא מבחי' פנימי' אור אבא שגובר על כלי הקבלה דבינה והיינו כמבואר במ"א בסיבת כל נובלות שבאה רק מצד תגבורת שפע מאור העליון ביותר כמשל חבית המלאה ביותר כו'. וכמשל האור הנשפע ביותר לחכם גדול מאוד שירבה דברים בדברי מותרות ונובלות חכ' שנק' משלים וחידות כמשלי שלמה וכג' מאות משלים דר"מ כו'. (ולזה הטעם מ"ש נובלות חש"מ תורה ונובלות בינה ש"מ שכינה לשבח קאמר דנובלות זו מצד תגבורת אור עליון יותר שיוצא מבחי' חכ' הנעלמה והקדומה כו' ומה שהי' משה כבד פה ולשון וה' אמר לו מי שם פה כנ"ל היינו ע"י בחי' נובלות חש"מ ובש"מ כו'. וכמ"ש במ"א בביאור הפסוק הנה ה' יוצא ממקומו שהוא גילוי יסוד אבא מהעלמו ביסוד אימא כו' שמזה נתנה תושב"כ ותושבע"פ כו' וד"ל). ולהיות כי הדיבור שרשו בפנימי' אור אבא כידוע בענין אבא יסד ברתא (שהוא מקדמות השכל שנק' ח"ס כו' כמ"ש במ"א בענין צפרא כו'). לזה הטעם יהי' הריבוי של חידוש השכל ממקורו שלמעלה מהכיל בכלי המוח בינה כשבא בדיבור דוקא אך מצד שרש הדיבור בחכ' גם בכל פעם הי' בדיבור תוס' אור חידוש השכל ואינו כן אלא רק בהיות בקיעת כלי הקליטה דמוח הבינה דוקא ולא כשהוא סתום שאז אדרבה לא יוסיף חידוש בדיבור כלל ע"כ מוכרח לומר דגם ששרש הדיבור במקור החכ' אבל אין מקור החכ' מאיר בתוס' אור בדיבור כ"א כשיוצא בחי' יסוד אבא מהעלמו ביסוד אימא לחוץ דוקא שהוא לאחר בקיעה דיסוד אימא כשאין כלי הקליטה מכיל שיצא נובלות בדיבור כנ"ל ולא מצד עצם הנובלות אלא מצד שרש סיבת הנובלות שבא מסיבת התגברות ריבוי המוחין כו'. אשר ע"כ יוצא אור אבא לחוץ (כי יסוד אבא ארוך כנ"ל). ובכ"ז מבואר לשון המאמר בתחילתו דמסייפא דאילין שמים שהוא בקיעת יסוד אימא איהו נפיק כי בחי' יסוד אבא הוא שיוצא חוץ ממקומו ומגיע בבחי' יסוד ז"א וזהו בגין דבסופא דגופא נפיק כו'. (ואפשר לפרש דשמשא ביסוד אבא ונפיק בסופא דגופא ביסוד ז"א ותחילת יציאתו בבקיעת יסוד אימא). וזהו מקצה השמים יסוד אימא [עלמא] עילאה. ולמקצה השמים מלכא דשלמא דיליה בחי' יסוד ז"א וכמה דהאי נטיל כולא וכולהו ביה שכולם הולכים לסוף ההתגלות דיש שבבינה בבחי' יסוד אימא שקולט הכל כנ"ל כך האי יסוד ז"א נטיל

לב, ד

כולא כל גילוי האורות היוצאים מיסוד אימא בז"א ע"י יסוד אבא וכולהו בי' שכולם כלולים בו ונק' כנישו דכל נהורין כמ"ש יקוו המים כו' אל מקום א' כו' כידוע וד"ל: