ואין נסתר מחמתו

לג, ג

(נד) וזהו אין נסתר מחמתו. פי' בזהר שם וז"ל. ואין נסתר לית מאן דמתחפיא מההוא נהירו דהא לכולא אנהיר בכללא חדא לכל חד וחד כמה דאתחזיי' לי' ע"כ. כי הנה מבואר למעלה בתחלת המאמר דבחי' אור עליון דבחי' יסוד ז"א שנק' שמשא נהיר לכל אינון גוונין נהורין דלתתא דהיינו בכל קומת בנין המל' בבי"ע עד צמצום היותר אחרון [שבסוף] העשי' ע"כ א' לית מאן דמתחפי' מיני' בהסתר וצמצום דשם אלקי' דמל' גם בצמצום דאלקי' היותר אחרון אין נסתר ממנו להיות ידוע דשם אלקי' הוא בחי' הצמצום וההסתר ע"ש הוי'. כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים והיינו בחי' צירופי אותיות שכח אור אלקי מוסתר בהן להתהוות נברא בע"ג מאין ליש נפרד כו'. וכל שהאותיו' באים ויורדים למטה בצירופים שונים יותר נסתר ונתמעט שם הארת אור אלקי' דהוי' דאצי' וכידוע שיש ק"ך צירופי' בשם אלקים ומ"ח צירופים האחרונים משם שורש יניקת הע' שרים דעשי' שמקבלים מבחי' אחוריי' דשם אלקים שמוסתר שם בתכלית ההסתר. וכמ"ש במ"א בענין ומופתים באדמת בני חם כו'. וזהו גווני נהורין כי המל' נק' בחי' מראה וגוון בבחי' הארה דהארה לגבי שם הוי' דאצי' וכמ"ש מראה דמות כבוד הוי' וכמ"ש בזוהר בבחי' שם ב"ן נ"ב גוונין כו'. וגוונין נהורין דלתתא היינו בחיצוני' הכלים דע"ס דעשי' גם שם מאיר אור דצ"ע בחי' יסוד ז"א כי אין נסתר מחמתו לפי שאין ההסתר הזה בא רק מצד בחי' הצמצום דשם אלקים כו'. אבל א"ז הסתר כלל לגבי עצם האור דהוי' כו' (וכמ"ש במ"א בביאור ענין כהדין קמצא דלבושי' כו'. וכמשלים וחידות שאינם מעלימי' לגבי המשפיע) וז"ש ולית מאן דמתחפי' ע"י צמצום אלקים מהאי נהירו דשמשא (וראי' ממה שמצינו ביוסף שהוא בבחי' יסוד צ"ע והי' איש מצליח וה' עמו בכל אשר עשה גם בהיותו בבה"ס ובגלות מצרים הגם שהי' שכינה שהיא בחי' המל' בתכלית ההסתר. אבל בחי' יסוד ז"א הוא מאיר בגילוי ואין מסתיר לפניו כלל גם בבחי' גלות שהוא עת אשר שלט האדם כו' בהסתר דב"ן דנוגה כו'. שהרי הי' יוסף איש מצליח כו' וכך כל צדיק שבכל דור ודור כו'). (ושרש הדברים גם מה שבחי' יסוד דוקא אין נסתר מחמתו יותר משאר אורות דאצי' שהן באי' בהעלם כו'

לג, ד

לפי שנק' סיומא דגופא ששם גמר כל השפעות היותר עליונים כי נעוץ כו'. ונגלה בו אור העצמות ששם גם חושך לא יחשיך כו' (וכמו בעצם הטוב להיטיב מתגלה כל בחי' עצמותו ולא נשאר לעצמו כלום כו'). וכמ"ש במ"א בפי' הזהר ע"פ בקר אערך לך ואצפה דוד אתקין האי חופאה לחפי' האי בוקר דיוסף כו' דלא יכיל למסבלי' כו' והוא בחי' המל' בחי' דוד שעושה חופאה להלביש ולהעלים אור העליון דיסוד ז"א שהוא בוקר דיוסף והיינו ע"י תו"מ בגשמי' כו'. ומבואר שם הטעם משום שנתגלה בסוף עיקר ההתחלה כו'. ולזה א' כאן דלית מאן דמתחפי' כו' גם בבחי' הצמצום היותר אחרון דבחינת אלקים כו' מטעם הנ"ל. וכמו שיהי' לע"ל דכתי' ונגלה כבוד הוי' וכמארז"ל שיוציא חמה מנרתיקה שהוא שם אלקים שנק' מגן ונרתק להסתיר לשם הוי' דשמשא ואז וודאי אין נסתר מחמתו כלל וכידוע שלע"ל יהי' אור הוי' מאיר בכל השתלשלות דבי"ע בהשוואה א' בלי חילוק מדרגות כלל מפני שאין חילוק מדרגות בא רק מצד ההסתר אם מעט או רב כידוע. ולע"ל יהיה הוי' א' ושמו א' דיחו"ת ויחו"ע שוין להיות שוין בקומתן וכמ"ש והי' אור הלבנה כאור החמה כו' ע"כ יהי' אור א' שוה לכולם. כמ"ש קטן וגדול שם הוא וכתיב כולם ידעו אותי מקטנם כו' וידע כל פעול כו' וכמ"ש וראו כ"ב כו'. וכן ונהרו אליו כל הגוים כו' ובא במערות צורים כו' וכה"ג לפי שיהי' גילוי אור דסוכ"ע שהוא בחי' יסוד ז"א בלי נרתק דשם אלקים וכך הוא גם עכשיו בהיות הנרתק דשם אלקים אין נסתר מחמתו כו' כמ"ש אני ראשון כו' ומבלעדי אין אלקים כו' וד"ל. וז"ש הטעם בכאן דהא אנהיר לכולא בכללא חדא שהוא בלי חילוק מדרגות כלל מטעם הנ"ל. ומ"ש לכל חד וחד כמה דאתחזי' ליה אין זה כסותר דבריו דגם שיהי' בחילוק מדריגות לכ"ח וחד כמה דאתחזי' ליה דוקא אבל לא מחמת סיבת הצמצום אם מעט אם רב כו' מאחר שאין נסתר מחמתו כלל רק מצד עצם אור עליון זה שיומשך עכ"ז לכאו"א כפי מדריגתו וכמו שבמ"ת הי' גילוי אור כללי לכללות נש"י ואעפ"כ משה קיבל כפי מדריגתו ואהרן כפי מדרגתו וכך בכל א' מישראל לפ"ע כו'. וכן לע"ל דכתי' וא' ביום ההוא הנה אלהינו זה שכ"א מראה באצבעו כו' כמ"ש עין בעין נראה כו' עכ"ז יהי' נראה לכא"א כפי מדרגתו דוקא וז"ש דאנהיר בכללא היינו כמו דקמי' כחשיכה כאורה הכל שוין כו' רק שנגלה בכ"א לפ"ע ולא מצד הצמצום כלל (כמו מצד האי חופאה דאתקין דוד כו' שהוא קיום המצות של כ"א לפ"ע עכשיו שבודאי מאיר אור אור עליון דצ"ע בכאו"א מישראל גם במי שאין לו רק נפש דעשי' ואין הצמצום האחרון דנוגה שבנפשו הבהמית מסתיר כלל לגבי אור זה מטעם הנ"ל ועכ"ז מאיר בכ"א לפ"ע במעשיו ממש כו'). והפשוט בפי' ואין נסתר מחמתו היינו מצד תקיפות האור כי כחו חזק ורב עד שאין נסתר לפניו גם היותר

לד, א

חשוך כמשל האור הגדול שמאיר גם בחשך ואפילה גדולה לא יסתירנו כו' (וכמו ויאמר אל בלעם כו' ונק' תוקפא דשמשא כמו בצהרים כחום היום כו' תגבורת החסדים ביותר). ומ"ש עוד בזהר וכדין תורת הוי' תמימה משיבת נפש. פי' וכדין לאחר שחתן יוצא מחופתו שזהו שמשא בחי' יסוד אבא שביסוד ז"א להאיר למל' בכל קומתה עד שאין נסתר מחמתו כלל אזי דוקא תורת ה' תמימה בלי חסרון דתור' הוי' זהו בתושבע"פ דוקא שמקבל מתושב"כ כידוע דאורייתא שהוא תושב"כ בז"א דמחכ' עילאה נפקא ונק' פנים מאירות כפני חמה שמאיר בפני לבנה וכמו שידוע בכל הלכות דתשבע"פ דא' מנלן אמר קרא מ"ט דר' פלוני א"ק כו' וכמ"ש במ"א באריכות וידוע דשיתא סדרי משנה הן בבחי' ו"ק דנוק' דז"א סדר זרעים בחסד דנוק' כו' שמקבלים מתושב"כ שהוא בחי' ז"א וע"כ נקרא תורת הוי' תמימה דז"א ותושבע"פ מל' קרינן לה שם הוא עיקר הבירור דעה"ד טוב ורע כשר ופסול טמא וטהור כו' שהן בו' סדרי משנה וכתי' תנו עוז לאלקים שהוא שם ב"ן ח"ת דמל' דתושבע"פ שנק' אלקי' שיהי' בכוחו לברר הכל ולא יהי' בחי' הסתר כלל מסט' דטמא ופסול כו' ואין בכח ועוז לאלקי' רק מבחי' שם הוי' דתושב"כ שבז"א להיות נק' תמימה כידוע דבכח הדכר לברר כי האיש דרכו לכבוש כו'. ולזה אמר וכדין דוקא כשישיש כגבור לרוץ אורח להאיר בתושבע"פ מל' קרינן לה עד שאין נסתר לפניו כו' אזי נק' תורת ה' תמימה משיבת נפש שמשיב נפש בעלי' כמו א"ח מי ימצא כו' בטח בה לב בעלה כו' והוא ענין שבת וינפש דשבת בא אחר בחי' הבירורים דחול שבח"ת דמל' אתברירו בבחי' שם ב"ן דתושבע"פ דוקא כנ"ל רק הכח והעוז ניתן לה משם הוי' [דז"א] וז"ש משיבת נפש בשבת שבת להוי' כו' וד"ל. ועוד יתפרש בפי' תורת הוי' כו' שא' ע"ז וכדין שהוא בתושב"כ בהוי' דז"א דוקא כי גם בתורת הוי' דז"א שהוא תושב"כ יש ג"כ ששה מדות והן ו"ק דז"א וכמ"ש להבדיל בין טמא לטהור כו'. ואע"פ דאורייתא מחכ' עילאה נפקת אבל ביומין דחול יורדין לברר בירורים כו' דבחכ' אתברירו היינו בח"ע כו' והוא מ"ש מקצה השמים כו'. ותקופתו על קצותם בו"ק דז"א שבכל יומין דחול הוא בא בהסתר לברר כו' אך בשבת בא בגילוי אור דוקא לפי שבשבת הרי בחי' ז"א דאצי' מקבל מבחי' פנימי' דאו"א עצמם כנ"ל בפי' השמים מספרים כו' ואז נק' תורת הוי' דז"א בשם תמימה בשלימות המוחין דאו"א עצמן כמו שהם בבחי' הכתר שהוא בחי' הטעמי' כידוע בענין טנת"א כו'. וכמו הטעמים שבתושבע"פ מ"ט דר' פ' כו' שהוא שלימות המוחין דמדות כשר ופסול שבלא טעם עדיין כו' וד"ל. וז"ש וכדין אחר שמאיר יסוד אבא ביסוד ז"א בגילוי בשבת שמאיר שם מבחי' פנימי' ג"ר דאו"א תורת ה' תמימה משיבת נפש דכנס"י שהוא בחי' נשמה יתירה שנמשך בגילוי לכאו"א

לד, ב

מישראל משום שנא' כי בו שבת וינפש בבחי' עצמי' אא"ס שבג"ר דאו"א הוא שמאיר בכאו"א מישראל כי שבת וישראל ותורה שרש א' להם דתלת קשרין כו'. דס"ר נש"י קשורים בס"ר אותיות דתושב"כ ושבת הוא אות ביני ובין בנ"י כי הכל שרש א' בבחי' העצמי' דוקא ולזה א' משיבת נפש בחי' נשמה יתירה שבכאו"א מישראל שזהו עיקר האות דבנ"י והוא ע"י הארת אור דיסוד ז"א בכל ניצוץ אלקי שבכאו"א מישראל גם במי שאין לו רק נפש דעשי' מטעם הנ"ל דס"ר נשמות שרשם בו"ק דז"א כו' וד"ל:

(נה) תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ד' נאמנה כו'. ז"ל הזוהר שם וכד כולהו אשתלימו ואתנהירו מגו שמשא כדין סיהרא מתעטרא בגוונא דאימא עילאה שלימא בנ' תרעין ודא איהו דכתי' תורת ה' תמימה דהא כדין איהו שלימא תמימה מכל סטרין ברזא דחמש דרגין כגוונא דאימא עילאה דאינון חמש רזא דחמשין תרעין ובג"כ איהו אתי' בחמש חמש תיבין בגין לאשלמא לרזא דחמשין תורת ה' תמש"נ הא חמש עדות ה' נאמנה מ"פ הא חמש. פקודי ה' ישרים מ"ל הא חמש מצות ה' ברא מ"ע הא חמש יראת ה' טהורה ע"ל הא חמש. משפטי ה' אמת צ"י הא חמש. וכולהו אתיין בחמש חמש לאתכללא בגוונא דאימא עילאה וע"ד הוי' שית זמנין לקבל שית סטרין עילאין דאינון רזא דשמא עילאה ע"כ. והנה תחילה י"ל כללות ענין המאמר שהוא בענין נו"ן תרעין דבינה אימא עילאה ואח"כ ית' פרטי דבריו דהנה ידוע בענין נש"ב שהן מבחי' ה' חסדים דאימא שכ"א כלול מיו"ד ע"כ הן נו"ן וה"ח הללו היינו מחסד עד הוד דבינה עד הוד אתפשטת ויש יו"ד שערים בחסד וי' שערים בגבו' כו' עד יו"ד שערים שבהוד כו'. ואח"כ כל הנש"ב באים ונמשכים ביסוד ז"א בה"ח שביסוד ומשם נמשכים כל אלה הנש"ב במל' דאצי' ונק' תרעין תתאין ונש"ב עצמן נק' תרעין עילאין כמ"ש שאו שערים ראשיכם ב"פ. הא' על נש"ב שנק' תרעין עילאין והב' על נ"ש שבמל' אימא תתאה ששם אמר ה' צבאות כו' וכמ"ש בזוהר והיינו כללות ענין דכאן במ"ש דסיהרא שהוא בחי' המל' מתעטרא בגוונא דאימא עילאה בחי' בינה בנש"ב דיוצאין ביסוד ז"א ונמשכים לבחי' המל' וז"ש כאמה בתה כו' והוא מ"ש דאשתלימו ואתנהרו מגו שמשא דוקא שהוא מפני שהמל' מקבלת נ' תרעין בגוונא דנש"ב מבחי' יסוד ז"א דוקא כנ"ל. ולהבין בה"ד הנה תחילה י"ל שרש ענין נש"ב להיות ידוע שאור החכ' נתחלק לל"ב נתיבות ונק' ל"ב נ"ח כו' (וכמו ל"ב חוטי דציצית וכמו ל"ב ויאמר דמע"ב דאבא אמר לאימא) וכמו"כ יש ל"ב שבילין שמתפתחים כו' והן ל"ב חדרים שבמוח שנתחלק ע"י הדעת וכמ"ש בדעת חדרים ימלאון. וי"ל למה החכ' נתחלק ללב"נ והבינה

לד, ג

נתחלקת לנ"ש ואם מפני ה"ח שבאימא מחסד עד הוד כו' הרי גם בחכ' [יש] בחינת חסדים יותר כידוע דאור אבא מקור החסדים כו'. אך הנה ידוע שהחכ' נקרא אין והבינה נקרא יש כי חכמה כ"ח מ"ה שהוא בבחינת ההעלם עדיין רק שבא לידי גילוי מן ההעלם בבינה שהוא בבחי' השגה ותפיסה בהסבר הדבר לאורך ורוחב כו'. אמנם הנה בחינת גילוי ההעלם דחכמה אינו כמו גילוי ההשגה והתפיס' דבינה עצמה שנקרא יש גמור שמושג ומובן בהשגת דבר מה במוח הבינה אלא זהו רק בחינת המשכה מצומצמת מאוד מה שבא כח ההעלם דנקודת חכ' לידי התפשטות חוץ ממקומו בבינה (ובחינה הנקרא שביל דקיק דבי' עייל אבא לאימא הוא שער החמשים כמ"ש במ"א בענין ולא ידע איש את קבורתו לעליונים נדמה להם למטה כו' בחי' ממוצע כו') כי אינו עדיין בבחינת [גילוי] השגה כלל רק הוא בחינת המשכת מ"ה ואין דחכמה כשנמשך בבינה שנקרא יש שהרי אנו רואים שכל מושכל שבנקודה דחכ' בא בהשגות שונות זמ"ז בכמה מיני הסבר והמושכל א' הוא רק שהי' תחילה בהעלם בלתי נמשך לבוא כלל בהשגה (כמו שכל הנעלם מכל רעיון בהשגה והוא בחינת ח"ס דלא מתחלק כלל לל"ב כו') וזהו ל"ב נתיבות דחכ' שהן כמו נתיב קצר שהילוכו בהעלם וצמצום גדול ואמנם מה שיש בכח דבינה להשיג בהשגה והסבר אינו רק מהמשכת כח מ"ה [זה] דנתיבות חכמה שנמשך שם (וכמו ל"ב ויאמר שהן ל"ב נ"ח בבינה שנקרא אלקים דאבא א' לאימא ואימא נקרא אומנא הבונה כו' כמ"ש בזוהר בראשית) והוא קוצו של יו"ד התחתון שעז"א הבן בחכמה וחכם בבינה שממנו נעשה צורת ה' בהשגה לאורך ורוחב כמ"ש במ"א) והטעם למספר ל"ב דוקא משום דהוי' ואדני ח' אותיות בחסד וח' אותיות בגבורה וד"ע דמזווג חכמה לבינה כולל ב"פ י"ו שהוא ב"פ חו"ג שבחו"ב שכ"א כלול מח' אותיות (כמ"ש במ"א בענין מצנפת ואבנט דכה"ג שהי' ארכו ל"ב אמה מטעם זה כו'). (וכמו בד"ת המחלק למוחין דחו"ב לחו"ג שכולל ב"פ י"ו מטעם הנ"ל והן ל"ב חדרים שבמוח כמ"ש במ"א בענין ד' בתים דתפילין ונקרא ל"ב שבילין דמתפתחין כו') אבל ענין נש"ב הוא מצד התחלקות ההשגות שמתחלקים בז' מדות דבינה שנקרא בשם מדות שבשכל שכל המסביר בטוב טעם לזכות ולחוב וז' פעמים זיי"ן הן מ"ט וכמ"ש בזוהר ע"פ נודע בשערים בעלה באינון שערין דבינה ששרש מדות דז"א שבלב נודע בשערים דבינה שהן המדות שבשכל ובחינת התפעלות המוח לחו"ג מצד השגות שכלי' מחולקים לחו"ג כו' וכ"ז נקרא שער כמו שער שבו נכנס ובו יוצא כו' אך כל אלה השערים הוא בא בבחינת השגה נגלי' דוקא ובהיותם בהשגה שבמוח בינה עדיין נקרא תרעין עילאין (והשרש שלהם הן בחי' ה"ח דאימא כי גופו של אור הבינה הוא

לד, ד

רק בחינת כח ההשגה עצמה טרם שמתחלקת להשגות ששייך לחוץ מן עצם המושג והוא להטות כלפי חסד או כלפי דין וע"כ יש יו"ד שערים של חסד וי' שערים של דין כו' עד י' שערים של הוד כי עיקר המדות הן חמשה חג"ת ונו"ה ויסוד הוא רק בחינת המעבר שבו עובר כל שפע המדות כידוע וזהו שאח"כ נמשכין הנש"ב ביסוד ז"א כו'. ואמנם עכ"ז הן מ"ט שערים במספר מכוון לנגד ז"מ שבבינה בה' מדות כ"א כלול מו"ס הן נ' יו"ד שערים לחסד כו' דהיינו גם מבחינת כח"ב או חב"ד של כל מדה משא"כ בז"מ שבבינה אין שם בחינת ג"ר דכל מדה כו'. ע"כ כל מדה אינה כלולה רק מז' והן זפ"ז שהוא מ"ט אך כללותם הוא בה"ח דאימא בלבד והן ה' תיבין כמשי"ת) (וכמ"ש בענין לך ה' הגדולה כו' כי כ"ל ל"ך נש"ב וכל הוא בהמשכתם ביסוד ז"א שנקרא כל דאחיד כו') אך הוא בחינת נש"ב שביסוד טרם בואם לבחינת המל' הגם שנמשכו ויצאו מבחינת בינה במדות דז"א עדיין הוא בבחי' תרעין עילאין (כמ"ש לך ה' הגדולה כו') (ועז"א שאו שערים ראשיכם כו' וכן נודע בשערים בעלה כו' וכן בשבתו עם זקני ארץ הן בחינת אורות דאו"א עצמן) אבל בבחינת המל' שזהו בחי' הדיבור שבא בהתגלות יש ודבר בדוגמא לדיבור האדם שמגלה מצפון השכל שבמוח ומדות שבלב כו' כידוע נקרא תרעין תתאין כו' וד"ל. ומעתה יתבארו פרטי דברי המאמר במ"ש וכד כולהו אשתלימו ואתנהירו מגו שמשא היינו כאשר נש"ב שביסוד מאירים במל' להיות בבחינת ומדריגה דתרעין עילאין ממש וכמ"ש כאמה בתה דהדיבור אעפ"י שהוא בחינת יש ודבר נבדל מן העצמות אבל ע"י הארת יסוד אבא שביסוד ז"א נמשך מאור נש"ב עצמן בדיבור ג"כ (ע"ד הנ"ל בראי' השכל שבלב שאז גם בחי' ה"ח דאימא שהן נש"ב שבמדות דבינה מתגלי') (והוא ע"י הדעת שמחלק לל"ב חדרים במוח ומתפשט בלב ונק' מפתחא דכליל שית כו' ולכך שית זמנין ה' תיבין שהן שית סדרין עילאין בחינת ו"ק דאימא שכלולים בדעת דאבא כו'). וז"ש סיהרא מתעטרא בגוונא דאימא עילאה שלימא בנ' תרעין ולא כמו שהן בצמצום בדיבור שנקרא תרעין תתאין כו' ודא הוא תורת ה' כו' ה' תיבין עד משפטי ה' כו' והוי' שית זמנין כנ"ל בא לתרץ בזה דהלא שרש הנש"ב אינו רק ה"ח ולמה א' שית זמנין ה' תיבין ומתרץ משום דהוי' באור אבא דוקא ולפי שגילוי נש"ב במל' ע"י אור אבא שביסוד ז"א שהוא בחינת ו"ק שבו (ע"י בחי' דעת דאבא שביסוד הנקרא מפתחא דכליל שית כו') ע"כ הן שית זמנין הוי' דאינון רזא דשמשא עילאה בבחינת ו"ק דאבא עצמו וד"ל (ושית זמנין ה' תיבין הן ל' מעלות דמל'). ומ"ש משה זכה לבינה היינו לשער הנ' שהוא ממוצע בין חו"ב כנ"ל ושרשו ביסוד אבא דפני משה כפני חמה ולכך

לה, א

כל ו' פסוקים הללו מדברים בשבח תושבע"פ שהרי הזכיר המצוה והיראה שהוא במל' והוא מ"ש דסיהרא מתעטרא כו' והוא ע"י שמשא דוקא שהוא פני משה. כמ"ש והוא כחתן כו'. וכמ"ש במ"א בענין תורה צוה לנו משה כו' וד"ל (וכמו בה"ח דאימא שהן נש"ב א' כאמה בתה כך בבחי' ה"ג מנצפ"ך דאימא א' כאמה בתה וכמאמר אמה אוזיפת מאנהא לברתא וכמ"ש במ"א וד"ל):

(נו) והנה להבין בתוס' ביאור מ"ש במאמר זה בענין [ה' תיבין] דתורת ה' כו' בגין דאשתלימו ואתנהירו משמשא נקרא תמימה דוקא כו' דהנה לכאורה נראה מפשט המאמר הזה שניתוסף שלימות בנש"ב דמל' דלכך נקרא תמימה יותר מנש"ב עצמן ובאמת כל עיקר הנ"ש דמל' אינו בא רק מכח הנ"ש דבינה והיינו מ"ש דסיהרא מתעטרא בנו"ן תרעין ומ"ש שלימו מכל סטרין משמע שניתוסף בה שלימות מכל סטרין יותר ממה שקבלה וזה אא"ל שיהי' יתרון למקבל יותר מן המשפיע שלא א' רק כאמה בתה ולא יותר ממנה וגם לא נמצא במל' רק נ"ש ולא יותר אך עיקר הכוונה בשלימות זאת הוא מצד הארת אור יסוד אבא שביסוד ז"א שיצא אחר שנבקע יסוד דאימא דוקא כנ"ל באריכות הוא הגורם בחי' תוס' שלימות בנ"ש דמל' וזהו שלימו מכל סטרין פי' גם מו"ק דאבא שכלולי' ביסוד אבא ומאיר בכל ו"ק דז"א כנ"ל בפי' ותקופתו על קצותם א"כ הרי המל' שלימו מכל סטרין דאו"א וז"א כו' ולכך נקרא אז תורת ה' תמימה משא"כ בנש"ב עצמן הרי אור אבא שם בהעלם ביסוד אימא ולא בגילוי כי אין אור אבא מתגלה רק אחר יציאתו ממקומו ביסוד אימא לאחר בקיעת יסוד אימא כנ"ל וד"ל. ולהבין בה"ד הנה תחילה ילה"ק במ"ש כאן שית זמנין ה' תיבין כו' לפי שהוא מדבר כאן בבחי' תושבע"פ דוקא שהן ש"ס משנה ואם מדבר בתושב"כ הרי הם חמשה חומשי תורה והן נש"ב יו"ד שערים דחסד בספר בראשית כו' עד ספר דברים בהוד זה משה וכו' וראי' לזה ממ"ש לשון נוק' תורת ה' מצות ה' יראת ה' רק מפני שמקבלת תושבע"פ מתושב"כ לכך נזכר הוי' דאבא בכל פסוק ופסוק והן בחי' ו"ק דאבא ולזאת נק' תורת ה' תמימה בתוספות אור שלימות יותר מנש"ב דה"ח דאימא כנ"ל וד"ל. ויובן זה עפ"י המבואר במ"א באריכות בשרש ענין תושב"כ ותושבע"פ (שנק' ספר וסיפור) שתושב"כ נק' פנים מאירות ותושבע"פ נק' פנים מסבירות שבודאי אין דין והלכה בתושבע"פ שאין לה ראי' מתושב"כ לכך נקראת תושב"כ פנים מאירות כפני חמה שמאירים בלבנה כו'. אבל אנו רואים שנמצאו בתושבע"פ הרבה דינין והלכות בפרט שלא נודעו כלל בתושב"כ גם לא ברמז ודרש כמו הלכות תפילין הגם שכל דין והלכה שבאו דרך פרט בהלכות

לה, ב

תפילין ודאי יש לו מקור ושרש ברמז ודרש מתושב"כ אבל יש דינין הרבה מחודשים בתושבע"פ שאין להם רמז כלל בתושב"כ וזהו הנק' פנים מסבירות מב' טעמים הא' שבתושבע"פ בדיבור פה בא הדבר בתוס' וריבוי גדול מאוד כמו פסוק וקשרתם כו' דתושב"כ נדרש בתושבע"פ כל הלכות תפילין וכן בסוכות תשבו שבעת ימים כל מס' סוכה וזהו שנק' הסבר שבא שם בריבוי גדול על דיבור א' אך עכ"ז יש לכל ריבוי מקור ושורש כמו טיפת מ"ד שמתגדל ולד ברמ"ח איברי' בט"ח או מזריעת חטה א' ריבוי שבולת או מענף קטן אילן גדול שכ"ז בחי' התפשטות והתרחבות המקור כו' וכמו תלמיד שמקבל מרבו רק דיבור א' ודורש מזה תילי תילים הלכות וכך ר"ע דרש ע"כ קוץ וקוץ תילי תילי' של הלכות וכה"ג וגם שנקרא חידוש רק עכ"ז יוכל להיות שכל ריבוי המחודש אין כל חדש בו שכלול הכל במקור א' שהוא הרמז שבקוץ ותגין שבתושב"כ וכה"ג וכמ"ש בהלכות שבת שהן כהררין התלוי' בשערה כו'. אך הטעם הב' שנק' מסבירות הוא מה שנמצא דיני' מחודשים לגמרי שאין להם מקור כלל שזה בא מכח דתושבע"פ עצמה שלא באמצעות תושב"כ כלל וזה פלא גדול וכה"ג מצינו שיוכלו הסנהדרין לפסוק דין מכח עצמם כמו אל השופט אשר יהי' כו' וכן לעשות מועדים דכתי' אלה מועדי ה' אשר תקראו אתם אפי' מוטעין ועשו חג הפסח ביום המוקדם או ביום המאוחר האוכל בו חמץ ענוש כרת וביום שראוי להיות חג הפסח ואכל חמץ אינו ענוש כרת כלל וכה"ג וכמ"ש במ"א באריכות וד"ל. והנה להבין שרש הטעם לכ"ז הנה מבואר למעלה באריכות בענין ותקופתו על קצותם דבחי' אור אבא מתגלה אחר בקיעת יסוד אימא דוקא כנ"ל שזהו הטעם למה שאנו רואים שימצא בדיבור גילוי שכל מחודש לגמרי שלא הי' בדעתו ושכלו עליו כלל רק בהרחבת הדיבור בא ריבוי החידוש ממילא ומאליו כו' וזהו מצד בחי' יסוד אבא שבחזה כו' לאחר שנסתיים יסוד אימא דוקא כנ"ל כי בהיות יסוד אבא מלובש ביסוד דאימא הרי שם הוא בהעלם ולא בגילוי אז אין שום חידוש שכל בא בדיבור כלל וכלל לפי שכאשר כלי הקליטה שבמוחו יכיל לעומק אור ההשגה דבינה הרי נקודת אין דחכ' נשאר בהעלם בבינה לכך לא ימצא שום חידוש רק כפי אופן הקליטה שבמוח כך יכוין לדבר לא יוסיף ולא ולא יגרע כו' אבל כשלא יכיל כלי הקליטה יפול נובלות שהן ריבוי דברים ואז יוצא בחי' נקודה דחכ' בגילוי בדיבור ויבוא בו חידוש רב שלא הי' במוח ההשגה כלל וכלל ונמצא יש כאן ב' דברים הא' הוא ריבוי ההסבר דברים שבא בדיבור כאשר נבקע יסוד אימא וממילא יבוא הדבר הב' שהוא רוב החידוש שמצד הדיבור בעצמו והוא מכח אור הנקודה דחכ' כח מ"ה שבדיבור שלמעלה מן עצם ההשגה דבינה

לה, ג

גם למעלה מאור שפע דחכ' שבבינה שנשאר שם בהעלם כו'. ובכ"ז יובן גם כאן בתושב"כ ותושבע"פ דתושב"כ שרשו בחכ' דאור אבא שמלובש ביסוד אימא (וזהו ג"כ באמת שרש משה שהי' כבד פה כו' ששרשו ביסוד אבא שמלובש ביסוד אימא בהעלם כמ"ש במ"א) והן ה' חומשי תורה שהן בחי' ה"ח דבינה שמקבל מאור אבא כמו ויאמר הוי' דחכ' אל משה יסוד אבא לאמור בבינה כו' שהן אותיות התושב"כ שנק' ספר כו' והוא ענין נש"ב (ומשה לא זכה לשער הנו"ן בחייו הגם שקיבל התורה כמשרז"ל ע"פ ותחסרהו מעט מאלקים שחסר לו שער הנו"ן לפי ששער הנו"ן בו הוא בחי' גילוי אור אבא מהעלמו בבינה וז"ש ולא ידע איש כו' שהוא משה כו' כמ"ש בזוהר בראשית ע"פ לא טוב היות כו' ומבואר במ"א) אבל תושבע"פ הוא בחי' פנים מסבירות שבא בריבוי גדול בדיבור (ונק' נובלות חכ' של מעלה מאור אבא כענין נשים דברניות הן כנ"ל) ויש בזה ב' דברים הנ"ל א' עוצם הריבוי אך שמקבל ממקורו מטיפת אור אבא שבאימא שהוא ברמז בתושב"כ שנק' ספר והב' דינין מחודשים לגמרי והוא כמו שכל וחכ' המתחדש בדיבור מצד שנגלה בו אור נקודה דחכ' כמו שהוא למעלה מן ההשגה דבינה דהיינו למעלה גם מבחי' ההשפעה דחכ' בהעלם דבינה שנק' ל"ב נ"ח כנ"ל ולזאת יש יתרון מעלה בתושבע"פ יותר מתושב"כ כמ"ש אשת חיל עט"ב נקבה תסובב גבר וכמ"ש במ"א בענין ערבים עלי ד"ס יותר מיינה ש"ת כו' מפני שהחכ' שבדיבור שנק' ח"ת שרשה נעלה יותר מאור ח"ע שנק' ספר כשהוא בהעלם באותיו' דבינה בתושב"כ וז"ש חכמות נשים בנתה ביתה ונק' סופרים בבחי' סופר למעלה מספר וסיפור (דבחי' הדעת נק' סיפור כמשי"ת בסמוך וסופר הוא בבחי' דעת דאבא דכליל שית כו'). ומעתה יתבאר שרש ענין זה המאמר בפי' תורת ה' תמימה שלימא מכל סטרין שזהו דוקא ע"י גילוי אור אבא שיצא מהעלמו בבינה כו' דהיינו בגילוי יסוד אבא בדיבור דתושבע"פ מל' קרינן לה שיש בה תוס' שלימות יותר מגופו של נש"ב עצמן בב' דברים. הא' הריבוי הגדול והב' בחי' החידוש הרב מצד שרשו בפנימי' אבא יותר וד"ל. ולזה א' כאן ה' תיבין שית זמנין ולא ה' זמנין נגד ה' חומשי תורה לפי שמדבר בתושבע"פ שהן ש"ס משנה והוי' בכל פסוק שהוא הוי' דאור אבא שבא בגילוי לאחר בקיעת יסוד אימא בדיבור דתושבע"פ דוקא שהוא גבוה יותר מהוי' דתושב"כ שהיא בהעלם בבינה כנ"ל ולזה בא לפרש המשך הפסוקים דמשום דתקופתו על קצותם בכל ו"ק דז"א שהוא ו"ק דאבא שכלולי' ביסוד אבא בגילוי בתושבע"פ דוקא ע"כ נק' תורת ה' תמימה כו' ועכ"ז ה' תיבין בכל פסוק רק שניתוסף פסוק ששי לפי שהן בו"ק דאבא כו', והיינו ש"ס משנה שהן בו"ק דנוק', חסד דנוק' סדר זרעים, גבו'

לה, ד

סדר מועד, ת"ת סדר נשים, נצח סדר נזיקין, הוד סדר קדשים, ויסוד סדר טהרות, ויתפרשו לפי סדר הו' פסוקי' הללו תורת ה' כו' סדר זרעים עדות ה' כו' סדר מועד פקודי ה' כו' סדר נשים מצות ה' כו' סדר נזיקין יראת ה' טהורה כו' סדר קדשים משפטי ה' אמת כו' סדר טהרות ולפי דרשת רז"ל ע"פ חוסן ישועות חכ' ודעת יראת ה' היא אוצרו הרי דעת סדר טהרות כו' וכמ"ש במ"א ובכאן בבחי' ו"ק דנוק' הוא מחסד עד יסוד ובחי' הדעת אינו נמנה דדעת דנוק' כלול בדכורא שהיא תושב"כ כידוע ולפי שסדר טהרות הוא ביסוד דנוק' ששם עיקר גמר הבירור דרע לפתח חטאת רובץ ע"כ הוא גבוה מכולן כמ"ש במ"א וד"ל. (וגם זה אמת דדעת זה ס"ט שהוא עיקר המברר שאם אין דעת אין הבדלה כו' ולזה נמשך בתושבע"פ מדעת דאבא ע"כ גבוה מכולן וכמ"ש במ"א וד"ל):

(נז) ועוד שם בזוהר (דף קל"ז ע"ב) וז"ל. ועל דא סיהרא אתמליא ואשתלים בסידורא עילאה כדקא יאות ודא איהו ביומא דשבתא דכולא אשתלים כדקא יאות ברזא דשבתא עילאה ותתאה וע"ד ביומא דא אתוסף נהירו בכולא כדקאמרן שמים נטלי ממקורא דחיי בקדמיתא ואינהו מנהרי ומתקני לכבוד עילאה מרזא דספר עילאה אבא דכלא ומרזא דספר אימא עילאה ואיהו מרזא דסיפור. ובג"כ מספרים כדקאמרן ברזא דתלת שמהן אילין דשלטין ביומא דשבתא על כל שאר יומין ע"כ. הנה מבואר למעלה בפי' השמים מספרים דהיינו בבחי' ג"ר דאו"א עצמן שמאירים בפנימי' ז"א ביומא דשבתא. ז"ש השמים מספרים וחוזר כאן לתחילת המאמר הראשון לפי שסיים כאן במילוי שלימות אור המל' בכל קומתה מאו"פ דיסוד אבא שנתגלה ביסוד ז"א לאחר שנבקע יסוד אימא כנ"ל בפי' ותקופתו כו' עד תורת ה' תמימה כו'. וע"כ חוזר לראש דבריו בפי' השמים מספרים כבוד אל שמשם בא שרש סיבת מלוי אור המל' שנק' סיהרא. וז"ש וע"ד סיהרא אתמליא ואשתלים כו' עד ברזא דשבת עילאה באו"א עצמן ותתאה במל' דאצי' שנק' סיהרא והיינו דאתוסף נהירו בכולא ומפרש ואזיל סדר הוספת האור מראש לסוף והוא מ"ש שמים נטלי ממקורא דחיי כו'. פי' מקורא דחיי הנה ידוע שבינה נק' אלקי' חיים בחי' התגלות אור וחיות להיות שבחי' בינה הוא בחי' התפשטות ההשגה וההבנה בכלי הקבלה עד שיחי' למי שמשיג היטב בחיות גמור כמו מפיו אנו חיין חמרא וחיי כו' והוא לפי שבהשגת ועיון התורה נא' חיים הם למוצאיהם כו' חיים ממש ונק' ארחות חיים. וכך למעלה נק' התורה חיי עולם בחי' גילוי האור וחיות באור וכלי כמו אמרתך חייתני כו' ואנו אומרים כי הם חיינו כו' וכה"ג. אך כ"ז בבחי' התפשטות דבינה אבל בחי' אין דחכ' שלמעלה עדיין מבחי' השגה דבינה כי הוא רק בהעלם כח מ"ה לא שייך לומר

לו, א

בו בחי' אור וחיות מורגש בגילוי גמור אלא הוא בחי' מקור הנעלם לגילוי אור וחיות המורגש הזה שבבינה ונק' חיים בעצם שלמעלה עדיין מבחי' התפשטות גילוי חיות אלא שהוא בחי' מקור מוצא כל גילוי אור וחיות שבא בהשגה כו'. (ומ"ש והחכ' תחי' לא חיות בגילוי אלא הוא בחי' מקור חיים דוקא). וז"ש כאן בהפרש שבין אור אבא דאצי' שנק' מקורא דחיי בבחי' אין והעלם ובין בחי' בינה שנק' חיים בהתפשטות החיות להיותו בא בבחי' השגה למקבל כו'. וז"ש שמים נטלי ממקורא דחיי שהוא בחי' פנימי' דאור אבא מבחי' הג"ר שבו וכמ"ש כי עמך מקור חיים כו' בקדמייתא לפי שאין גילוי אא"ס עצמו רק בכח מ"ה דחכ' תחילה כו'. ופי' שמי"ם אש ומים היינו בחי' חו"ג דאו"א כי אור אימא שהוא ההשגה נכלל באור אבא כי מה שהבינה נק' אלקים חיים בהתפשטות נכלל בעצם שהוא החכ' שנק' חיים כו'. ולכך א' ואינהו מנהרי ומתקני כו' ואינהו לשון רבים שהוא קדש דחכ' שכלול מבינה שנק' מקרא קודש ונק' שמים בכלל ומ"ש מנהרי ומתקני להאי כבוד כו' הנה מבואר למעלה באריכות שהוא בחי' הבירורי' דאו"ח שביומין דחול שנק' כבוד שבא מלמטה למעלה והוא בחי' עיגולים שנק' עזקא כו'. וז"ש מנהרי ומתקני כו' בבחי' או"י ואו"ח שנק' נהירו ונציצו כו' כמ"ש שם באריכות וד"ל. והנה כללות המכוון ממ"ש שמים נטלי כו'. הוא רק לפרש דבריו שא' תחילה במאמר זה דביומא דא אתוסף נהירו בכלא ור"ל שנתוסף בכל ספי' וספי' דזו"נ בפרט נהירו ותוס' זה הוא העיקר ושרש והיינו בחי' חב"ד דכל ספי' ומדה דזו"נ ששורש זה נמשך מבחי' הארת פנימי' דאו"א עצמן בכל האורות דז"א משא"כ ביומין דחול שהי' בהעלם דבחי' חב"ד דכל ספי' מלובש בקטנות דבחי' יניקה כו' כמבואר למעלה באריכות ובחי' פנימי' דאו"א זהו בחי' עצמות ומהות הארת אור המוחין עצמיי' שמובדלים בערך מהיות מקור מוחין למדות כלל וכמו עצם המושכל טרם יבוא ממנה איזה נטי' להורות ע"י איזה טעם לחוב או לזכות וכה"ג והוא הנק' בחי' מוחין דגדלות דאו"א כנ"ל. ומזה נמשך בחי' מוחין דגדלות בפרט בכל ספי' וספי' ביומא דשבת דוקא ולזה א' דאיתוסף נהורא בכולא שהוא ע"י הארת פנימי' ועצמי' המוחין דאו"א בכל בחי' חב"ד דכל ספי' וספי' ולכך הוא מפרש איך הוא חוזר לתחילת הוספת אור העצמי' בשמים עילאין עצמן והוא מ"ש דשמים נטלי ממקורא דחיי אור אבא כו' כנ"ל עד דאינהו מנהרי כו' וד"ל. ומ"ש מרזא דספר עילאה אבא דכולא כו'. הנה מבואר למעלה בענין ספר [וסיפור] וסופר כו'. ובכאן דיבר דרך קצרה בחו"ב דאצי' שהמה נק' ספר בכלל רק שהחכ' שנק' אבא דכולא נק' ספר עילאה ומלובש ברזא דספר אימא עילאה ונכללים שניהם בבחי' הדעת שנק' סיפור וז"ש מרזא דסיפור הכוללם יחד והן

לו, ב

רזא דג' שמהן דשלטין ביומא דשבתא על כל שאר יומין. פי' ג' מוחין הללו חב"ד לפי שמהם נמשכים ג' מוחין דחב"ד לכל ספי' וספי' בפרט לכל ימי החול דלהבא בבחי' המשכה דוקראת לשבת עונג כו' וכמ"ש למעלה בענין ב' שבתות כהלכתן כנ"ל באריכות הנה לזה א' דג' שמהן הללו שלטין ע"כ שאר יומין דחול וד"ל. ובג"כ תושבחתא דא קאמר דוד ברוח קודשא על נהירו ונציצו ושולטנא שלימא דיומא דשבתא ע"כ שאר יומין. פי' לנגד ג' שמהן הנזכרים למעלה שהן ג' מוחין דחב"ד העצמי' הנ"ל שנמשכים להיות בחי' חב"ד בכל ספי' בכל יומין דחול ע"כ א' ג' מדריגות נהירו ונציצו ושולטנא נהירו בבחי' אור החכ'. ונציצו בבחי' אור הבינה שבא בהשגה כו' ושולטנא הוא בחי' הדעת שכוללם יחד שנק' סיפור כנ"ל. והטעם שנק' הדעת שולטנא יותר מחו"ב עצמן (וגם מ"ש תחילה דשלטין כו' קאי על בחי' הדעת שכוללם יחד כו') היינו לפי שענין השליטו הוא ע"ד שלמטה ממנו שיומשך לפי אופן שירצה ויגזור עליו המושל וכמו כשגגה היוצאת מלפני השליט כו'. והנה ידוע דהמוח שליט על הלב להטותו ולהפכו מן הקצה לקצה שעיקר השליטה הוא להפוך ולהטות הדבר מאשר כבר נמשך לאופן היפוכו כך המוח שליט על הלב להטותו ולהפכו לאופן היפוך מאשר כבר נדבק ונתפעל כמו מאהבה לשנאה או להיפוך משנאה לאהבה וכה"ג. וזהו הנק' לבו ברשותו שהוא ברשות המוח. ואמנם עיקר זה ששולט המוח על הלב הוא במוח הדעת דוקא והטעם הוא כי הדעת כולל חו"ג ע"כ הוא שיכול להטות מדין כלפי חסד כמו משנאה לאהבה או להיפוך וטעם ההטי' הזאת במוח הדעת דוקא אינו רק מפני השכל ומוחין של המדה כפי רצונו מהיפוך להיפוך דהיינו גם אותו שכל שיחייב לזכות וחסד יטהו אל ההיפוך שיחייב הדין והעונש וכן להיפוך משכל המטה כבר כלפי דין ועונש יטהו אל ההיפוך שיחייב החסד והטוב ולזה יש בכח הדעת להטות המדות מן הקצה אל הקצה ונמצא שבמוחין שבמדות הוא שליט וזהו מפני שהדעת כלול מחו"ב וחו"ג שבהן ולזאת שליט על הלב שיקבל המוחין שיהי' כפי הוראת הדעת דוקא (וכמ"ש במ"א בענין ד' בתים דתפילין שהדעת מתחלק לחו"ג בב' מיני מוחין להטות שכל זה כלפי זה או כו' ונעשה חו"ב ד' מוחין ומשם יפרדו לכמה מיני הטיות שונות והן ל"ב חדרים שבמוח שע"י הדעת כו'). וז"ש שולטנא בבחי' הדעת דוקא שבחי' הדעת שכלול מחו"ב הוא עיקר השליט על אופן המשכות המוחין דחו"ב במדות לכל וי"ו ימי החול והג' שמהן הנזכרים למעלה דשלטין ע"כ שאר יומין היינו בחי' הדעת. וז"ש השמים מספרים כבוד אל בבחי' סיפור דדעת שכלול מחו"ב וע"י יומשך לכל וי"ו ימי החול מבחי' המוחין דאו"א שבשבת כו' וד"ל: