מזמור שיר ליום השבת

מא, ג

(סו) מזמור שיר ליום השבת תושבחתא דא אדה"ר קאמר לה בשעתא דאתתרך מג"ע ואתא שבת ואגין עלי' ואוקמא חברייא תושבחתא דא עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עילאה יומא דכולא ביה איהו שבת מלכא דשלמא דילי' ודא איהו מזמור שיר ולא כתיב מאן קאמר לי' ליום השבת יומא עילאה שבת עילאה דא שבת ודא שבת שבת עילאה שבת תתאה מה

מא, ד

בין האי להאי אלא שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא יום השבת דא שבת דלעילא דא יום ודא לילה ע"כ. והנה תחילה י"ל כללות ענין המאמר דמ"ש עלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עילאה כו'. דהנה בא לדקדק במ"ש מזמור שיר ליום השבת דמשמע מזמור שיר זה יום השבת אמרו. וזהו אא"ל דלא מצינו שיום השבת עצמו א' איזה שיר כו'. וא"כ בהכרח לפרש כך כאן מזמור שיר ששיר הזה לגבי יום השבת אמרוהו ולא שיום השבת עצמו אמרו ולפ"ז למה לא נז' מי הוא האומרו לגבי יום השבת וז"ש ודא איהו מזמור שיר ולא כתי' מאן קא' לה מאחר דלא יום השבת עצמו אמרו ולזה בא לפר' דעלמ' תתא' אמר מזמור שיר זה לגבי עלמא עילאה (ומ"ש מזמור שיר סתם כדמפרש ואזיל בסמוך כמו ויקרא אל משה סתם כו') וביאור ענין עלמא תתאה ועלמא עילאה ידוע דבחי' מל' דאצי' שמחי' כל העולמות מאין ליש בבחי' גבול באותיות דע"מ כו' הוא הנק' עלמא תתאה ולהיות שבשבת הוא עליית המל' מבי"ע בבחי' האצי' שנק' עלמא עילאה לזה א' דעלמא תתאה קא משבח לגבי עלמא עילאה כמ"ש למען יזמרך כבוד כו' כבוד תחתון דמל' יזמרך בבחי' שיר לפי שכל העליות הם באים בבחי' שיר דוקא כשיר של המלאכים וגם ההעלאה דמל' הוא בשיר ונק' מזמור שיר סתם שהוא שיר דמל' שנק' עלמא תתאה כשעולה פנימי' שלה מן הצמצום בחיצוני' דאותיו' הדיבור (והגם שבחול ג"כ בחי' המל' עולה בבחי' הגבו' דשם אלקים כמ"ש בזוהר ע"פ אלקי' אל דמי לך דנהו"ת קארי תדיר לנהו"ע ולא שכיך לעלמין כו' וכן לא ידום וכן אש תמיד תוקד כו' לא תכבה ונק' עולת תמיד העשוי' כו' והיינו בחי' ה"ג דנוק' כמ"ש ואל אישך תשוקתך בתמידות כו' ומה זה שא' מזמור שיר זה דמל' בהעלאה לגבי ז"א שנק' עלמא עילאה אינו אלא בשבת דוקא. הענין הוא דבשבת ההעלא' הוא להיות יחוד פב"פ כו' דהיינו בהיותה בבחי' המוחין דגדלות שבמדות כו' שזהו בחי' שבת אלא שנק' שבת תתאה שבת דמע"ש כו' קא' שיר זה לשבת עילאה דז"א כו' משא"כ בחול שלא נק' המל' שבת תתאה אלא נהו"ת בצמצום דשם אלקי' ועולה מן הצמצום דבי"ע להיות בבחי' נקודה תח"י בלבד כידוע וד"ל) ומ"ש דאדה"ר קאמר לה כו' הענין הוא דאדה"ר קודם החטא הי' ראשו בג"ע דבריאה ורגליו בעשי' ונקרא אדם דבריאה כו' וכשחטא גרשו כו' לפי שגרם בחטא עה"ד כו' להיות בחי' פגימת הלבנה שמקבלים משם חיצוני' כו' (שזהו ענין בא נחש על חוה בבחי' גבורות קשות כו') אך זה בחול דוקא שהמל' מוסתרת בבי"ע בבחי' מיעוט הירח כו' (כמ"ש דא יום ודא לילה כו') אבל בשבת שהוא עליי' המל' מבי"ע להיות בבחי' אצי' ממש ביחוד דפב"פ בשמשא כמש"ל בפי' שיר חדש הרי אין שם ענין פגימה ומיעוט הירח כלל אלא מתמלאת

מב, א

מאור השמש כו' (כי באצי' לא פגם מאומה שהוא בבחי' עה"ח שלמעלה מעה"ד טו"ר שבמל') ע"כ אדה"ר א' שיר זה בשעתא דאתתרך מג"ע ואתא שבת ואגין עלי' בשבת דוקא כי בשבת אין עליו חטא כלל כי לא חטא שם מאומה כי לא גרם בחטאו רק בעה"ד טו"ר שלמטה בעלמא תתאה אבל כשהמל' עול' לגבי עלמא עילאה עולם האצי' ממש שאין שם פגם כלל לכך השבת מגין עליו ולזה א' אדה"ר תושבחתא דא (שגם הוא עולה בשיר זה גם לאחר שגרשהו מג"ע כידוע דנשמות דבריאה ויצי' עולין ג"כ באצי' מדי שבת וחודש להשתחוות לפני ה' וכידוע בענין עליות הנשמות בע"ש ביה"ש כו' וכל הנשמות כלולות באדה"ר כידוע וד"ל). והנה להבין מ"ש בענין עלמא עילאה שהוא בחי' ז"א דאצי' שנק' יומא דכולא בי' כו' שבת כו' דהיינו יום שכולו שבת וכמשמעות ל' יום השבת שכולו שבת ואיך יתכן שיהי' כולו שבת הרי אין שבת בלא חול שבו שבת וינפש מן העבודה ונק' מנוחה אבל יום שכולו שבת היינו בחי' מנוחה עצמי' שלא מן העבודה דקודם וכמו לע"ל שיהי' מנוחה לחה"ע בחי' מנוחה עצמיות ולא משום ששבת וינפש כמ"ש במ"א ולזה מתרץ באומרו יום דכולא בי' איהו שבת מלכא דשלמא דילי' פי' לא מצד בחי' ז"א עצמו גם לא מצד בחי' המוחין שבמדות שהרי אינו בא רק מן העבודה דבירורים דחול אלא מצד בחי' עצמי' ופנימי' דאו"א שמאיר בז"א בשבת דנק' מלכא דשלמא דילי' כו' איהו כו' מפני זה נק' יום שכולו שבת לפי שבחי' פנימי' דאו"א למעלה מן בחי' הבירורים דחול לגמרי דהגם שבחכ' אתברירו היינו בבחי' החיצוני' דאבא ולא בבחי' הפנימי' (דגם שהפנימי' מלובש' בהעלם בחיצוני' עד"מ הנ"ל דחכם שמצמצם פנימי' שכלו להסביר לתלמידו או להתחכם בפנימי' שכלו בדבר תיקון איזה מלאכה ועבודה היינו רק ירידת בחי' הפנימי' ממקומו להתלבש בחיצוני' כו' משא"כ בשבת הרי עולה בחי' הפנימי' למקומו שלמעלה לגמרי מבחי' הבירורים והתיקון כו' וד"ל. וכדוגמא דלחה"פ שכולו פנים בחי' פנימי' כי בשבת בורר אסור להיותו למעלה מהבירורים מטעם זה) כי הלא ידוע דבחי' זו"נ דאצי' הרי הן באין מאצי' לבי"ע לברר בירורים דרפ"ח כו' וכמו בחי' המל' דכתי' בה ותקם בעוד לילה ותתן טרף רפ"ח ע"ה והוא בחי' שם ב"ן שיורד לברר ניצוצים שנפלו בנוגה כו' כך גם מבחינת מוחין דמדות דו"ק דז"א יורדין בכל יומין דחול לברר וללקט ניצוצין דרפ"ח כו' וכמ"ש ה' איש מלחמה כו' שהאיש דרכו לכבוש כו' שיש בכח הדכר לברר יותר והוא בחי' שם מ"ה דחכ' דז"א שנותן עוז לאלקים בחי' ב"ן לברר כו' וכמ"ש בזוהר ע"פ הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה מגבורי ישראל דלעילא שהן ס' גבורות דו"ק דז"א שהן גבורי ישראל סביב למטת שלמה כו' מלומדי מלחמה כו' לברר בירורים דרפ"ח כו' (והן י"ב אלפי צבא שצובאין על

מב, ב

מדין שהן ששה כפולין וביום א' יורד מחסד דז"א וביום ב' מבחי' הגבו' כו'). אך הנה בחי' פנימי' או"א שלמעלה מבחי' מ"ה דחכ' שבז"א אינן יורדים בחול לברר בירורים כלל וכלל (כי בחי' הבירורים דחול הן ל"ט מלאכות חורש וזורע שהן בחי' תיקון ובבחי' פנימיות החכ' כמו שהוא בפנימיות ע"י אין שם בחי' הבירורים וכמ"ש בזוהר באתי לגני אכלתי יערי כו' אבל באתרי' לאו אורחא למיכל כו') והיינו ענין יום שכולו שבת שאינו בא מצד העבודה ותיקון כלל כנ"ל והוא שמאיר בז"א בכל שבת ע"כ נק' גם הוא יום השבת יום שכולו שבת כו' ולא מצד עצמו רק מפני שפנימיות מוחין דאו"א מאירים בו בשבת כנ"ל וז"ש יומא דכולא בי' איהו שבת מלכתא כו' וד"ל:

(סז) אך הנה יש להבין בתוספות ביאור וטעם למה אין פנימיות או"א באין למטה בבי"ע בחול לברר בירורים רק ע"י התלבשות שלהם בז"א מבחינת חיצוני' שלהם כו' ולמה אינם מבררים בבחי' פנימי' עצמותם כו'. וילה"ק תחלה הידוע בע"ח דעיקר השביר' הי' רק בבחי' המדות בלבד כענין אמרם אברהם חסד דקדושה יצא ממנו ישמעאל מותרי החסדי' (וכידוע בענין נט"י לסעודה להסיר יניקת חסדים דקליפ' דמקבלים מציפרני' דיד כו') ויצחק שהוא בחי' גבורה יצא ממנו מותרי הגבורות קשות דעשו כו' והוא שורש להתהוות מדות רעות דקליפה שזהו מצד בחי' השבירה שהי' בז' מדות דתוהו אבל בחו"ב לא הי' בחי' שבירה כלל רק בחי' נפילה בלבד שנפל מהם למטה וגם זאת רק מבחינת החיצוני' שלהם נפלו למטה בעולם הבריאה כו' כמ"ש בע"ח (וביאור ענין ההפרש בין שבירה לנפילה מבואר במ"א כמו שאנו רואים למטה במדות רעות בתאוה רעה ורציחה וכה"ג הוא רע גמור אבל חכ' חיצוני' אינו כן כחכ' התכונה וכה"ג ואינו מטמא הנפש כ"כ אבל לא חכמת בני מוקדון שהוא המנגד ממש לחכ' דקדושה וכידוע בענין נס דחנוכה) ולהיות כי רק בחי' אחוריים דאו"א נפלו למטה בעולם הבריאה אבל בחי' הפנימי' שלהם גם בחי' נפילה לא הי' בהם כלל הרי הן בעצמם א"צ תיקון ובירור שכבר הן בבחי' מדרגה העליונה שא"צ לתיקון (כמו כל אור ושפע שאין בהם פסולת וחיצוני' כלל אלא כמו בחי' פנימי' ועצמי' בלי חיצוני' כלל כדוגמא דמן שלא הי' בו פסולת כלל שהרי נבלע ברמ"ח אברים לפי ששרשו בבחי' פנימי' חכ' דאצי' שלא הי' בו נפילה למטה כלל וכמו כן במשה נאמר לחם לא אכל אלא לחם אבירים אכל לחם שמה"ש כו' דהיינו גם לא בבחי' לחמה ש"ת שבא למטה בבחי' הבירורים לברר לעה"ד טו"ר שהוא בחי' החיצוני' דחכ' אלא כמו שהתורה הוא למעלה בבחי' פנימי' אבא וזהו לה"פ שכולו פנים כו' והוא ענין

מב, ג

סעודות שבת כו') ולפי שהמברר צריך להתלבש בלבוש המתברר דוקא ואם לאו לא יוכל לבררו ע"כ אין פנימי' דאו"א יורדין לברר בחול מאחר שבעצמם א"צ תיקון ובירור ערכם רחוק לבא בהתלבשות וירידה כ"כ לבא למדרגת המ[ת]ברר לברר[ו] ולתקנו אלא רק בחיצוני' שלהם שהי' בהם בחי' נפילה למטה יורדים למטה בהתלבשות לברר בירורים (כמו אורייתא דמח"ע נפקת שבאה בהתלבשות לברר בירורים דעה"ד כמ"ש להבדיל בין טמא לטהור ולכן נק' נובלות חש"מ כידוע (אבל באמת זהו לשבח קאמר משום דמה שיש בכח החכ' לברר מטה מטה זה בא מפנימי' כח דחכ' יותר וכמ"ש למע' וכמש"ל בענין הירושלמי דבקושי התירו לדבר ד"ת בשבת כו' ואדרבה מצינו במ"א שהוא ההיפוך מכלל הנ"ל דאדרבה כל מי שהוא מבורר כבר בעצם וא"צ בירור ותיקון לעצמו הוא היורד למטה מטה לברר למי שצריך בירור כי יש בכחו לירד למטה הימנו לבררו אחר שכבר הוא בבחי' הבירור כענין קשוט עצמך תחלה ואח"כ קשוט לאחרים כו' אבל מי שצריך תקון לעצמו אין יכול לבא לברר למטה הימנו כו' כמו משה שהי' בבחי' פנימי' חכ' שכבר הוא מבורר בא למטה לתקן לישראל ע"י תומ"צ וכמ"ש בו מן המים משיתיהו (משמיטת החסד שהוא אחר התיקון כו') וכן התור' שירדה למטה לברר לפי שבשרשה כבר היא בבחי' הבירור וכמ"ש כל אמרת אלוה צרופה כו' ונק' חכ' ברורה וכמ"ש ואהי' אצלו אמון כו' (וכמ"ש במ"א) וכן הנשמה בגוף שירדה לברר ולתקן הנה"ב דהיינו בחי' מ"ה דאדם שמברר לב"ן בחי' בהמה כידוע בפי' אדם ובהמה תושיע כו' וזרעתי בנ"י זרע אדם כו' והיינו דוקא לפי שהנשמה א"צ תיקון לפי שבאה מעולם התיקון (שהוא אדם דאצי' כו') ע"כ בכחה לברר לבחי' נוגה דנה"ב כו'). ולהבין ביאור הדברים הנה ילה"ק תחלה בשורש ענין הבירורים מהו בהיות ידוע שכל ענין הבירור והתיקון הוא לאהפכא חשוכא לנהורא שזהו לעשות בחי' ביטול היש לאין כי בהיות ידוע בעיקר ענין השבירה שהוא בבחי' הגשמת וירידת האור ושפע ממדרגה למדרגה ע"י רבוי הצמצומים במיעוט אחר מיעוט עד שיוכל להיות בחי' יש נפרד לגמרי בבחי' הגסות והישות ביותר וכל שהאור יורד בצמצום ומיעוט ביותר יותר יהי' הבריאה המסתעפת שם בבחי' הרגשות הישות והגסות ביותר (וכל הקרוב יותר לבחי' גילוי האור והשפע האלקי בלי צמצום והסתר כ"כ יותר יהי' בו בחי' הביטול של הישות לאין האלקי כמ"ש במ"א) וכמו ע' שרים דנוגה דעשי' ששם צמצום האור האלקי היותר אחרון בבחי' אחוריים דאחוריים דשם אלקי' דמלך על גוים כו' הרי שם ירד האור בהגשמה כ"כ מצד עוצם ההסתר עד שהן בבחי' ישות וגסות ביותר להחזיק עצמו לבחי' יש ודבר נפרד בפ"ע לגמרי כמו שר של מצרים שא' לי יאורי ואני עשיתני כו' וכן יאמרו הגוים

מב, ד

ידינו רמה ולא ה' פעל כו' וכה"ג כו' (והגם שלפרקים אומרים שירה כמו שרו של עשו כו' כי מיעוטו טוב ורובו רע בנוגה דעשי' ולכך כתי' הללו את ה' כל גוים כו' משום שיש בחי' ביטול בהן לפרקים וכידוע דקרו לי' אלקא דאלקיא ומ"מ אמרו שיודעים רבונם ומכוונים למרוד בו כו') והנה זהו בחי' הבירורים ולהפוך היש והגסות לבא לבחי' אין וביטול והוא מ"ש בזוהר לאהפכא חל"נ כו' וכד אתכפיא סט"א כו' כי אתכפייא בהודאה בלבד כמו יתרו שא' עתה ידעתי כו' וכן מ"ש במצרים וידעו כו' ואתהפכא הוא בחי' ביטול ממש מיש לאין כמו וצבא השמים לך משתחוים כו' וכה"ג אך הנה א"א להיות בחי' ביטול היש לאין כ"א ע"י המברר שהוא בחי' החכ' דקדושה דבחכ' אתברירו דהיינו בחי' כח מ"ה דאין האלקי שהוא היפוך היש לגמרי וכל שיש בחי' אין ומ"ה דחכ' יותר שם מתברר ומתהפך בחי' היש לאין שנק' ביטול וכמו במסעות שבמדבר בארון ולוחות דכתי' קומה ה' ויפוצו אויביך שנכנעו גקה"ט שבמדבר נחש שרף ועקרב כו' וע"ד דוגמא באור פני מלך הרי יתבטל כל בחי' יש וגסות כו' וזהו כל עיקר בחי' חכ' כח מ"ה שהוא לעשות בחי' ביטול היש לפ"ע הבחי' אין דחכ' ולזה אמר דבחכ' אתברירו דוקא וזהו כל עיקר התו' דאורייתא מח"ע נפקת לברר לבחי' נפרד דטמא ופסול כו' אך כ"ז כח המברר א"א רק לבחי' חיצוני' דחכ' שנק' כח מ"ה שהוא לעשות בחי' ביטול היש והמשכת הביטול תלוי לפ"ע המשכה וירידת האור דחכ' כח מ"ה עד גם בע"ש להמשיך בהם בחינת ביטול והיותר קשה לברר מכולם הוא בחי' מקור ושורש כל הישות וגסות דקליפה והוא בחי' חכ' דקליפה שנאמר בה ארמי אובד אבי שהוא לעומת ממש לנגד חכ' כח מ"ה דקדושה וכמ"ש במ"א במ"ש ופילגשו ושמה ראומה ראו מ"ה כו' שהוא בחי' ההרגשה בעצמו ליש דוקא וזה כל חיותו ממש כמו איש חכם בעיניו גם שהוא בטל מרגיש בבחינת יש לעצמו לומר ראו מה ראו בחינת המ"ה והביטול שניכר ובולט בו ביותר כי עיקר נקודתו הוא בחי' הרגשת עצמו דוקא ומסתעף מזה מקור כל בחי' יש נפרד בגסות גמורה כנ"ל. (והוא הי' בימי חשמונאי שגברה חכמת יון חכ' הפילסופיא לעשות שכלו ליש והוא שמבטל הכל לגבי עצמו כו' היפוך בחי' ביטול דכח מ"ה האלקי חכ' דקדושה שהוא חכ' קבלה האלקי' להשיג בבחי' אין האלקי כו' שכל שמשיגו יותר יותר בא לבחי' ביטול היש דעצמו כמו לך ה' הגדולה כו' וכה"ג) אמנם בחי' חכ' דקדושה שהוא מקור כל בחי' אין האלקי הוא דוקא המברר לחכ' דקליפה כמו יעקב עם לבן דהיינו להפוך גם למקור כל בחי' יש שהוא בחי' חכ' דקליפה כי לפ"ע רבוי האור [דמ"ה] דחכמה דקדושה כך יהי' ערך השפלת יש דחכ' דקליפה כמו יתרו ראש בחכ' דקליפה הרי נתבטל

מג, א

כל מקורו לגבי משה חכ' דקדושה ואמר עתה ידעתי כי גדול ה' מכל האלקים כמ"ש במ"א דעיקר יניקת החיצוני' רק מאלקי' אחר הצמצום ובהסיר המסך דשם האלקים לגבי שם ה' דאצי' יתבטלו כולם גם חכ' דקליפה וכמ"ש כי בכל חכמי הגוים כו' מי לא ייראך מלך הגוים כו' וד"ל. ואמנם צריך המברר להלביש עצמו בלבוש המתברר וא"ל לא יוכל לבררו כנ"ל א"כ אין המברר ליש דחכ' הקליפה שהוא מקור כל יש דמדות דקליפה בע"ש רק ע"י בחי' חיצוני' חכ' דקדושה שהוא בחי' אחוריים דאו"א שנפלו בבריאה שיוכלו להתלבש ביש חכ' דקליפה לבררם אבל בחי' פנימי' דחכ' דקדושה שהוא בחי' עצם פנימי' אין האלקי מקור החכ' כמ"ש והחכ' מאין תמצא בחי' פנימי' אבא שלא נפלו למט' כו' רחוק ערכו מירידה גדולה כזאת לבוא למטה לעשות בחי' ביטול היש ובפרט ליש דחכ' דקליפה מאחר שנבדל ומרומם מאוד לא יוכל להשפיל א"ע להיות בחי' אין של היש הנק' ביטול דחכמה כו' כי הוא בחי' אין בעצם כידוע (וז"ש וכבודי לאחר לא אתן גם לבררו כו') וראי' מחכ' דתו' שירדה לברר הרי א' וראית את אחורי שירד לברר ופני לא יראה כו'. וז"ש כאן דיום השבת יומא דכולא בי' כו' שהוא בחי' פנימי' או"א שמאיר בז"א בשבת שהוא למע' מבחי' הבירורים לגמרי ולכך כולו שבת בלי הקדמת חול מקודם כנ"ל לפי שבחול אין יורדין לברר למטה רק מחיצוני' דאו"א ולא מבחי' הפנימי' שלהם כלל מטעם הנ"ל וד"ל. (ולפי המבואר במ"א נהפוך הוא דדוקא מכח פנימי' ג"ר דאו"א בא כח הבירור דחיצוני' חכ' וכמש"ל בשורש התורה כו' ואפשר לחלק בין פנימי' הכתר שלא בא בבחי' ח"ס כלל ובין המשכות בחי' פנימי' הכתר בח"ס כדי שיוכלו לברר ושניהם אמת וד"ל):

(סח) והנה מ"ש מלכא דשלמא דילי' לכאורה אין לו שייכות לענין עיקר הכוונה במאמר זה דשיר ליום השבת שהוא לגבי בחי' פנימי' אבא שבז"א שהוא יום שכולו שבת בחי' שבת עילאה כנ"ל. הנה יובן בהקדים תחילה בפי' שלום שהוא בחי' יסוד דדכורא דוקא דהיינו בחי' התקשרות והחיבור דמשפיע במקבל כמו שמבואר במ"א בפי' יעשה שלום לי שלום יעשה לי ב' שלימות שלום בפש"מ בחי' יסוד דמשפיע למקבל כמ"ש וידעת כי שלום אהלך כו' משים שלום בבית כו' וכן אדברה נא שלום בך ובפנחס דכתי' בריתי שלום וכן ת"ח שנא' בהם ורב שלום בניך שמרבים שלום בעולם וכה"ג הכל בבחי' ההתחברות דמשפיע במקבל (ובחי' התקשרות דמקבל במשפיע שלום בפמשמ"ט הוא בחי' יסוד דנוק' וז"ש שלום יעשה לי כו'). אך הנה מלכא דשלמא דילי' שזהו מלך שהשלום שלו דהיינו שהוא נבדל בעצם ואין לו שיתוף וחיבור שיתייחס השלום בלבדו שהשלום שלו בלבד כי יש שלום סתם שאין השלום דמשפיע לבד רק בא

מג, ב

מאמצעות וחיבור דמשפיע במקבל ג"כ (עד"מ השלום בין ב' הפכים או במחלוקת ופירוד בין ב' אנשים שנעשה השלום ביניהם כענין עושה שלום במרומיו בין מיכאל וגבריאל ב' הפכים הרי מהות ועצם זה השלום נעשה מאמצעות וחיבור ב' הפכים או ב' אנשים הנפרדים במחלוקת וא"א שיהי' לשלום שלימות כשאינו רק מצד א' וכך בחיבור דמשפיע במקבל שיש גם בשלום דדכורא כשמתחבר עם המקבל שיתוף מכח חיבור של המקבל דאם לא התחברות המקבל אליו אין זה שלום מצד עצמו לבד מאחר שנק' חיבור ואין חיבור בא אלא מכח ב' נפרדי' או משפיע ומקבל יחד כו') משא"כ שלום שאינו מתייחס רק לא' א"כ א"ז בא בחיבור דמשפיע ומקבל וזהו דמיון להבין בפי' מלך שהשלום שלו בלבד בלי עירוב בו מכח שלום וחיבור זולתו כלל להיותו נבדל בעצם ואין לו שיתוף וחיבור שיתייחס חלק בשלום זה מזולתו וחוץ ממנו כלל וד"ל. וזהו ההפרש בין בחי' יסוד ז"א שגם הוא בחי' שלום וחיבור דמשפיע ומקבל אבל לא נק' מלך שהשלום שלו בלבד כי בא מכח אמצעו' חיבורו במל' בחי' המקבל שיש לו בה חיבור ומתייחס החיבור ע"ש שניהם אבל בחי' יסוד אבא שמלובש ביסוד ז"א הוא הנק' מלכא דשלמא דילי' בלבד שנק' שלום דאור אבא מצד עצמו לבד שלא בא בו מבחי' חיבור בזולתו כלל והגם שבחי' יסוד אבא הוא המתחבר ביסוד אימא בחי' המקבל כידוע בבחי' יחוד דאו"א שיש לו חיבור בזולתו שהוא בחי' אימא והיינו נקודת אור חכ' שבא בהשגה דבינה מאין ליש ונק' תרין ריעין כו' אמנם זהו דוקא בהיות או"א בהתחברותם ביחוד עצמן דוקא אבל כשיורד אור אבא בז"א היינו אחר התלבשות דאו"א בז"א מחיצוני' שבהן ולאחר שנבקע בחי' יסוד אימא ונולדו המדות כו' אז יוצא אור אבא מהעלמו בבינה להמדות דז"א ונמשך ומגיע עד בחי' יסוד ז"א כידוע בע"ח דאור אבא ארוך משל אימא דאור אימא מסתיים בחזה דז"א כו' ויסוד אבא מאיר עד יסוד ז"א (וז"ש הנה ה' יוצא ממקומו וכנ"ל באריכות) ונמצא יסוד אבא שביסוד ז"א אין לו חיבור באימא כלל כי כבר נסתיים אור דאימא בחזה כו' והיינו שנסתלקו בחי' נה"י דאימא למעלה (וכמ"ש בע"ח וראיתן על האבנים שהירכים מצטננות בשעת לידה כו' כנ"ל). ולא נשאר רק בחי' הארת יסוד אבא ביסוד ז"א ואז הוא נק' מלכא דשלמא דילי' בלבד שאינו רק מכח אור אבא עצמו מצד שרשו בפנימי' אבא שהוא פנימי' ע"י שנק' יום שכולו שבת ונק' שבת עילאה כנ"ל. וכידוע דמלכא עילאה הוא אור אבא ומלכא תתאה בחי' ז"א וכמ"ש מה שמו מה שם בנו ודוקא מצד בחי' מ"ה דפנימי' אבא שביסוד ז"א שמתגלה בחי' יסוד אבא שמלובש בו בלי שיתוף דאור אימא כנ"ל אז נק' ז"א מלכא דשלמא דילי' משא"כ יסוד ז"א לבדו כנ"ל (ולא

מג, ג

ביסוד אבא כשהוא בהעלם ביסוד אימא שגם אז לא נק' מלך שהשלום שלו בלבד וד"ל). ולהבין ביאור כ"ז הנה ביאור מה שיסוד אבא מגיע ביסוד ז"א ואור אימא מסתיים כו' כידוע (וכבר מבואר למע' קצת באופן אחר) להיות שהבינה נק' אם הבנים שהן המדות שנולדו מן ההתבוננות והוא מבחי' יסוד אימא שהוא בחי' ההתקשרות בכלי הקליטה למושכל וכאשר נקלט עדיין ביסוד אימא בית קבול לההשגה עצמה אזי עדיין לא נולדו התפעלות המדות אוי"ר בלב וכמו בחי' חסדי' המכוסים ונעלמים ביסוד אימא שהוא אה' הכלולה בשכל כידוע. אך כאשר נבקע יסוד אימא כו' היינו שנתקצר ונסתלק כל האריכות המושכל מכלי הקליטה שבמוח הבינה אז יוצא התפעלות המדות לגלוי בלב במהות בפ"ע וכנראה בחוש בהתפעלות אהוי"ר שבלב בתפלה אינו אלא לאחר שנתקצרה ההתבוננות (שמחמתה תולד ההתפעלו' בלב) ונסתלק ונתעלם כאלו לא הי' (וזהו צינון דנה"י דאימ' בשעת לידה דוקא) וסיבות הסתלקות אור ההשגה דבינה הוא מצד היותה מבחי' הגבורות ברשפי אש בשמחה והתלהבות שעולה מלמט' למעלה כמ"ש במ"א אבל בחי' יסוד אבא הוא בא מכח אור החכ' שהוא מבחי' החסדי' שיורדים מגבוה לנמוך מלמעלמ"ט והוא בחי' המשכת ביטול דכח מ"ה שיורד ונמשך עד למטה מטה דוקא והוא עד בחי' יסוד ז"א בהבל החזה המורגש בלב והוא בחי' ראי' השכל שבלב שבא במורגש בחזה דהבל הלב (בל"א דיא הארץ דער זעט דעם תמצית הענין כו' וכמ"ש במ"א) וכמ"ש ולבי ראה הרבה חכ' כו' וכמ"ש ברע"מ דבעין השכל דבלבא אתחזא כולא כו' (שהרי גם דבר הנעלם או מה שעתיד להיות הלב מרגיש דוקא כמו הלב יודע מרת נפשו ולהיפוך מרגיש בשמחה ובשורה טובה שבהעלם העונג שבנפשו כמו שיודע במרת נפשו כו'). ומעתה יובן בענין מלך שהשלום שלו בלבד כנ"ל שהוא דוקא בבחי' יסוד אבא שמלובש לבדו ביסוד ז"א אחר שיצא מהעלמו ביסוד אימא כנ"ל להיות מבואר במ"א בענין למרבה המשרה ולשלום אין קץ כו' שיש כמה מיני שלום והוא בא במספר כפי מספר היחודים דמשפיע ומקבל בפרטי פרטיות כמו ביחוד דאו"א בדרך פרט נק' שלום דיסוד אבא ביסוד אימא וכן בזו"נ ביסוד ז"א ונוק' בכמה פרטים יחודים (וגם למע' בא"א וע"י וא"ק כו' יש בחי' מ"ה וב"ן מאחר שבחי' עילה ועלול שייך בהן בסדר השתלשלות מעליון לתחתון כמו ממל' דא"ק נעשה כתר דע"י כו') אבל מ"ש לשלום אין קץ כלל הוא בבחי' עצמיות אא"ס שנק' עילת כל העלות כו' אפילו אור צח כו' כי הרי בחי' אח"פ אין לו חיבור זולתו שישלימנו וכל מה שמתחבר עצמו למטה הוא רק מצד עצמו ממש שנק' שלימותא דכולא לכך לשלום שלו אין קץ וכמו שלמטה עד אין תכלית כך למעלה עד אין קץ בעא"ע בעצמותו ע"כ נק' מלך שהשלום שלו בבחי'

מג, ד

עצמותו ממש (וכן מ"ש ורב שלום שמרבים שלום כו' עד אין שיעור למעלה ולמטה מטעם דשורש התורה בעצמותו ממש) וזהו יום שכולו שבת בחי' מנוחה לחה"ע בבחי' עצמותו ממש שלא מצד השביתה כנ"ל. ולזה א' כאן מלכא דשלמא דילי' על בחי' יסוד אבא שהוא לבדו בכלות הכל דוקא ביסוד ז"א דוקא שנעתב"ס וסוב"ת דהיינו בשורש הראשון לכולם והוא בעצמיות ממש שהשלום שלו ממש (משא"כ בשלום דיסוד אבא באימא ולמעלה הימנו וגם ביחוד וחיבור היותר עליון א"ז שהשלום שלו בלבד) והיינו בבחי' שיר והעלאה דשבת תתאה דכלות הכל כמ"ש וירא כו' כי טוב מאוד שמגיע בשלום שלו הנ"ל. משא"כ העלאה [ושיר] דבחי' המל' בחול לגבי ז"א כמ"ש למען יזמרך כו' אלקים אל דמי כו' היינו רק לבחי' יסוד ז"א שלא מצד בחי' יסוד אבא שבו כלל אבל בשבת נאמר צדיק כתמר כו' כארז בלבנון ישגה כו' בבחי' טוב מאוד שבעצמות ממש שהשלום שלו ממש (וכמ"ש במ"א בענין שיר השירים אשר לשלמה מלך שהשלום שלו כו'):

(סט) ליום השבת יומא עילאה שבת עילאה דא שבת ודא שבת מה בין האי להאי אלא שבת סתם דא שבת דמעלי שבתא יום השבת דא שבת דלעילא דא יום ודא לילה ושמרו בני ישראל את השבת דא לילה רזא דנוק' זכור את יום השבת דא יום רזא דדכורא ע"כ. פי' הטעם דשמור לנוק' דוקא הנה יובן בהקדים תחילה שורש הרמ"ח מ"ע ושס"ה ל"ת דארז"ל שמי עם י"ה שס"ה וזכרי עם ו"ה רמ"ח כו' להיות ידוע בשורש מ"ע ול"ת שהן ב' מדות אהוי"ר האהבה שורש כל המ"ע והיראה שורש כל הל"ת דהנה א' בזוהר לית פולחנא כפולחנא דרחימותא וי"ל איך שייך העבודה שנק' פולחנא באה' ורחימותא שיהי' נק' פולחנא דרחימותא הרי אהבה תלוי' בלב והעבודה הוא בעול המעשה בלבד. אך הענין הוא עד"מ העבודה שעובד העבד לאדון מאהבה יותר מתכשרת ורצוי' בלב האדון מעבודה שעובד מצד היראה שהרי עובד מאהבה אין עבודתו בדרך כפי' ובע"כ כלל אלא דוקא מרצונו ולבבו הטוב ונאמן מצד ששלם לבבו בבחי' ברית והתקשרות אה' חזקה מקרב ולב עמוק עד שמחמת זה בלבד עובד בכל כחו ונפשו ולא תכבד עליו העבודה כלל אדרבה יוכל למס"נ וכל אשר לו כדי לעשות נח"ר לאדונו כמו אברהם שהי' כל עבודתו רק מצד האהבה דוקא אברהם אוהבי כו' וכתיב עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי כו' ונסהו בי' נסיונות ועמד בכולם גם בבנו יחידו (והגם שא' עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך כו' ולא א' אוהב ה' היינו לפי שכבש רחמי האב כו' שזהו בא מצד יראת אלקי' בבחי' הגבור' שבחס' כמ"ש במ"א בענין עקדת יצחק שנכללו גבו' דיצחק בחס' דאברהם כו') וזהו

מד, א

פולחנא דרחימותא ואין הכוונה שאהבה היא באה בדרך עבודה שאהבה תלוי' בלב אלא הכוונה על העבודה שמסתעפת רק מכח האהבה הגדולה שבלב עז"א לית פולחנא כפולחנא זו שמסתעפת מצד האהבה דוקא שנק' פולחנא דרחימותא לפי שמוכשרת ורצוי' יותר לפני ה' מן העבודה שמסתעפת רק מצד היראה שהיא בעול ובע"כ ואינה נק' עבודה תמה כ"כ כעבודה שמצד האהבה דוקא (וז"ש לית פולחנא דמשמע שיש עוד פולחנא שמצד היראה בעול מ"ש בלבד אבל לית פולחנא ועבודה תמה כפולחנא זו שמצד האהבה כו' ובמ"א מבואר שהעבודה בעומ"ש גבוה יותר מהעבודה שבאהבה והוא בחי' עבד שלמעלה מבחי' בן כו' וז"ש הקים על עול תו"מ כו' והיינו א"ח עט"ב כו' למעלה מבחי' ז"א שהוא בחי' זכור לדכורא שא' כאן והתירוץ ידוע דשניהם אמת שיש ב' מיני יראה יר"ת קבלת עול בע"כ שזהו בחי' שמור לנוק' דכאן שלמטה מעבודה דמ"ע מאהבה כמ"ש לית פולחנא כו'. והב' יראה עילאה בחי' ביטול העצמיות וכמ"ש דו"ר רו"ד כו' והוא עומ"ש שמצד בחי' הביטול בעצמו בתכלית עז"א א"ח עט"ב כו' למעלה מרחימו זו שנק' פולחנא דרחימותא כו' וז"ש שמי עם י"ה כו' דגם שמירת ל"ת מצד בחי' הביטול רצון שבזה הרי מגיע בי"ה שלמעלה מו"ה דמ"ע כו'). והנה מאחר דלית פולחנא כפולחנא שמצד האהבה דוקא ולא מצד היראה ממילא יובן ג"כ בענין העבודה ברמ"ח מ"ע שנזכר ל' עבודה בהן כמה פעמים שהרי עיקר אמיתת העבודה שלהם דוקא כשמסתעפים מצד האהבה שנק' פולחנא דרחימותא ולא כשהן באין מצד היראה בלבד שאינו עבודה תמה כ"כ כמו עבד לאדון הגם שישמור כל עבודתו מצד היראה אך אינה רצויה לאדון אחר שרואה בו שאינו אלא בעול וכפי' ולא מלב שלם כו'. אמנם בענין הל"ת נהפוך הוא שעיקר ענין שלהם במדת היראה ופחד אלקים ולא במדת האהבה וכמו שא' בעבודה דמ"ע דלית פולחנא שלהם ביראה אלא באהבה כך להיפוך בענין שמירות דמל"ת אין אמיתית ענין שלהם רק ביראה ולא באהבה והטעם הוא לפי שכל עיקר הענין במל"ת אינו רק השמירה לשמור את נפשו להיות סור מרע בפו"מ בתכלית בזהירות יתירה הרי לזה אינו מועיל רק היראה דוקא שמחמת היראה ישמור נפשו ביותר וכל שאינו ירא אלקים כ"כ לא ישמור את נפשו כו' כי הזהירות היתירה שלא לעבור על ציווי ה' שצוה לסו"מ אינה מסתעפת רק לפ"ע היראה שבלבו אם רב או מעט כן ירבה השמירה או ימעט כו'. אבל א"ז תלוי באה' שבלב שיוכל להיות שלא ישמור א"ע כ"כ גם אם יש בלבו אהבה כי השמירה והריחוק תלוי ביראה דוקא וע"י האהבה לא ישמור א"ע כ"כ וכמו שאנו רואים בעבד לאדון בענין השמירה שלא לסור מציווי האדון במעשה

מד, ב

היפוכו ליזהר בנפשו שלא לעשות זה תלוי בערך יראתו ופחדו ממנו ולא מצד אהבתו (אדרבא מצד אהבתו יוכל להקל בנפשו שלא לשמור א"ע לעשות ההיפוך לציווי האדון כו') וזהו שנאמר בעבודה דמ"ע לאהבה את ה' ולעבדו בכל לבבכם שתלוי באה' שבלב כן תהי' העבודה בכשרון כל לבבו שרצויה אז ביותר כנ"ל. אבל מצות ל"ת שעיקר ענין שלהם אינו כשרון לבב במעשה הטוב רק הזהירות והשמירה בלבד שלא לעבור על רצונו כו' זהו ביראה דוקא שהוא עומ"ש יתירה (ולפי"ז אינו מובן לכאורה בענין ב"פ דק"ש בפ' שמע מקבל עליו עומ"ש תחילה ואח"כ מקבל עליו עומ"צ בפ' והי' אם שמוע ובפ' שמע אמר ואהבת שהוא שורש העבוד' דמ"ע ואיך א' שהוא קעומ"ש שהיא שורש הל"ת ובפ' והי' עומ"צ שהיא היראה שהוא בעול בלבד כנ"ל ושם נאמר לאהבה את ה' ולעבדו כו' הרי נהפוך הוא. והתירוץ מבואר במ"א שב"פ דק"ש הוא ענין לאכללא שמאלא בימינא וימינא בשמאלא שהוא בחי' התכללות דחו"ג כידוע ולכך בפ' שמע הוא בבחי' שם מ"ב שהן מ"ב תיבות מואהבת עד ובשעריך בחי' כלי הגבו' והאור דהכוונה הוא בבחי' החסד דואהבת ובפ' והי' שם ע"ב דחס' ע"ב תיבות עד ושמתם בחי' כלי החס' והאור דהכוונה בבחי' עומ"צ ביראה כמ"ש השמרו לכם כו' (או להיפוך שהשם הוא האור והכוונה הוא הכלי ושם מ"ב בפ' שמע הוא אור הגבו' בכלי החס' ובפ' והי' שם ע"ב האור דחס' בכלי הגבו' בכוונה דעומ"צ והכל ענין א'). ובזה יתורץ ג"כ במ"ש בעבודה דמ"ע בפ' והי' לאה' ולעבדו שמקבל עליו עומ"צ ביראה לאכללא ימינא בשמאלא בחי' ה"ח דרמ"ח בה"ג דיראה בל"ת ובפ' שמע בקעומ"ש דיראה א' ואהבת שזהו לאכללא שמאלא בימינא אבל לעולם שורש בחי' החסדי' ברמ"ח מ"ע ושורש בחי' הגבו' בל"ת. (אך מה שמחלק לב' דברי' עומ"ש ועומ"צ ובכאן משמע שעומ"ש דיראה הוא עומ"צ כמשי"ת בענין שמור לנוק' כו' הנה באמת עומ"צ הוא עול העבודה במ"ע ג"כ שהוא מ"ש והי' א"ש תשמעו אל מצותי כו' והוא בחי' ביטול רצון שלמע' מאהבה שבמ"ע כנ"ל. ומפני שנעוץ סופן בתחילתן מקבל עליו עומ"ש ואח"כ עומ"צ דהא בהא תליא כנ"ל בענין דו"ר ורו"ד כו' וכמ"ש במ"א):

(ע) ועתה יובן ענין המאמר דשמור לנוק' דוקא דהנה ידוע דשורש היראה כמו שהוא למע' הוא בבחי' המל' שנק' יראה שהרי עיקר בחי' המל' היא היראה ואימת מלך וכמו שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך וכך בחי' מל"ש דלעילא בחי' מל' דאצי' הוא בבחי' יראה ונק' אשה יראת ה' כו' ועיקר בנין המל' מבחי' הגבו' וכידוע דהנוק' רובה גבו' ומיעוטה חסדים והדכר רובו חסדים ומיעוטו גבו' כמ"ש כי זכר חסדו כו' וכמ"ש בזוהר ע"פ בזאת יבוא אהרן כו' בזאת

מד, ג

דוקא שהוא היראה בחי' נוק' ולא בזה שהוא בבחי' אהבה (ונק' פתח ושער לה' שבזאת דוקא יבוא כו') (ולכך כל שיראתו קודמת לחכמתו דוקא אז חכמתו מתקיימת דאם אין יראה אין חכ' כמ"ש הן יראת ה' היא חכ' וכתי' ראשית חכ' יראת ה' לפי שנעתב"ס וסוב"ת דיראה תתאה בעול מל' שנק' סופן נעוץ בחכ' יר"ע ביטול במציאו' כנ"ל בענין דו"ר כו' ולזה בזאת דוקא יבוא ולא בזה כו') ומבואר דעיקר ענין השמירה בל"ת הוא במדת היראה דוקא ולא באה' כו' והיינו שמור לנוק' דשמירה דל"ת דסו"מ היינו בנוק' דוקא שהוא בבחי' היראה ופחד אלקי' דבחי' המל' שום תשים עליך מלך בקעומ"ש שתהא אימתו עליך זהו עיקר המועיל לשמירה דמל"ת ולפי"ז שורש כל הל"ת הוא בבחי' המל' שנק' מצות המלך שלא לעבור על מצותיו כו' מצד האימה ויראה גזירת מלך בלבד (וכענין אל יאמר אי אפשי כו' אלא אפשי אבל אבי שבשמים גזר עלי). והנה ידוע דבחי' המל' בחי' נוק' דז"א הוא היורד למט' מט' להיות ראש לשועלים ברבוי השתלשלות בצירופי אותיות בבי"ע במיעוט אחר מיעוט עד שמקבלים ממנה גם אלקים אחרים דקליפה וכמ"ש לפתח חטאת רובץ כו' וכמא' דחוי' קטיר לרגלי' דנוק' והוא בהתלבשות ועוצם ירידת והסתר המל' בע"ש דנוגה בבחי' המל' דקליפה שעליה א' רגלי' יורדות מות כו' מות דנחש הקדמוני וכמ"ש ואתה תשופנו עקב וכידוע בענין נחש כרוך על עקבו לא יפסיק דרחב"ד שלא הפסיק תפלתו משום דמאן דקטיל לחויא יהבין לי' ברתא דמלכא דא צלותא וכמ"ש במ"א. והנה לזאת שהחיצוני' יכולים בקל יותר לקבל יניקה מבחי' המל' בהיותה יורדת למטה ביותר שהם קרובים אלי' שם ביותר ע"כ צריכה שמירה מעולה ביותר שלא יוכלו החיצוני' לקבל יניקה ממל' דקדושה. והיינו טעם בחי' שמור לנוק' דוקא ע"י שמירה דל"ת בבחי' היראה דוקא דשומר מצוה לא ידע כו' ועיקר השמירה הוא להיות סו"מ בתכלית שאז אין מקום כלל ליניקת החיצוני' גם בבחי' ומדריגה אחרונה דמל' דקדושה והיינו שארז"ל זה שמי לעולם שמי עם י"ה שס"ה שמי הוא שם הנק' בפי כל והוא שם א"ד שהוא בחי' שמור לנוק' בחי' המל' ועם י"ה הוא בחי' מקיף ושומר כו' כידוע דכל שומר גדול מן המשתמר וכמ"ש במ"א והיינו שורש הל"ת שהן בי"ה שהן בבחי' שומר למל' דשמור לנוק' מפני שצריכה שימור ביותר מטעם הנ"ל ובחי' היראה דמל' הוא שורש הל"ת כנ"ל ולכך א' זה שמי כו' וד"ל. אבל הנה שרש המ"ע הוא בבחי' ה"ח דדכורא שהוא בבחי' הוי' דז"א וז"ש זה זכרי זכרי עם ו"ה רמ"ח כו' והיינו זכור לדכורא וביאור הדבר מובן מענין הנ"ל בשורש המ"ע שהוא בחי' האהבה והאה' שרשה בבחי' חסד דז"א כו' וכמ"ש אהבת עולם אהבתיך ע"כ

מד, ד

משכתיך חסד וכתי' כי אמרתי עולם חסד יבנה שהאה' נמשך מלמעלה למט' כמו החס' שיורדי' מגבוה לנמוך כו' והיינו בחי' ה"ח דדכורא שהוא המשכות והתקשרות דמשפיע אל המקבל שהוא ע"י האהבה שבלב עד שנמשך כמים כו' וזהו מבחי' חס' דז"א כמ"ש כי זכר חסדו כו' (דעיקר בנין ז"א רובו מן החסדי' דבן מסט' דאבא קאתי שאור אבא מקור החס' ובת מסט' דאימא מקור הגבורות וכמ"ש כאמה בתה כו' לכך רובה גבו') והיינו שורש העבודה ברמ"ח מ"ע ע"י האהבה לה' שיומשך בחי' אהבה וחס' עליון דז"א למל' והוא יחוד קוב"ה ושכינתי' בכל מ"ע שנמשך ה"ח דדכורא לנוק' ומזה נבנה בנין המל' בבחי' החס' דדכורא וכמ"ש והוכן בחסד כסא וכן עולם חסד יבנה (וכמו דרמ"ח פקודין רמ"ח אברים דז"א שנק' מצותי כידוע ג"כ בנינם ע"י ה"ח המגדילים כידוע בטעם מספר רמ"ח דט"ס טפ"ט בג' כלים הרי ג"פ פ"א שעולה רמ"ג וה"ח המגדילי' הוא רמ"ח וכך הוא במ"ע דמל' הוא ג"כ ע"י ה"ח דדכורא כו'. וז"ש זה זכרי זכור לדכורא עם ו"ה רמ"ח שהן ה"ח דוי"ו דז"א למל' שזהו גילוי אלקות שבכל מ"ע בבחי' יחוד ברכה וקדושה יב"ק). וזהו שא' כאן ושמרו בנ"י את השבת (את ל' טפל) דא לילה רזא דנוק' זכור את יום השבת דא יום רזא דדכורא פי' לילה ויום הוא בחי' זו"נ דנהו"ע דאצי' נק' יום ואור המל' בבי"ע נק' לילה. וזהו מאור הגדול לממשלת היום הוא בחי' חסד דז"א דחסד אל כל היום ומאור הקטן דמל' לממשלת הלילה בחי' הגבו' כו'. והנה כתי' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה לעבדה רמ"ח מ"ע ולשמרה שס"ה ל"ת דע"י רמ"ח מ"ע נמשך תוס' אור בג"ע דעשי' ובריאה וע"י ביעור הרע דל"ת נשמר מכל רע דיניקת החיצוני' בג"ע וכ"ז בחול שהן שיה"מ שהוא התיקון והבירור לעבדה ולשמרה והיינו ענין רמ"ח מ"ע דה"ח דדכו' ושס"ה ל"ת דה"ג דמל' שמור לנוק' והיחוד דה"ח דדכורא וה"ג דנוק' דזכור ושמור דמ"ע ול"ת הוא בכל יום שזהו שארז"ל שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו פי' זכור לדכורא בו"ה ושמור לנוק' בי"ה הרי מתייחדים ומתכללים כא' בדבור אחד והוא שם ה' וכמ"ש שמי עם י"ה וזכרי עם ו"ה. וזהו עיקר בחי' היחוד דזו"נ ע"י זכור ושמור דמ"ע ול"ת שזהו לעבדה ולשמרה בכל יום והיינו מ"ש בזוה"ק בכמה דוכתי בפי' אלקים אל דמי לך דנהו"ת קארי תדיר לנהו"ע וכן למען יזמרך כבוד וכן אש תמיד תוקד וכה"ג שזהו התכללות ויחוד דמקבל ומשפיע בה"ח וה"ג דהיינו מה שאלקים אל דמי וכן יזמרך כו' הוא בבחינת ה"ג דאל אישך כו' ואשר נמשך היחוד על ידי מ"ע הוא מה"ח דז"א כו' אך כ"ז בחול שהן בחינת הבירורים דרפ"ח בסו"מ וע"ט במ"ע ול"ת אבל בשבת עולין הנשמות בג"ע מלמטה למעלה ואינם עוסקים בג"ע לעבדה ולשמרה כו' רק

מה, א

עבודתם בעונג עצמי והתענג על ה' שלא בדרך עבודה דאהוי"ר כמ"ש במ"א בענין ההפרש תפלה דחול לתפלה של שבת בזה כך בכללות נ"י בשרשם במל' וז"א למעלה הרי ג"כ ענין העלאה ושיר דשבת תתאה בחינת לילה לגבי שבת עילאה בחינת יום הוא שלא בדרך עבודה כמו שיר דלמען יזמרך כבוד בחול כו' אלא הוא בבחינת עצמו' העונג והוא ממה ששבת וינפש ממלאכתו שנקרא שבת דמעלי שבתא בליל שבת רזא דלילה משבח ומזמר ליום השבת בחינת שבת עילאה דז"א רזא דיומא שבו יום שכולו שבת שלא מן העבודה כלל והיינו גם כן ע"ד ענין המצות דזכור ושמור זכור לדכורא ושמור לנוקבא כך ושמרו בני ישראל בליל שבת שמור לנוקבא שבת תתאה דמל' וזכור שבת דיומא בעלמא עילאה דז"א דאצי' וזכור ושמור בד"א נאמרו היינו זכור ושמור דשבת ממש שהן ב' מיני שבתות שמור דליל שבת וזכור דיומא בד"א נאמרו שמתייחדים כא' והוא עיקר ענין מזמור שיר זה שזהו מזמור שיר דשבת דלילה שמור דשבת דנוקבא מזמר ומשבח ליום השבת זכור דשבת דדכורא ובמזמור שיר זה מתכללים ביחוד שזהו בד"א נאמרו כמו זכור ושמור דמ"ע ול"ת הנ"ל והיינו ב' שבתות מתייחדים כא' וזהו פי' עולת שבת בשבתו שבת תתאה בשבת עילאה זכור ושמור כא' וכן מידי שבת בשבתו יבוא כל בשר שזהו עליות הנשמות מג"ע לג"ע שעולין ע"י המל' רזא דלילה ג"כ בכל שבת בשבתו הנ"ל אחר עבודתם בחול לעבדה ולשמרה במי שטרח בע"ש כו' כמו ענין תפלה דחול לברר בהיפוך הרע כו' ובוע"ט הוא הגורם בחינת ההעלאה דשבת להתענג על ה' שזהו תפלה דשבת שאחר הבירור הוא העלאה והיחוד [העצמי] אבל בשבת בורר אסור כידוע וכך הוא למעלה בנשמות דג"ע ובכללות דזו"נ דאצי' שהן זכור ושמור דשבת ודחול על ידי המצות כו' וד"ל:

(עא) ובגין כך מזמור שיר ליום השבת ואשכחן בכמה אתר דעלמא תתאה לא סליק בשמא ואתי' סתם כגון האי וכגון ויקרא אל משה וכגון ואל משה אמר עלה אל ה' כולא סתים שמא כו' וכולא בגין דאית בי' דרגא עילאה ולגבי דרגא עילאה איהו לא סליק בשמא, נהורא דשרגא לא סליק ביממא בנהורא דשמשא ע"כ. הנה בא לתרץ כאן מה שהוקשה לו בתחלת המאמר במ"ש מזמור שיר ולא אמר מאן קאמר לה ומתרץ כאן דאשכחן כה"ג בכמה דוכתי כמו ואל משה אמר עלה אל ה' ולא א' מי הוא בעל המאמר שא' למשה עלה כו' וכה"ג מצינו בויקרא אל משה ולא אמר מי הוא הקורא אותו אלא ויקרא סתם (וכן ויאמר שוב אשוב כו' וה' פקד את שרה כו' כאשר אמר כו' וכה"ג) ועוד אמר דויקרא א' זעירא דוקא להורות על ענין זה מה שלא נז' מי הוא הקורא

מה, ב

לפי שלא סליק בשמא לגבי דרגא עילאה כו'. וביאור הדברים ידוע דבחינת מל' דאצי' נקרא א' זעירא וכן ואל משה אמר סתם הוא בחינת מל' ולפי שהמל' ללמג"כ רק מה שמקבלת מז"א שנקרא דרגא עילאה ע"כ לא סליק בשמא ואתי' סתם כמשל נהורא דשרגא כו'. ולהבין ביאור ושרש הדברים הנה ילה"ק תחילה בשורש ענין האותיות שהוא בחינת המל' בכ"מ כמו בחינת מל' שבחכ' הוא בחינת אותיות דחכ' ומל' שבחסד הוא בחינת אותיות דחסד וכן אותיות דכתר שהוא הרצון וידוע דכל בנין המל' הוא רק מבחי' האותיות בלבד דהיינו מבחי' אותיות דע"ס דז"א נבנה בנין המל' כמו מבחינת מל' שבחכ' דז"א נעשה בחינת חכ' שבמל' וממל' דחסד דז"א נעשה חסד שבמל' (ונקרא עשיראה דכולא וכמ"ש במ"א בענין דו פרצופים כו') והנה תחילה י"ל במהות האותיות שבע"ס עצמן כמו אותיות דחכ' ואותיות דמדות וכה"ג דהנה אנו רואים כאשר אדם טרוד בעצם המושכל כמו שהוא בכח שכלו והשגתו בעומק הרי הוא אז רק סברא שכליי' בלי מציאת עדיין בבחינת מח' גם לא נק' מח' שכליי' אלא שכל פשוט וכל זמן שהוא בעוצם טרדתו בעצם אור השכל אין בו שורש להתהוות האותיות כלל רק אחר הצמצום והעלם אור השכל בעצם אז מתהוו' אותיות השכל לחשוב לשכל זה באותיות (וגם מחשבת עיון בהשגה שבא באורך ורוחב עדיין יוכל להיות שהוא בלא אותיות מח' ממש רק נקרא מח' השכל עיון והגיון בלבד עד אשר בא באותיות מח' ממש שנקרא לאה בחי' אחוריים דמל' דתבונה כמ"ש במ"א) ולכאורה יפלא הדבר אם אין עיקר מציאות האותיות מתהווים רק לאחר סילוק עצם אור השכל המושג במוחו א"כ כאשר בא להביא דבר שכל זה לבחי' עומק השגתו כמו שהוא בעצם חוזר ונתבטל ונסתלק מהות האותיות דשכל זה ולהיכן יסתלקו בבוא הארת גילוי עצם השכל אלא מוכרח מזה לומר שיש לאותיות השכל שורש תחילה בעצם השכל דהיינו שהמה כלולים בהעלם בעצם השכל ואינם ניכרים שם במציאות כלל וכלל בהיות האדם טרוד בעצם עומק השכל כלולים האותיות שם ואינם נרגשים במציאות כלל רק כשמביא השכל לידי גילוי אז יוצאים לגילוי בבחי' מציאות ומהות מהעלם בעצם ולזאת כאשר יחזור לעומק עצם השכל יסתלקו האותיות ממציאותם ויתכללו בהעלם בתוך העצם בלתי נכרין במציאות כמקדם כו' ונמצא ב' מיני אותיות הא' אותיות שכלולים בעצם השכל בלתי ניכרין במציאותם עדיין והב' אותיות שבאין בבחינת גלוי מהעלמם במח' כו' וכמ"ש במ"א ראי' לדבר זה ממה שכאו"א כפי כח וטבע השגתו לעצם השכל כך יהי' בחינת אותיות השכל שלו שעל ידם יהי' אופן התגלות זה השכל בצירופי' שונים כי עיקר ענין האותיות בשכל היינו בחינת גלוי השכל להבינו על ידם לזולתו וכה"ג כי בלתי אותיות

מה, ג

השכל לא הי' אור עצם השכל רק במוחו נתפס ולא הי' בא לידי תפיסה וקבלה למטה הימנו כמו להיות מוחין במדות וכמו אדם שרוצה להביא איזה שכל בגילוי שיבינהו הכל באותיות הכתב או בדבור בהכרח שיהי' גלוי שלו על ידי בחינת אותיות השכל אבל בהיות האותיות כלולים בעצם השכל לא יוכל להביאו לידי גילוי בכתב ובע"פ כלל רק לעצמו מבינו כו' ולכך אנו רואים ששני בני אדם מבינים שכל וסברא א' וכשבאין לדבר ולהבינו לזולתו או לכתבו בכתב זה ידבר ויכתוב בצירופי' אלו וזה יאמרנו ויכתבנו בצירופי' ולשון אחר והמכוון א' משניהם רק שינוי הל' בלבד כמו שינוי לשונות המפרשים בתלמוד כפרש"י ותוס' ור"ן בענין מכוון אחד וזה רק מצד שלזה יש לו אותיות השכל באופן הגילוי שלו כך וזה גילוי אותיות שכלו באופן אחר והעצם של השכל א' בשניהם ממש ומובן מזה עכ"פ דעיקר ענין האותיות הוא רק להביא השכל לגילוי למטה ונקרא בחינת כלים וכשהם כלולים בשכל היינו בשרשם הא' כמו שמתהווים עם עצם השכל ממקור השכל כמ"ש במ"א ששורש האותיות בכתר כו' הרי אינם בחינת כלים שהוא גילוי השכל רק הם שורש לגילוי העצם אח"כ כשבאין לידי גילוי וזהו עיקר ענין ב' מיני אותיות הנ"ל בכל מציאות דבר מה כשכל וכה"ג. והנה עד"ז יובן בכל בחינת אותיות שבכל מציאות דבר מה כמו המדות שבלב הרי כל זמן שהמדות המה בעצם מהותם באהבה שהיא בלב בעצם מציאותה אז עדיין הוא רק בחינת עצמיי' ולא תבוא עדיין לבחינת הרהור אותיות במח' לחשוב באותיות שנקרא הרהורי לבא ומכ"ש שלא יביאנה לדבור רק אחר העלם וקיצור עצם של אור האהבה שבלב יתהווה ממנה הרהור אותיות במח' לחשוב באותיות מה שאוהב בלבו ואח"כ ממילא ידבר גם בדבור כו' אבל בהיות האהבה בלב עדיין בבחינת עצמיות שלה אין בה אותיות מח' כלל רק עכ"ז בהכרח שיש בה בהעלם אותיות ההרהור שמהרהר אחר כך בגילוי במח' רק שכלולין ובטלין שם במציאותם לבלתי ניכרין כלל עדיין במהות אותיות רק אחר כך מתגלין בחינת אותיות הללו שבתוך המדות שבלב ונראים במהות ויש בפ"ע כו' ונמצא שגם במדות יש ב' מדריגות אותיות כמו בשכל כנ"ל א' אותיות הכלולים בו בהעלם ונקרא אותיות של המדות בעצם כאותיות שבשכל בעצם הנ"ל והב' בחינת אותיות שבאין בגלוי (שבהן ועל ידן מתגלין המדות לחוץ כאותיות השכל כנ"ל שמגלין השכל בהבנה למטה שנקרא בחינת כלים כו' וכך הוא בכל אותיות של כל מציאות כמו רצון ותענוג גם כן יש ב' מדריגות אותיות כנ"ל ונמצא שעל ידי גילוי אור העצם כמו שהוא בבחינת עצמיות שלו דוקא אזי האותיות כלולים בו ובטלים לגמרי כנ"ל וא"כ לא יוכל לבוא לידי גילוי של השפעה למטה הימנו כנ"ל וכשצריך העצם לבוא לידי גילוי

מה, ד

לחוץ מעצמותו בהכרח שיהי' העלם וכיווץ העצם כדי שיבוא לכלל אותיות הללו שבבחינת גילוי להביאו לבחינת גילוי זה של חוץ מעצמותו למקבלים אבל האותיות א' הם כי אותיות שהיו כלולים תחלה הן הבאין בבחינת גילוי להביאו לידי גילוי לעצם הדבר רק שתחילה לא היו פועלין פעולתן אלא להיפוך דהיינו בהיות עצם הדבר כמו שהוא שלא יוכל לבוא למקבלים כלל כו' אזי מה שיש בכח העצם להביא א"ע לידי גילוי למקבלים בטל ונכלל בעצמותו ממש בביטול א' באלף כו' וד"ל):

(עב) והנמשל מכ"ז יובן למשכיל למעלה בשרש בחינת המל' שהוא בחינת האותיות בכ"מ בפרט כמו מל' שבחכ' מל' שבחסד וכה"ג ובד"כ הרי מכל בחינת אותיות שבע"ס בכלל מזה נבנה בנין המל' והענין הוא דבחי' המל' דבחכ' ה"ז כמשל בחינת אותיות שכלולים בעצם החכ' שבמוח שהוא בחינה האחרונה שבו שהוא רק מה שיוכל לבוא לידי גילוי למקבל כנ"ל ועדיין אין נכרים שם במציאות כלל בהיות עצם החכ' מאיר רק אחר סילוקה והעלמה דוקא מתהווים האותיות בבחינת גילוי מהות כך בחינת מל' דחכ' כלול בהעלם כביטול והתכללות טפל בעיקר ואינו ניכר כלל רק אחר צמצום האור דחכ' בעצם אז בא לידי גילוי באותיות שנקרא כלי החכ' שמגביל האור ונקרא מל' דחכ' וב' מדריגות יש כאן אותיות הכלולי' בחכ' ואותיות שמגלים אור החכמה וכן בשאר הספי' כאור החסד וכה"ג שהאותיות שבמדה זו כלולים בה בהעלם והתכללות ואחר כך אחר צמצום וכיווץ העצם של המדה מתהווה גילוי האותיות ונקרא מל' שבחסד כמו שצריך לבוא החסד במח' ודיבור וכה"ג כנ"ל באריכות. ומובן מזה דבחינת המל' דע"ס כמו שהן בעצם בבחינת האצי' הרי כלולים שם ובטלים מציאותן כנ"ל רק כשצריכין לבוא לידי גילוי שפע לחוץ מעצם מציאותן הוא מדריגה הב' דאותיות שבהן שמביאין אותן לידי גילוי לחוץ הרי מהם עיקר הבנין בחינת המל' דאצי' שהוא בחינת אותיות הדבור לגבי מדות דז"א (או אותיות המח' שנקרא לאה כו') שא"א שיהי' בחינת אותיות הדבור במהות בפ"ע כ"א אחר שנעשה צמצום והעלם בעצם אור המדות שבלב עד שבאין בבחינת הגילוי לחוץ בבחינת אותיות שהן המגלין אותן לחוץ ונק' מל' שבחסד מל' שבגבורה כנ"ל מזה נעשה כל עיקר מהות הדבור שהוא בחי' חסד וגבורה שבמל' וכן ממל' שבחכמה נעשה חכמה שבמל' כמו מאותיות השכל שמגלה אותו המשפיע כשמשפיע השכל מזה נעשה גופו של השכל בדבור למקבל וכן מאותיות אהבה שבלב דמשפיע נעשה גילוי אור האהבה שבדיבור למקבל (וא"כ נקרא בחינת הדבור מל' דמל' גילוי דגילוי רק שגילוי אותיות דמדות דמשפיע המה בחינת אותיות עצמיי' שלו שבהם ועל ידם דוקא

מו, א

יתגלה עצמותו כנ"ל אבל אותיות הדבור נבדלין מן העצם) והנה לפי כ"ז הרי מובן שיש ב' מדריגות בבחינת המל' הא' כמו שהוא בבחינת שרשה הא' שמשם נחצבה דהיינו בבחי' מל' דע"ס עצמן שזהו כמו עד"מ האותיות הכלולים בשכל ומדות בלתי ניכרין במציאות כלל והב' בהיותה במהות בפ"ע בבחי' אותיות הדבור (או אותיות המח') דהיינו כשהדבור מגלה לבחי' גילוי אור העצם שהן בחי' מל' שבע"ס שהן נקראים בחי' כלים להביאם לגלוי למקבלים שהוא לאחר הצמצום והעלם העצם דע"ס דוקא בכלל ופרט כנ"ל וד"ל. ובכ"ז יובן בכללות ענין המאמר הזה במ"ש לתרץ מ"ש מזמור שיר ולא קאמר מאן קאמר לה משום דלא סליק בשמא לגבי דרגא עילאה כו' דהיינו בבחי' המל' בהיותה עולה בבחי' האצי' ממש לגבי דרגא עילאה במדות דז"א או לגבי חו"ב דאצי' דאז בחי' המל' לא סליק בשמא כלל כאלו אינו במציאות כלל וכלל כמובן ומבואר מכל הנ"ל בבחי' אותיות בכ"מ דב' מדריגות יש בהן א' כשהן באין במהות בפ"ע נראים ליש ודבר במציאות אבל מדריגה הב' באותיות כמו שהן כלולים בעצם המדות או בעצם השכל שאינם נכרים שם במציאת כלל וכך בחי' המל' בעלותה בשרשה באותיות דמדות וחכמה דאצי' עצמן שם לא סליק בשמא כלל כי לגבי בחי' עיקר עצם המדות בהיותם בבחי' עצמות שלהם הרי האותיות שלהם בטלים ונכללים בהם כטפל לגבי העיקר ובטלים ונכללים בגוף אור עצם המדות דז"א וכן באותיות דחו"ב מתבטלים בעצם אור החו"ב כנ"ל באריכות בענין אותיות השכל בהיות עצם אור השכל מאיר והיינו לגבי דרגא עילאה דקא' משא"כ כשבחי' המל' מתפשט בבחי' הדיבור למטה בבי"ע אז נהפוך הוא שבחי' אותיות דחכמה ומדות דאצי' באין בבחי' גלוי לחוץ מעצמותם להאיר בדבור כנ"ל אז המל' סליק בשמא במהות יש בפ"ע ונקרא אימא תתאה או מטרוניתא כידוע וזהו דסליק בשמא כמו שם אדנ"י או שם אלקי' כנודע אבל בהיותה באצי' בז"א ואו"א שבו נקרא א' זעירא שהוא בתכלית הקטנות והביטול וזהו ויקרא א' זעירא וכידוע דאותיות גדולות בכתר ובינוני' בבינה וז"א וקטנות במל' וכשעולה לגבי דרגא עילאה דז"א דאצי' שהוא פנימי' או"א בז"א אז א' זעירא וכשהמל' מתפשט' בבנין בפ"ע נקרא א' רבתי כמו אדם שת כו' דדברי הימים שהוא בחי' המל' בבי"ע ומובן ממילא דבחי' א' זעירא דויקרא גבוה מא' רבתי מאדם דד"ה דהיינו כערך האותיות שבעצם שגבוהים מאותיות שבגילוי שהן אחר הצמצום אור העצם כנ"ל (ואע"פ שהדבור נקרא רוח ממללא בחי' אדם שזהו אדם דד"ה אבל בחי' קטנות האותיות בהיותם בעצם למע' מבחי' מדבר דאדם דגילוי וכמ"ש במ"א בביאור המאמר דהמלאך הגואל כו' כד שלוחא מאו"א נק' מלאך ולא סליק

מו, ב

בשמא ובירידתה למטה נבנה בנין המל' בפרצוף שלם וד"ל). ומעתה יתבארו פרטי דברי המאמר הזה ואשכחן בכמה אתר דעלמא תתאה לא סליק בשמא. פי' בחי' מל' שנקרא עלמא תתאה דהיינו בחי' האותיות דע"מ בבי"ע לא סליק בשמא בעליית מל' לגבי דרגא עילאה דוקא כגון האי דמזמור שיר דהמל' עולה באצי' לגבי יום השבת דפנימי' או"א שבז"א כנ"ל וכגון ואל משה אמר סתם דלא סליק בשמא להיות המל' בבחי' התכללות באור הכתר (עכ"א אל משה עלה שהחכמה מאין כו' וכן א' זעירא דויקרא הא' בכתר אאלפך חכמה כידוע וא' הוא בחי' המל' שבכתר בחי' אותיות הכלולים ברצון ותענוג כו' הוא הקורא למשה יסוד אבא כו' ומה שבתור' שבכתב דמח"ע דא"א נפקא נקרא א' זעירא ובכתובי' בד"ה נקרא א' רבתי כמו מל' שבכתר נעשה כתר מל' דבריאה ונקרא אדם דבריאה כו' וד"ל) ומ"ש המשל בזה כנהורא דשרגא ביממא כו' הענין הוא כידוע בענין כי נר מצוה ותורה אור דהמל' נר ואור שלה כמו אור הנפש שאינו אור עצמו' רק אור הנאחז בפתילה שאינו רק להאיר בחשך ואפילה והאור לפי אופן הכלי שנקרא נר שהוא השמן והפתילה כו' אבל אור השמש שמאיר ביום או אור היום מצד עצמו הוא אור בהיר בלתי התלבשות בכלי נבדל כו' ולכך א' דשרגא בטיהרא מאי אהני שלגבי אור עצמו דאור היום אין אור הנר נקרא אור כלל וללא תועלת דבטל ונכלל באור היום רק בחושך נקרא אור המאיר כו', וכך יובן בבחי' המל' בבי"ע שנקרא נר שהאור אינו עצמי רק שמאיר בדבר נבדל בבחי' צמצום דמקבלים דבי"ע שנקרא חושך ולילה וכאשר בא בחי' אור הנר דמל' בעולם האצי' שנקרא נהו"ע כאור היום שהוא אור העצמי' דבאצי' איהו וחיוהי חד כו' אז אין אור המל' ניכר שם בבחי' אור כלל דשרגא בטיהרא כו' וכמ"ש ושמרו בנ"י את השבת רזא דלילה זכור את יום השבת רזא דיום דא יום ודא לילה כו' ומפני שמפרש מזמור שיר ליום השבת כו' דבחי' המל' אמר לה בעלותה בבחי' האצי' ליום השבת דלכך לא סליק בשמא כו' כנ"ל ע"כ אמר המשל בזה דנהורא דשרגא ביממא כו' וד"ל:

(עג) וכל אינון תושבחן כבוד דיום השבת דאיהו תושבחתא עילאה על כל שאר יומין ע"כ סיום כל המא' דלעיל. והנה בסוף כל המאמר שביאר בפרט בבחי' שורש ענין התושבחן הללו דשבת שהתחיל בהשמים מספרים כו' עד סוף שלהן במזמור זה דמזמור שיר ליום השבת חוזר לבאר [דרך] כללות בכללות ענין ההפרש ביתרון מעלת ומדרגות תושבחן כו' הללו דשבת על כל שאר תושבחן דשאר יומין וזהו פשט דברי המאמר הזה כמ"ש כל אינון תושבחן כו' אך באמת לפלא יחשב אחר שביאר היטב שורש ענין התושבחן הללו דשבת דרך פרט עפ"י סדר אנכנה"ג

מו, ג

וכמבואר למעלה למה צריך לחזור ולומר שבח דתושבחן הללו דאיהו תושבחא עילאה על כל שאר יומין כו' ועוד י"ל בעיקר מה שחידש בסוף המאמר הזה בטעם לשבח על התושבחין הללו על תושבחין זולתם משום דכבוד דיום השבת כו' לכאור' אין כל חדש בזה שכבר מבואר ביתרון מעלת השבת על החול וממילא מובן טעם לשבח תושבחן דשבת על של חול ועוד למה כבוד דיום השבת דמשמע משום כבודו של שבת דוקא וא"כ השבח העיקר בתושבחין הללו אינו מצד עצם השבת רק משום כבודו כו'. והנה להבין כ"ז הנה ילה"ק תחלה בשורש ענין מה שהוקשה לבעל הזוהר גם לאחר שביאר דרך פרט בעיקר בחי' שבת שהוא רק מצד בחי' הארות מוחין דאו"א שבז"א זהו יתרון מעלת השבת על החול כי בחול אין ההארה רק בבחי' קטנות המוחין כמש"ל והלא אנו מוצאים שביומין דחול יש ג"כ בחי' גדלות המוחין דז"א מאורות דאו"א שבז"א והוא ביחוד ק"ש בכל יום ויום כידוע בענין כוונת פרטיות דפסוק ראשון דק"ש בשמע ישראל דה' אלקינו הוא בחי' יחו"ע דאו"א וה' אחד הוא בחי' יחו"ת דזו"נ ואחד א"ח דלי"ת בחי' ט"ס דז"א במל' כו'. וביאור הענין ידוע שה' אלקינו יחוד דחו"ב דאצי' כל יחוד הרי הוא בבחי' הפנימי' דאו"א שהיא בבחי' המשכת שפע פנימי' דאבא באימא כו' שהרי נק' או"א תרדל"מ דזיווגייהו תדיר כו' שהזיווג תדירי בכל יום וכל יחוד וזיווג הוא בבחי' פנימי' דמוחין שלהם כידוע וא"כ גם בהמשכות מוחין דאו"א לז"א בשביל יחו"ת דזו"נ שהוא ה' אחד ג"כ בא מבחי' הפנימי' דאו"א להיות פנימי' המוחין דזו"נ ביחודם כו'. ולפי"ז מה יש יתרון למוחין דשבת על מוחין דחול בין באו"א בין בזו"נ ולזאת הקושי' תירץ כאן בסוף המאמר זה דעיקר העילוי והשבח במוחין דשבת באו"א וז"א הוא מפני בחי' כבוד דיום השבת פי' כבוד גימ' ל"ב והן ל"ב נתיבות חכמה וכמ"ש כבוד חכמים ינחלו כו' ויש ב' פי' בכבוד הא' לב"נ דחכ' בבינה והב' לבנ"ח שמקבלים ממקור החכ' וכמ"ש והחכ' מאין תמצא והוא בחי' כתר דחכ' שנק' כבוד דחכ' כו' וז"ש כבוד חכמי' ינחלו לעטרת תפארת בראש' והוא בחי' כבוד דיום השבת שהוא בחי' הכתר דחכ' פנימי' אבא וכמ"ש כליל תפארת בראשו כו' וד"ל. ובזה מתורץ הקושי' דלעיל דבוודאי ביחוד' עילאה דק"ש בה' אלהינו דהיינו יחוד או"א בפנימי' שלהם הוא אבל אין היחוד בשביל עצמם רק לצורך שפע לעולמות שהוא להמשיך מוחין חדשים לזו"נ בשביל שפע חיצוני' העולמות כמ"ש בע"ח והגם שזהו נק' בחי' גדלות המוחין לז"א אבל מ"מ באו"א נק' זה בחי' קטנות המוחין שאינו בא מבחי' פנימי' הכתר דחו"ב רק מבחי' הקטנות שבו כמו ענין יחוד ב' מזלות ונוצר ונקה שמאיר מאור הכתר לחו"ב (וכידוע בענין קנה חכ' קנה בינה ב"פ קנה גימט' יש והוא חצי התחתון דתר"ך דכתר כו' וכן אאלפך חכ' אאלפך בינה כו' שכ"ז רק ממותרי ח"ס דכתר במזל ונוצר כו') וכידוע

מו, ד

בענין הכל תלוי במזלא אפילו ס"ת בהיכל שהוא יחוד חו"ב תרין רעין דזיווגייהו תדיר כי תמיד הרי נמשך מאין דחכ' לבינה וז"ש מחדש בכל יום מעשה בראשית בראשית בחוכמתא ואבא א' לאימא כמ"ש ויאמר אלקים ל"ב ויאמר היינו בחי' ל"ב נ"ח בבינה שנמשך בכל יחוד חו"ב שבק"ש כו' אבל ענין כבוד דיום השבת הוא בחי' היחוד דאו"א לצורך עצמיות פנימיות' שלא לצורך שפע למטה (וכמ"ש ממצוא חפצך כו') שזה נמשך מבחי' פנימית הכתר דחו"ב שנק' כבוד דשבת (דהיינו פנימי' ע"י שמלובש בפנימי' אבא) ובזה יש יתרון מעלת מוחין דשבת על מוחין דחול מצד (שהוא בחי' פנימי' המוחין דאו"א כמו שמקבלים לעצמם שהוא מפנימי' התענוג שנק' תענוג הפשוט הנעלם בלתי מורגש והיינו אין אמ"ר כאמ"ר דחול גם ביחו"ע דק"ש באו"א) משא"כ ביומין דחול הגם שנמשך ממוחין דאו"א לזו"נ ביחו"ע דק"ש ה' אלהינו ה' כו' כנ"ל אבל זהו רק מבחי' קטנות המוחין דאו"א שמתייחדין לצורך שפע למט' כו' ולא בשביל עצמם ואע"פ שנק' גדלות המוחין לגבי המוחין דז"א שאינו רק שכל השייך להתחייבות המדות חו"ג שנבדל בערך מעצם המוחין דאו"א כידוע וד"ל. וז"ש וכל אינון תושבחין דשבת כבוד דיום השבת דאיהו תושבחא עילאה על כל שאר יומין פי' בא לתרץ בזה דגם מה שבשאר יומין יש יחוד דאו"א בק"ש אבל הן בבחי' הקטנות דאו"א לצורך חידוש העולמות בלבד אבל תושבחתא דא שהוא בחי' כבוד דיום השבת בפנימית הכתר דאו"א עילאה הוא על כל שאר יומין וכמו התושבחין דמהשמים מספרים עד מזמור שיר ליום השבת שכולן הן בבחי' פנימי' המוחין דאו"א להיות בפנימי' המוחין בזו"נ וד"ל. ויובן זה בתוס' ביאור ממה שמצינו ראי' לד"ז כמ"ש בפע"ח בענין תפלת ערבית דשבת דבחי' צ' דצלם הוא בחי' הקטנות דמוחין בכלל (דמ"ם דצלם הוא כחב"ד כידוע במ"ם סתומה דלמרבה המשרה כו' ולמ"ד דצלם בחי' חב"ד דגדלות וצ' הוא חב"ד דקטנות ומ"ש אך בצלם יתהלך איש שכניסת המוחין באיש תחלה צ' דצלם קטנות דחב"ד כמו מי"ג עד כ' שכל מדה כלול מי"ס אך הן ט"ס בלבד שהוא צ' ואח"כ נתוסף הכתר בפרט ויש כח"ב ג"ר למ"ד ואח"כ מכתר הכללי שהוא מ"ם כחב"ד והוא בע' שנה זקן שקנה חכ' בגדלות דכתר כמ"ש הריני כבן ע' כו' וכמ"ש במ"א) והנה בתפלת שחרית דחול הגם שאז מאיר בז"א מגדלות דכח"ב ביחו"ע דק"ש באמרו ה' אלקינו נמשך צ' דצלם ובש"ע מלמ"ד מ"ם דצלם ובק"ש דערבי' מאיר במל' צ' דצלם למ"ד מ"ם כו' הנה בשבת שהוא עליות העולמות הרי מבחי' גדלות דתפלת שחרית דחול נעשה רק בחי' תפלת ערבית דשבת מפני שבשבת נק' גדלות דחול בשם קטנות וע"כ תפלת ערבית דשבת שהוא בבחי' המל' שהוא קטנות דיום השבת הרי בחול הוא בחי' גדלות דתפלת שחרית והיינו מטעם הנ"ל דבשבת עיקר ההארה

מז, א

מפנימי' הגדלות דאו"א עד שבחי' גדלות דאו"א שבז"א בצלם בחול נק' קטנות דשבת ולכך מתפלת שחרית דחול נעשה תפלת ערבית דשבת אך בחי' צ' דצלם נק' גדלות המוחין בש"ע דחול ובשבת אין הארה זו רק בש"ע דערבית וביום השבת מאיר מלמ"ד מ"ם דצלם דהיינו עיקר הגדלות דאור אבא וזהו ממוחין דשבת נמשך בחי' מוחין פנימאה ליחוד דק"ש דכל יומין דחול (כנ"ל בפי' בכל הארץ יצא קום) ובזה מיושב ל' המאמר יותר במ"ש דכל אינון תושבחין כבוד דיום השבת דאיהו תושבחתא דגדלות בשאר יומין וכמובן במ"ש בפע"ח בענין תפלת ערבית דשבת כו' וד"ל: