נשמת כל חי

מז, א

(עד) נשמת כל חי הא חברייא אתערו בי' מלין דקשוט אבל אית לן לאדכרא האי נשמתא דפרחא מחי העולמים ובין דאיהו דילי' דמיני' נפקין כל ברכאן כו' ואשקי ומברך לתתא האי נשמתא דנפקין מיני' אית לה רשו לברכא להאי אתר וע"ד פרחא נשמתא מחה"ע ע"כ. הנה בא כאן לברר ולפרש היטב מ"ש נשמת כ"ח דאין הכוונה שנשמה זו היא של כל חי כפשוטו וא"כ לא הול"ל נשמת כ"ח דוקא אלא משמעו שהוא נשמה שיצאה מבחי' ומדרגה שנק' כ"ח והיינו נשמתא דפרחא מחה"ע דחה"ע נק' כ"ח ונשמת כ"ח דנפקי מכ"ח ולא שהיא מקור כ"ח ולפי שיש נשמה שאין מקור חוצבה מבחי' כ"ח הזה ע"כ דקדק לומר נשמת כ"ח דוקא שמקור חוצבה נחצבה מבחי' ומדרג' הנק' כ"ח אך א"כ יוצא מידי פשוטו שמשמעות שנשמת כ"ח הוא מקור כ"ח וכמו שנא' בחוה אם כל חי אבל הענין הוא לפי שקשה לבעל המאמר עוד והוא במ"ש נשמת כ"ח תברך את שמך כו' וידוע בפי' שמך שהוא בחי' מל' דאצי' בחי' מקור כל חיות הנבראים בע"ג להחיותם מאין ליש ונק' כח הפועל האלקי בנפעל כידוע וא"כ איך יתכן לומר שהנשמה בע"ג ותכלית שנבראת ממקורה בחי' המל' תברך לשמך

מז, ב

שהוא בחי' המל' מקור חוצבה מאיזה [כח] יבוא לה שתוכל לברך ולהוסיף אור במקוה"ח שמשם נחצבה צמצום התהוותה מאין ליש וכמו שלא יתכן לומר דהמעיין שנובע ממקורו יברך למקורו מאחר שממנו נובע או האילן שגדל מן השורש יברך לשורש יונקותיו כו' ומפני קושי' זו הוכרח לפרש בנשמת כ"ח שתברך לשמך שמדבר בנשמה שאין מקור חוצבה רק מבחי' המל' אלא היא נשמה שמקור חוצבה הוא מלמעלה ממדרגת המל' והוא מבחי' כ"ח שהוא בחי' יסוד ז"א דאצי' שנק' חה"ע למע' מבחי' אלקים חיים דמל' וכידוע בהפרש שבין חי לחיים שחיים הוא רק בחי' התפשטות גילוי החיות בלבד וחי הוא בבחי' עצם החיות טרם שמתפשט שממנו יהי' כל התפשטות אור וחיות (וכמ"ש במ"א בענין חי ולא בחיים כו') והוא הנק' כ"ח ג"כ ונשמת כ"ח הוא דנפקא מכ"ח שנק' חה"ע ע"כ ביכולתה לברך לשמך שהוא בחי' המל' שנק' חיים שמחייה את הכל כמשי"ת ולפי"ז א"ז סותר פשוטו כלל דג"ז אמת דנשמת כ"ח הוא מקור כ"ח שבעצם רק שאינו בא בבחי' גילוי התפשטות עדיין אעפ"י דפרחא ונפקא מחה"ע בחי' יסוד ז"א ע"כ תברך לשמך מלכנו בתוס' אור וברכה מצד מקור חוצבה בכ"ח שהוא חה"ע דבחי' יסוד ז"א וד"ל. אך עדיין י"ל מהו ההפרש בין האי נשמתא דפרחא מחה"ע מאחר שיצאה לידי גילוי מן בחי' העצמות דחי העולמים שנק' כ"ח והוא בחי' יסוד ז"א להיות בו יתרון מעלה כ"כ שביכולתה לברך לשמך מלכנו שהוא בחי' המל' מקור ואם כ"ח מאין ליש כנ"ל כי גם בחי' המל' הוא מקבל מבחי' יסוד ז"א שנק' חה"ע או כל חי כידוע בפי' כי ה' הוא האלקים דאלקים חיים בחי' התפשטות מקבל מחי בעצם דז"א שנק' ה' כו' ומה יתרון מעלה זו בנשמה דפרחא מחה"ע שתברך לשמך כו' אמנם תחלה ילה"ק בשורש ענין כ"ח עצמו שנק' חה"ע שהוא בחי' יסוד ז"א מהו ואח"כ יובן מעלת נשמת כ"ח שתברך לשמך כו'. דהנה ידוע בביאור ענין יסוד ז"א שהוא בחי' צ"ע שכל האורות העליונים ממנו כולם כלולים ונמשכי' בו וכלול מכולם יחד ונק' כנישו דכל נהורין (וכמ"ש בזהר בראשית יקוו המים אל מקום א' דא יסוד כו') וזהו נק' כ"ח לפי שכולל בעצמו מכללות הכל עד רום המעלות דהיינו גם מפרצופי' א"א וע"י וא"ק כו' לפי שהוא נק' סיומא דגופא כידוע שהוא בכלות אור השפע שנמשך שם הכל מתחלת כל התחלות דהיינו גם מפנימי' ועצמי' אא"ס שמאיר בפנימי' ע"י כו' (וז"ש צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה ששרשו בפנימי' יסוד דע"י וא"ק כו' עד בחי' פנימי' העצמי' ממש כמ"ש במ"א) ולפי"ז הטעם שנק' כ"ח היינו מצד שכולל בעצם כל אורות העצמי' עד היותו בחי' חי שבעצם והוא בחי' חה"ע שבעצמות אא"ס שלמעלה מבחי' מל' דא"ס שמאיר בקו"ח ועז"א דנשמת כ"ח תברך לשמך מלכנו למל' דא"ס בכללות כל ההשתלשלות כו'. ולהבין ביאור הדברים הנה יש בזה ב' משלים ודמיונות הא' משל גשמי מבחי' טפה גשמיות ביסוד אדם למטה שנמשכת ממוחו שנולד ממנו ולד שלם ברמ"ח אברים בדומה למוליד ממש בין בחומר בין בצורה דהיינו שנולד בחומר ציור ברמ"ח אברים בכל פרטיה' בדומה למוליד ממש וגם בצורה שהוא הנפש שכל ומדות ורצון ותענוג וכל עצמות הנפש כמו שיש למוליד נפש שלימה יוליד נפש שלימה בדומה כו' וזהו פלא גדול לכאורה דהלא הטפה גשמי' הי' והשפעה זו מצומצמת וקטנה במהותה מאוד איך יוכל להיות ממנה חומר ולד שלם ברמ"ח אברים מראש ועד רגל וכו' בצורה נפש שלימה בכל הכחות שלה הרוחני' ויחי' חיות עצמיי' זמן רב כמו המוליד כו' ואמנם ידוע שבטיפה זו יש חיות רוחניות עצמיי' והיולי

מז, ג

שכולל כל חלקי חיות עצמיי' של כל האברים שעתיד להתגדל בחומר וצורה בשלימות וכידוע בספרי הטבע שבכלי ההבטה יכולים לראות כל חלקי התפוח שעתיד לגדל בגרעין שנולד ונצמח ממנו אמנם מאין נמצא בטפה גשמיות זו כל חלקי החיות של כל האברים שבולד בחומר וצורה א"כ ודאי הרי זה נמשך מכללות כל חיות העצמי' של כל האברים דמשפיע כי כלול בטפה זו בכח היולי מכללות חיות העצמי' דאברי' דמשפיע [מכח הראשון יותר] מוחין שבראש צלם נפשו בחי' המקיפי' עד כח האחרון יותר שבצפרני רגליו כי מאחר שנולד ולד שלם בנפש וחומר בהכרח שכל נפשו וחומרו דאב המולידו כלול בטפה זו בבחי' עצמיות והיולית דוקא ואח"כ בא מן העצם להתפשטות וגילוי בט"ח בציור חומר ולד שלם כו' עד שכל כחות העצמיי' דמשפיע מצטיירים בולד אח"כ מן ההעלם לגילוי כו' כדמיון גידול התפוח מן הגרעין שיצא מן ההעלם לגילוי כו' ונמצא יש ב' מיני התכללות בטפה זו הא' דהיינו מה שכלול בה כל כחות עצמי' בחומר וצורה דמשפיע בשעת השפעתו והב' מה שכלול בטפה זו מה שעתיד לגדל ולהצטייר בולד חומר וצורה ונק' התכללות זו בחי' היולי דהיינו שהוא כולל רק התמצית והקיצור בבחי' העלם שהוא בבחי' כח ושורש של כל האברי' דולד ולא מהות האברים ממש אע"פ שבא הגשמות האברי' מהגשמות הטפה כמו לובן שממנו העצמות וכה"ג מ"מ בהיותה הטפה במוח וגם בזריעתה אין בה רק בהעלם ובקיצור ותמצית ההיולי של הגשמות האברים וכ"ש מה שעתיד להתפשט צורה בחומר ודאי יותר בהעלם ברוחני' שבה כמו טפה זו חכ' כו'. ומעתה יובן בעיקר ההתכללות שבטיפה שהי' כלולה מכל רמ"ח אברים דמשפיע וכל כחות נפשו כלולים בה שמחמתם וכוחם יוליד בצלמו כדמותו כו' הרי ודאי אין בטפה מעצם ומהות האברי' שלו כראש ורגל ויד וצפורן כו' ולא גם מרוחניות החיות שלהם ומכ"ש מכח שכלו ורצונותיו ומדותיו כו' אלא רק בחי' התמצית ההיולי שלהם שהוא בחי' כחם ושרשם בלבד הנמשך מהם וג"ז לא כל העצמות של הכחות של האברים כמו שהן רק הקיצור והתמצית שלהם אבל מ"מ כולם המה ממשיכים מבחי' העצמות שלהם דוקא רק שבא בהעלם וקיצור שלזה הולד מתהווה בדומה לו דוקא בחומר וצורה הבא מכאו"א בפרט וד"ל:

(עה) והמשל השני בזה הוא בענין הידוע במשל השפעת הרב לתלמיד דרך קצרה שאין הכוונה שמקצר לו השפע ממש ומעלים ממנו הרבה ואין אומר לו רק אפס קצהו דא"כ א"ז דרך קצרה אלא קיצור ממש אלא דרך קצרה הכוונה הוא שמשפיע לו הכל בשלימות כמו שהשפע זו הי' במוחו בכל חלקי' לעומקה דתכליתה לאורך ורוחב וכל פרטי פרטיהם לא נעדר דבר וחצי דבר בכל פרטיהם אפילו כמלא נימא רק מפני שאין

מז, ד

כלי התלמיד ערך לו כלל וכלל וא"א שישפיע לו כל אור השכל ההוא כמו שהוא בעצם ממש לכל חלקי עומקו ורוחבו כו' בכח עומק תבונתו אלא מוכרח להמציא בנפשו דברים קצרים שהם יכילו לכל תוכן ותמצית כל חלקי העומק של אור השכל ההוא מראשו עד סופו עד שהתלמיד יוכל לבוא ולעמוד על כל אותו העומק והרוחב ממש כמו שהשכל אצלו לא יעדר דבר ולא חצי דבר כלל אפילו כקוצו של יו"ד וזהו הנק' דרך קצרה דהיינו דרך ואופן סדר צירופי אותיות מסדר המשפיע שיכילו כל התמצית של השפע שמתוך הדבורים הללו יעמוד המקבל על כל אותו השכל העמוק הרי לא נחסר דבר משפע זו למקבל כלל ואינו נק' קיצור כלל כי לא העלים ממנו דבר אדרבה השפיע לו הכל רק שהלביש השפע בדברים קצרים שיכילו הכל ויכילו כלי קוצר המקבל ולא יתבלבל כו'. והנה כמו דבר פלא יחשב ענין זה שהרי באמת מצד קיצור כלי המשיג ועומק המושג הרי לא יבין וישיג התלמיד המקבל לאותו עומק המושג כלל גם לא באפס קצהו שביכולת החכם הגדול הימנו להשיג אבל הוא לא ישיג מצד קוצר כלי דעתו א"כ מה הועיל המשפיע בתקנתו לסדר אופן ודרך קצרה זו אם אין המקבל מקבל להשגה מדברים ההם כלום הגם שיש בהם בהעלם הכל מה תועלת הזה למקבל. אך הענין ידוע הגם שבבחי' דרך קצרה זו נעלם מהתלמיד כל מה ששם בה המשפיע הכל בהעלם ותמצית של כל העומק כנ"ל ואינו שונה רק דברים כהוויתן בלבד שמהוויתן כפשוטן אינו משיג רק הפשוט המצומצם שאין בו מכל אותו העומק ורוחב כלל. אך כשיזקין ויגדל בחכ' ודעת אז יוכל המקבל לעמוד על סוף דעתי' דרבי' כמ"ש עד מ' שנין לא קאים אינש על דעתי' דרבי' אבל לאחר מ' שנין קאים אינש אדעתא דרבי' וזהו פלא יחשב לכאורה אחר שכבר קבל הרבה ונק' תלמיד מהו דלא קאים אדעתא דרבי' כו'. אך הענין הוא דפי' דעתי' דרבי' היינו כמו שאור עומק השפע זו שמקבל הי' אצל רבו בעומק כלי תבונתו שלמעלה הרבה מערך כלי המקבל התלמיד והגם ששמע וקבל ממנו דברי שכל זה לא קיבל אלא דברים כהוויתן שהי' נעלם בהן כל העומק והרוחב שהי' ברבו בשכל זה ועד מ' שנין לא קאי' על בחי' העומק האמיתית שבשפע חכ' ששמע רק מה שמושג לו דברים כהוויתן אבל לאחר מ' שנין קאי' אדעתא דרבי' פי' על כל בחי' עומק כלי דעתו דרבי' באותה שפע עצמה שקבל התלמיד כו' אבל מ"מ הדבורים הללו עצמן כוללים בעצמן כל העומק דדעתי' דרבי' שהי' לו בזה רק שהי' נעלם מן התלמיד ולאחר מ' שנין בא לי' לידי גילוי וקאי גם הוא על דעתי' דרבי' בשפע זו כו' וד"ל. ונמצא מובן בענין השונה לתלמידו דרך קצרה דהגם שבשעה שמקבל ושומע נעלם כל מה שבדעתי' דרבי' ששם והלביש בדברים קצרים הללו לתלמיד מ"מ באחרית הימים יעמוד ויושג לו הכל

מח, א

וה"ז כמו משל מטמון המוצנע בתיבה שנעלם מעין הרואה וכשנותנה למקבל ולא הודע לו מה שטמון בה הגם שהמקבל אינו יודע רק מהתיבה ולא ממה שטמון בה כלל מ"מ היא נתונה בידו וכשיפתח אותה יקח מה שבתוכה וא"כ א"א לומר שלא ניתן לו רק התיבה כי כל מה שבתוכה ניתן לו רק שהטמינה בהצנע שלא יראה המקבל ואמנם בשעה שמקבל הכלי מקבל הכל לא ע"י צמצום כלל וכלל וד"ל. אך הנה אעפ"י שהמשפיע השים והלביש כל העומק שלו בשפע זו בדברים קצרים הללו עד שלאחר זמן יעמוד להשיגם ממש כנ"ל א"א לומר שיש ממהו"ע של כל אותו העומק כמו שהוא במשפיע באותן דברים הקצרים בגילוי גמור שהרי דברים קצרים הללו הגם שיכילו העומק הזה א"ז בא בגילוי לכל מבין כלל וכלל רק שיש בהם העלם גדול עד שחכם גדול יוכל להכי[ר] רק אפס קצהו (וכמו משלים וחידות שמהם מובן שלימות המושג יותר מדבור ארוך בהם כמה שעות כידוע לפי שיכולים להכיל העומק יותר. אך עכ"ז לא מהו"ע העומק מלובש בהם) רק בחי' הקיצור ותמצית ההיולי מכל אור עומק ההוא נתפס בו דהיינו בחי' התמצית שכולל כל פרטי חלקי העומק וגם הוא בבחי' ההעלם שהוא בבחי' כח ושורש בלבד שיוכל לבוא לידי גילוי לעתיד והוא דוקא למי שיש בו מבחי' העצמות כמו התלמיד שגם בשעה שקבל קבל גם בחי' העצמות שבדעתי' דרבי' בשפע זו אבל הרי אחר זולתו שלא שמע לא קאים כלל אדעתי' דרבי' בדברים קצרים הללו שישמע או יראה בכתב וכה"ג וד"ל. ונמצא מובן דכל בחי' העצמות דמשפיע נמשך בהעלם כמו שהוא אך בבחי' הקיצור ותמצית שבכל חלקיו הפרטים וכלול הכל בדברים הקצרים שכוללים בעצמ[ם] הכל אלא שלא יש בהם בגילוי כל הפרטיות רק בחי' התמצית וקיצור מכל פרטיו שבו לא נעדר מאומה רק שבא בדרך קצרה ובקיצור יש כללות כל עומק השכל אלא שבא בבחי' קיצור ותמצית מכל בחי' פרט שבו כו' וד"ל. וה"ז ממש כמו שמציירין במפה דכדור הארץ כל פרטי חלקי הארץ או שמציירין בה בנין וכרך גדול וכה"ג שבוודאי א"א שציור הקו הקטן שבמפה שמורה על חלק א' מחלקי הארץ או הבנין או הכרך שהוא בגידול אריכות השטח שהקו הזה הוא ממש אותו אורך השטח הגדול ומ"מ בקו הזה יש בו מכללות כל אותו השטח רק שבא בציור בדרך קיצור ותמצית עד שבהקבץ כל חלקי ציור דמפה יהי' בדומה ממש לכל חלקי ציור דכדור הארץ או הבנין הגדול או הכרך או מדינה גדולה לא יעדר בה דבר וחצי דבר אפילו כקוש"י שממנו יובן לאדם כל מהלך הדרך בכל חלקי הארץ והמדינה כאילו הי' שם תמיד כידוע וד"ל. ונמצא הרי משל זה הב' עולה בסיגנון א' ממש עם ענין משל א' דטיפה שהולד נוצר

מח, ב

ממנה שמבו"ל שיש [בו] ב' מיני התכללות א' התכללות מכל כחות האברים דמשפיע אך לא ממהותם ממש רק הקיצור ותמצית ההיולי שבכ"א בפרט דוקא כנ"ל. והב' מה שאח"כ נצטיירו כולם בולד בגידול בט"ח כנ"ל. וכך הוא בענין משל הזה הב' דשונה לתלמידו דרך קצרה שיש בשפע זו ב' בחי' א' התכללות מכל עצם עומק השפע דכל דעתי' דרבי' ממש רק שבא דרך קיצור ותמצית בכח בהעלם ומה שהוא רק עדיין בבחי' כח ושורש בלבד כנ"ל ומה שהתלמיד עתיד לעמוד ע"ז בגילוי השגה ממש ה"ז כמו גילוי ההעלם דטיפה שמצטייר ברמ"ח אברים שהוא בחי' ההתכללות הב' מה שכולל כל מה שיסתעף ממנו אח"כ בגילוי גמור והרי עולה ב' ענינים בשני המשלים לענין א' שיש בשפע דמשפיע כללות כל עצמותו ממש וכללות כל מה שיצא ממנו לידי גילוי והכל א' שהרי כל מה שבעצמותו שכלולה בשפע זו הרי הוא עצמו הכולל כל מה שיצא ממנו בגילוי כל פרט ופרט כמו כל כח המוליד בדומה לו דוקא וכן מרב לתלמיד דקאים אדעתי' דרבי' דוקא בכל פרט ופרט כי הבה"ת והכל א' וד"ל:

(עו) והנמשל מכ"ז יובן למשכיל למע' דנשמתא דפרחא מחי העולמים הנ"ל שהוא מבחי' אור הזרוע לצ"ע בחי' יסוד ז"א דאצי' כנ"ל. בטעם הענין שנק' כ"ח לפי שיש בו מבחי' כללות הכל דהיינו מכללות כל האורות העליונים המלובשים בכלים שהן כללות בחי' רמ"ח אברים דז"א שכלולים בטיפת יסוד כו' ששרשה במוח אבא שבו [כי] בבחי' רמ"ח אברים כלול מכל בחי' כחות ואורות הגלוים דאו"א שבז"א (גם מה שבאי' בבחי' צלם בנפשו כמ"ש אך בצלם יתהלך איש בבחי' מקיפים דג"ר ששרשם בא"א כו') מאחר שמוליד בצלמו כדמותו בבחי' חומר וצורה כמש"ל במשל התהוות הוולד מן הטפה כו' גם מבחי' אורות העליונים הנעלמים ביותר עד בחי' ע"י וא"א וא"ק שנק' אדם בכלל (וכידוע דבאצי' עצמו כלול מבי"ע בבחי' ג' מיני אדם אדם דעשי' בחי' ז"א ואדם דיצי' בחי' א"א וע"י ואדם דבריאה הוא בחי' א"ק ונכלל הכל באדם דעשי' שהוא בחי' ז"א) דהיינו מכללות כל בחי' העלם התענוג ורצון והעלם כח השכל והמדות עד שרש שרשן בבחי' עצמיות אא"ס שבפנימי' אדם זה דאצי' נכלל הכל בטיפת יסוד ז"א מאחר שהוא כח המוליד שמבו"ל שכלול בו בעצם והיולי מכל בחי' עצמיות הכחות שלו בחומר וצורה שהוא בחי' או"כ כל מה שבהעלם וגילוי לא נעדר דבר רק שלא בא המשכה זו בבחי' גילוי גמור ולא כמו שהוא במהותו ממש אלא בא רק בבחי' כח והעלם שהוא רק בחי' התמצית וקיצור ולא כל כחות העצמי' כמו שהן אבל מ"מ כללות כל בחי' עצמות שלהם נמשך מכל בחי' ובחי' בפרט לא נעדר דבר וכמובן גם מענין המשל הב' בשונה לתלמידו דרך קצרה שכולל בשפע זו

מח, ג

בחי' הקיצור והתמצית ההיולי מכל פנימי' ועצמו' העומק של השכל מכל פרט עד דקאים אדעתא דרבי' ממש כו' כמש"ל באריכות ומבואר עוד ומובן מב' משלים הנ"ל בענין ב' מיני התכללות שזה תלוי בזה והוא מה שכלול בטיפת יסוד כו' כל מה שיצטייר בולד מן העלם לגילוי ברמ"ח אברי הולד רק בחי' הקיצור והתמצית ההיולי של הגשמת אברי הולד בחומר וצורה הכל בהעלם וקיצור כלול בטיפה זו כו' והא בהא תליא דכל מה שבעצמותו כלול בטיפה זו הוא עצמו מה שכולל כל מה שעתיד להתפשט בגדול הולד וכה"ג במשל הב' דדעתי' דרבי' מה שכלול בשפע קיצור זו כולל כל מה שיבא ממנו למקבל בהשגה גמורה כנ"ל באריכות. וא"כ הרי יובן בדוגמא זאת בבחי' כח ואור הזרוע לצ"ע שהיא בחי' נשמת כ"ח שכולל כל מה שכלול בעצם דטיפת יסוד מכ"ח העולמים הכלולים באדם דאצי' זה בא לידי בחי' התפשטות למטה בכל פרטי השתלשלות דבי"ע בנשמות ומלאכים בבחי' מוחין ומדות בציור אור וכלי שנקרא אדם דבריאה כמ"ש ויולד בדמותו כצלמו אך תחלה הי' כלול הכל באור הזרוע מטיפת יסוד כו' שכולל כל מה שעתיד לצאת ממנו בגילוי התפשטות שהוא בחי' התכללות הב' שתלוי בכללות שבעצם כו' הוא הנקרא נשמת כל חי או נשמתא דפרחא מחה"ע מב' טעמים ושניהם אמת וענין א' הוא מצד בחי' התכללות שבעצם ביסוד מכל חה"ע עלמין סתימין שבעצמות אא"ס (שלפני בחי' הצמצום דקו כו' כנשמת כל חי שלמעלה מבחי' מל' דא"ס) שכולל בעצמו בבחי' קיצור ותמצית כל בחי' בפרט כו' וזהו הנקרא נשמת כל חי או חה"ע והב' מצד שהוא כולל בזה עצמו כל התפשטות חיות העולמות נקרא נשמת כל חי שלמט' וב' הפי' בין שהיא נשמה דנפקא מכ"ח שהוא בחי' הכללות שבעצם בבחי' יסוד בין שהוא נשמת כל חי של המקבלי' מצד שהוא כולל כולם כפשוטו שניהם א' מאחר דהבה"ת ושניהם דבר א' ממש (ואין לחלק אותם לב' מדריגות לקרות לבחי' כללות שבעצם טיפת יסוד בשם כ"ח ובחי' כללות שכולל מה שיולד בדמותו כצלמו בשם נשמת כל חי ולא כ"ח עצמו מאחר שכללות שבעצם יסוד הוא עצמו הכולל מה שמוליד שהרי זהו עיקר התולדה שמוליד כל מה שכלול בעצם א"כ אין לחלק ולהפריש ביניהם כלל ולכך פי' בזוהר נשמת כל חי דפרחא כו' ולא מצד שהוא מקור כ"ח של המקבלים להיותו בבחי' ההתכללות שבעצם עדיין שלא יתכן לקרות' בשם מקור להתפשטות שבחי' מקור להתפשטות בגילוי גמור אינו אלא בבחי' המל' שנק' אם כ"ח כו' וד"ל). ומעתה יובן ג"כ מה שפי' בזוהר בכללות הענין דנשמת כ"ח תברך את שמך כו' דקשה לו איך יתכן שנשמה תברך לשמך שהוא בחי' המל' מקור כל הנבראים כו' ומתרץ נשמה זו היא דפרחא מחה"ע דבחי' יסוד ז"א שהוא

מח, ד

למעלה מבחי' המל' כנ"ל ע"כ ביכולתה לברך למל'. אך לכאורה מה יתרון מעלה דנשמת כ"ח על בחי' המל' אחר שבא ג"כ בבחי' אור הזרוע לצדיק שמשם מקבל ג"כ המל'. הנה לזה מפרש דהאי נשמתא אית לה רשו לברכא כו' וביאור וטעם ושורש הדברים מובן עפ"י כל הנ"ל בשורש בחי' כ"ח דיסוד ז"א שכולל בעצמות מכללות הכל מתחלת כל התחלות כו' כנ"ל דהיינו דוקא לבחי' עצמות אא"ס שבפנימי' הכתר דא"ק וע"י בכלל ששם נאמר כי לא אדם הוא כו' ושוה לפניו תחילה וסוף בהשוואה א' כולל יחד ראש ורגל דאדם דאצי' בכלל (שהוא בחי' א"ק אדם דבריאה דעקביי' דא"ק מסתיי' בסוף העשי' וראשו בראשית הקו כו') ונשמת כ"ח בכלל הוא נשמת אדם דבריאה זה ובחי' מקור העלם נשמתו כמו שהיא כלולה בעצם טרם שמתפשט' הוא ביסוד אא"ס שלמעלה מבחי' מל' דא"ס וזהו כל היצור לא נכחד ממך כמ"ש במ"א דקאי בא"ק והוא בא בבחי' גלוי בפרט לגבי בחי' העלם הכללי ממקורו ועלי' א' אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כלל למעלה מבחי' אדם ראש ומוחין לחג"ת כו' אלא דאפיקת י' תיקונין וקרינן לון י"ס כו' ונק' עה"ע כו' ונק' סובב הכללי כידוע וע"כ כשצריך להיות בחי' תוס' אור וברכה מחדש בכל קומת אדם דאצי' מראשו וסופו בהכרח שיומשך מפנימי' ועצמו' אא"ס שמאיר בפנימי' הכתר הכל להיות מאיר בתוס' אור מרובה על מא' קו המדה דבחי' הקו"ח כו' שנמשך בצמצום ושיעור כידוע דהיינו אור חדש שלא האיר מעולם בבחי' קו"ח כו' שנק' קו המדה בכלל וזהו הנק' אור חדש מעקרו ושרשא דכולא כידוע. אמנם הנה א"א שיומשך אור חדש מעיקרו מעצמות אא"ס כ"א ע"י בחי' צ"ע יסוד ז"א הגם שהוא האור האחרון באצי' אבל הרי הוא הכולל כל בחי' הקצור והתמצית מכל בחי' העצמיות עד עצמות דאא"ס שנק' תחלת כל התחלות שמאיר ושורה ג"כ ביסוד כו' ונמצא שבכללות זה יש בו גם מבחי' האחרונה שבעצמות עולם הא"ס דוקא שכולל כל עצמותו כו' ע"כ יש בכח בחי' צדיק זה דוקא לברך בחי' תוס' ברכה ואור חדש מן העצמות ממש בכל ההשתלשלות דקו כו' עד בחי' המל' שנק' שמך מראש לסוף (ממל' דא"ס עד מל' דעשי') וז"ש ברכות לראש צדיק כו' וצדיק יסוד עולם כו' וכה"ג וזהו כללות המכוון בביאור מאמר זה לנשמת כ"ח תברך את שמך כו' (הגם שהמל' מקבל ג"כ מאור הזרוע לצדיק כו' אבל עצם אור דיסוד ז"א מצד בחי' הכללות שבו מכללות כל עצמיות המאציל שבאדם דאצי' הוא למעלה הרבה מבחי' המל' ואעפ"י שנק' נשמתא דפרחא מחי כו'. אבל א' הוא עם בחי' יסוד עצמו ואין לחלק ביניהם כלל וד"ל). (עז) ומעתה י"ל בביאור פרטי דברי המאמר הזה דמ"ש אבל אית לון לאדכרא האי נשמתא דפרחא כו' ובגין דאיהו דילי' דמיני' נפקין כל ברכאן

מט, א

ואשקי ומברך לתתא האי נשמתא דנפקא מיני' אית לה רשו כו'. פי' כי בכאן יש ב' מדריגות הא' בחי' יסוד ז"א עצמו שנק' כ"ח דמיני' נפקין כל ברכאן להשפיע למל' וז"ש ואשקי ומברך לתתא שזהו גם בימות החול שתמיד משפיע צ"ע למל' ונק' אור הזרוע לצדיק כי צדקות אהב כו' אך ההפרש בין שבת לחול הוא דבשבת יש בו מכללות כל העצמות להוליד נשמות דוקא שזהו ע"י יחוד פנימי' לצורך תולדה משא"כ בחול שאינו משפיע רק לצורך שפע העולמות בלבד לחדש מע"ב וכה"ג ולזאת בהכרח לומר דגם ביסוד עצמו דנפיק מיני' כל ברכאן לתתא בחול הרי בשבת יש בו מבחי' פנימי' אור העצמות דעצמות אא"ס בבחי' תוס' אור חדש שלא האיר עדיין בקו"ח כו' וכמו נשמות חדשים שלא באו מעולם בהשתלשלות כו' וד"ל. וז"ש בגין דאיהו דילי' דמינייהו נפיק כל ברכאן כו' שהוא בחי' תוס' אור חדש דבחי' העצמי' ממש כו' ולפי שכח המוליד בדומה לו הרי ודאי בהכרח לומר שיש בנולד מכל כח המוליד עצמו והוא מדריגה הב' שא' דהאי נשמתא דנפקא מיני' אית לי' רשו לברכא להאי אתר שהוא בחי' המל' שנק' שמך מלכנו כו' להמשיך לה בחי' תוס' אור ומוחין חדשים מעיקרם במל' דאצי' בשביל תולדות הנשמות בגילוי או"כ חומר וצורה (שהוא כמו גידול הולד ט"ח בחומר וצורה כו') מה שלא הי' כזה בימות החול שאין ההשפעה דז"א במל' רק בשביל שפע העולמות בחיצוני' וזהו פי' תברך את שמך לברכת פרי הבטן דמל' שיהי' בכוחה להגדיל ולהצמיח כו' שצריך לזה תוס' אור חדש מן בחי' העצמות דוקא וזהו על ידי בחי' נשמת כ"ח דפרחא מחה"ע דגם שהיא באה רק מכח של יסוד עצמו אבל בגין דאיהו דילי' דמינייהו נפקין כו' ע"כ גם נשמתא דנפקא מיני' אית לה רשו כו' כי אין לחלק בין ב' מדריגות הללו מטעם הנ"ל דכל מה שבעצמות המאציל כלול ביסוד הרי הוא ממש בחי' התכללות שבנשמת כ"ח דנפקי' מיני' שכולל כל מה שעתיד לגדל בגילוי המקבל שהוא בחי' המל' כו' והוא כמו שבנולד יש מכל כח המוליד אעפ"י שאין נשמת כל חי נקרא נולד בגילוי כו' כי אינו רק בחי' ההעלם והיולי של כל מה שיבוא בגילוי הנ"ל מ"מ ע"ש העתיד להוליד ממנו נקרא גם הוא בערך כח נולד לגבי עצמות כח המוליד שבעצם יסוד שנקרא כ"ח או חה"ע כו' ולזה גם בנשמתא דנפקי' מיני' להיותו בבחי' עצם כללי כמוהו אית לה רשו לברכא למל' מצד בחי' אור עצמות א"ס שבה כו' וד"ל ובזה מתורץ ג"כ הקושי' דלעיל איך יש ביכולת הנשמה בע"ג לברך בתוס' אור חדש למקורו שהוא שמך כו' משום שנשמת כ"ח הוא בבחי' נשמה דפרחא מיסוד ז"א שהוא חה"ע שלמעלה מבחי' המל' להיותו בבחי' עצם כללי שכולל עדיין בהעלם כל בחי' גילוי כו' אך עדיין א"ז מתיישב לפי הפשט דנשמת כ"ח תברך הוא כפשוטו דכל נשמה של כל חי תברך לשמך

מט, ב

דקאי בנשמה בע"ג דוקא (וא"ז פלא האיך תברך למקורה שהרי כל הברכות גם לשם ה' דז"א הכל מברכין נש"י שבגופי' שנבראו יש מאין כמ"ש אתה בראת יצרת כו' ואיך יהי' ביכולתם לברך למקור חוצבם וכן גם המלאכים שנאמר ברכו ה' מלאכיו כו' ואמנם מבואר בזוהר בסמוך דברכות החול הוא מתתא לעילא וברכת נשמת כ"ח הוא מעילא לתתא מ"מ פי' הפשוט הוא דנשמת כ"ח גם נשמה בע"ג תברך מעילא לתתא כו') אבל הענין הוא דבאמת גם נשמת כ"ח דבע"ג תברך לשמך בשבת (מעילא לתתא כו') והטעם הוא להיות כי כח המוליד בדומה לו הרי ודאי יש בנולד מכל כח העצם שבמוליד א"כ הרי כמו שיש בנשמה דפרחא מכ"ח הנ"ל אותו הכח ועוז שיש לכ"ח עצמו כו' כך בבחי' הארה זו דנשמת כ"ח הע' שמאיר למטה בנשמה בע"ג יש בה הכח והעוז הזה לברך בחי' המל' שנקרא שמך כי הנולד בדומה למוליד ויש בו מבחי' הכללות שבעצמות אא"ס כו' אך הנה א"ז מצד בחי' הנשמה עצמה שהיא בע"ג מחודש מאין ליש מבחי' המל' שאין ביכולתה לברך למקורה (ואם תברך אינו רק מתתא לעילא כמ"ש בסמוך) אלא זהו מצד בחי' הארת אור צ"ע שהוא נשמת כ"ח הנ"ל שמאיר על כל נשמה אלקי' בע"ג בשבת שהוא הנקרא בשם נשמה יתירה שמאיר בשבת על כל נפש האלקית מישראל גם בפחות שבפחותים משום שנאמר כי בו שבת וינפש בחי' עצמות הנפש של עצמותו ממש והוא בחי' נשמת כ"ח הנ"ל והוא שמאיר גם כן בכל נפש מישראל בשבת כי בו שבת וינפש כו' משום דאדם אדמה לעליון ולכך יש ביכולת גם בנשמת אדם למטה לברך את שמך כו' כפשוטו דקאי בנשמת כל חי דבריאה אך זה נשמה יתירה דכ"ח שהיא תברך לשמך מטעם הנ"ל וד"ל וזהו עיקר ענין בחי' נשמה יתירה דאדם ששרשה ממש בנשמתא דפרחא מחה"ע דאית לה רשו לברכא להאי אתר דשמך וז"ש וע"ד פרחא נשמתא מחה"ע פי' שלזה כל עיקר בחי' ההמשכה דנשמת כ"ח כדי שתברך לשמך כו' ולכאו' א"ז מובן דכי בשביל זה לבד נמשכה והלא כל עיקרה אינו רק משום ששבת וינפש לבוא אל בחי' פנימי' עצמותו כו' כידוע אך הענין הוא דכתי' וישבות ביום הז' ויברך כו' הרי הבה"ת דמשום ששבת בו וינפש ע"כ בירך את יום השבת ויקדשהו דכל ברכה בעצמות תלי' וכששבת בבחי' העצמות נמשך מבחי' העצמות ברכה בתוס' אור חדש כו' וז"ש ברכת ה' היא תעשיר זה שבת דוקא כידוע ומבואר במ"א וד"ל. וז"ש וע"ד פרחא נשמתא כו' כדי לברך לשמך בתוס' אור מן העצמות דסיבת ירידה שלה באה מכח שביתה שבעצמות שבו שבת וינפש מזה נמשך בחי' נשמתא זו שנקרא נשמה יתירה א"כ אינו בא רק לברך לשמך מכח העצמות (וכמש"ל בענין ב' שבתות כהלכתן דאו"י ואו"ח כו' דשניהם [א'] הוא בעצמות כו' וד"ל):

מט, ג

(עח) ועל דא פרחין נשמתין מההוא חי העולמים במעלי שבתא אינון נשמתין דפרחין מברכין להאי אתר דאיקרי שם מתתא וההוא אתר דנפקי' מיני' מברך לעילא והאי שם מקבלא ברכאן מתתא לעילא ואתכלילת מכל סט' ביומא דחול איהי מקבלת ברכאן משאר נשמתן דמברכין לה לתתא כו'. הנה בא לפרש ענין ההפרש בין בחי' חול לשבת בנשמות שממשיכים בחי' מוחין חדשים לבחי' המל' ואמר דביומין דחול לא נתוסף הארת מוחין חדשים במל' רק מצד בחי' העלאות מ"נ דנשמות שלמט' בבי"ע עולמות הנפרדים שמעלים מ"נ אל המל' כידוע והיינו שאמר ביומין דחול איהי מקבלת ברכאן משאר נשמתין דמברכין לה מתתא כמ"ש במ"א בזוהר ע"פ גבורי כח עושי דברו כו' ה"א כמלקדמין כו' אבל בשבת מקבלת המל' ברכאן מעילא ומתתא מתתא היינו בחי' עליות הנשמות דבי"ע שעולין ופרחין לעילא בבחי' התכללות במל' שעולה עמהם בבחי' האצי' ממש שבעלות המל' באצי' עולין גם הם עמה ונכללין כולן בה וכמ"ש והי' מידי חודש בחדשו כו' ושבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות לפני ה' בבחי' האצי' ממש והוא עליות הנשמות מג"ע העליון דבריאה באצי' בע"ש ביה"ש שזהו למעלה הרבה מבחי' העלאות מ"ן דנשמות דבי"ע לבחי' המל' בחול שאז גם בחי' המל' מלובש בבריאה רק שמעלה מ"נ לז"א כמ"ש ואל אישך כו' וכן למען יזמרך כבוד כו' קארי תדיר לנהו"ע כו' כנ"ל ואז גם הנשמות מעלין מ"נ לבחי' המל' שהוא ג"כ בלי התכללות בקירוב רק כמו המלאכים מרחוק יקראו ואומרים קדוש וכה"ג אבל עליות הנשמות דבריאה במע"ש היינו שעולין ונכללים במל' בעלותה בבחי' האצי' ממש שעלי' זו למעלה הרבה מעליות המל' בחול וא"כ ודאי גם בענין ובחי' הברכה שמברכין למל' בבחי' תוס' מוחין חדשים יש הפרש בין חול לשבת שבחול מברכין לה לתתא בהעלאת מ"נ ומתברך אור המל' במוחין חדשים רק לצורך שפע העולמות בחיצוני' וכמ"ש חדשים לבקרים רבה אמונתך כו' אבל הברכה שמברכין למל' מצד עליות הנשמות במל' במע"ש ניתוסף בהן מוחין חדשים בבחי' פנימיות ועצמות המוחין שהוא בחי' מוחין דגדלות דשבת שלמעלה הרבה מבחי' מוחין דחול שהן בבחי' הקטנות כו' כמש"ל. ומעילא מקבלת המל' ברכאן מההוא נשמתא דפרחא מחה"ע הנ"ל שהוא בחי' פנימי' אור הזרוע דיסוד ז"א דמיני' נפקין ברכאן לתתא דאית לה רשו לברכא להאי אתר דאיקרי שם מטעם הנ"ל להיותה באה מבחי' כללות כל האורות והמוחין הע' דעצמות כו' וא"כ הרי בשבת האי שם דמל' מקבלא ברכאן מתתא ומעילא דהיינו בב' מיני ברכות הא' מלמטה למעלה מצד עליות הנשמות דבריאה באצי' כו' והב' מלמעלה למטה מנשמת כ"ח הנ"ל שתברך לשמך כו' מעילא לתתא ואתכלילת מכל סטרין כו' פי' כי באמת הרי עיקר סיבת

מט, ד

הברכה דשבת דכתי' וישבות כו' ויברך את יום הז' ולכך נקרא יום השבת ברכת ה' כנ"ל שזהו מלמעלה למטה כו' שנמשך הברכה מפנימי' העצמות הנה הוא בא מצד בחי' השביתה שהוא העלאה אל העצמות כמ"ש כי בו שבת וינפש כו' וכמ"ש וישבות ע"כ ויברך כו' וא"כ יש כאן מסייע בברכה זאת שמלמעלה למטה מבחי' עיקר הכח והעוז הראשון שמצד השביתה ולזאת ג"כ יובן שבעליות הנשמות שזהו בא מבחי' השביתה דמע"ש בבחי' או"ח שמברכין מתתא לעילא מזה בא הכח ועוז בברכה העליונה דחה"ע מלמעלה למטה מעילא לתתא ונמצא במל' שמקבלת הברכות מתתא ומעילא נשלם בה שלימות הכל מן השביתה והמנוחה דחה"ע עצמו וזהו דאתכלילת מכל סטרין (מאו"ח ואו"י שהן ב' שבתות כהלכתן כמש"ל) ובכ"ז יובן מ"ש ברכות לראש צדיק ב' מיני ברכות הללו א' מלמטה למעלה מעליות הנשמות בבחי' התכללות' ביסוד דנוקבא שנק' צדיק תחתון כידוע דמברכין לה מתתא לעילא והב' ברכות שנמשכו מחה"ע להאי שם בחי' צדיק תחתון דמל' מלעילא לתתא וב' מיני ברכות הללו לראש צדיק תחתון שהוא בחי' המל' כידוע בפי' צדיק וצדק כו' והוא בשבת דוקא מטעם הנ"ל וד"ל וכן יובן מ"ש ברכת ה' היא תעשיר זה שבת ברכת ה' היא בחי' נוקבא דוקא כידוע דאיהו ברוך ואיהי ברכה דהמל' נקרא ברכת ה' כו' ולהיותה מקבלת ב' מיני ברכות הללו ע"כ הוא תעשיר עושר שהוא בבחי' א"ס כו' וד"ל. אך לפי הנ"ל בביאור ענין ובחי' יסוד ז"א בחי' חה"ע וכל חי הרי יותר יתפרש בחי' ברכות לראש צדיק בבחי' צדיק עליון דוקא שהוא בחי' יסוד ז"א שמתברך בעצמו בכללות הכל ומשפיע לכללות זו למטה ונמצא כל הברכות הנמשכות מבחי' העצמיות כלולים בו והיינו ברכות ל' רבים שהן בבחי' א"ס ממש ולראש צדיק יסוד עולם דוקא שהוא מה שמתברך בעצ' מפני שמשפיע הכל כו' ומעתה יתפרש פשט ופי' המלות דנשמת כ"ח עפ"י המבואר במא' זה בתוכן וכוונת הענין באופן זה דמ"ש נשמת כ"ח תברך כו' ורוח כ"ב תפאר כו' הן ב' מיני ברכות הנ"ל נשמת כ"ח דפרחא מחה"ע תברך לשמך מלכנו מלמעלמ"ט כנ"ל ורוח כ"ב היינו בחי' הנשמות דברי' שלמטה שמקבלי' מבחי' המל' שנק' כ"ב דוקא תפאר מלמטה למע' בעליות הנשמו' כנ"ל כי הנה ההפרש שבין נשמה לרוח דרוח ביצי' והוא בהיות הצורה מלובשת בחומר שנעשי' גופי' לנשמות בסיבת היחוד דזו"נ שנשתהא הנשמה בגידול ט"ח בבטן המל' וכמו אלי' שא' חי ה' אשר עמדתי לפניו כו' וכמ"ש במ"א (כמו בולד גשמי דאודם מן האם בשר וגידין כו') ונקרא רוחין אבל נשמתין הוא בחי' הצורה טרם שמתלבשים בחומר והוא בחי' אורות העליונים טרם שמתלבשים בכלים והן בלתי כלים ולבושים עדיין וכמו אור הזרוע לצדיק עליון שהוא בחי' יסוד ז"א טרם בואו לבחי' המל' ביחוד וזיווג כו' והן כל הנשמות הע'

נ, א

שכלולים בנשמת כ"ח הנ"ל שנקרא נשמתא דפרחא מחה"ע כו' ועליהם א' דנשמת כל חי תברך לשמך מלכנו מלמעלה למטה ורוח כ"ב שהן בחי' רוחין כמו שהן בגופין בבחי' המל' דלכך נקרא המל' כל בשר שכוללת כל התהוות הבריאה באו"כ חומר וצורה וכמו כי היא היתה אם כל חי (ועז"א ד"כ יבוא כל בשר להשתחוות כו' שזהו בחי' עליות המל' שבבריאה ויצי' כו') ומ"ש אל אלקי הרוחות לכל בשר הוא מקור כל הרוחות שנעשה ביחוד זו"נ שנקרא כל בשר כו' ורוח כל בשר כשעולין מלמטה למעלה שהן עליות הנשמות דבריאה באצי' כו' תפאר ותרומם זכרך מלכנו כו' מלמטה למעלה דוקא והוא מ"ש זכרך מלכנו שנכללים ביסוד דמל' שנקרא זכרך מלכנו כו' אבל נשמת כל חי תברך לשמך מלכנו לבחי' ג"ר שבה ונכלל הכל במ"ש ברכות לראש צדיק כו' שזהו דאתכלילת מכל סטרין כו':

(עט) ומעתה יתפרשו פרטי דברי המאמר הזה במע"ש אינון נשמתין דפרחין מברכין להאי אתר דאקרי שם מתתא פי' פרחין דכאן היפוך פי' דפרחין מחה"ע דכאן פי' פריחא זאת מלמטה למעלה בבחי' עליות הנשמות דבריאה באצי' ומברכין למל' מתתא לעילא ומ"ש וההוא אתר דנפקי' מיני' מברך לי' לעילא קאי בנשמתא דפרחא מחה"ע שהוא פי' דפרחת מלמעלמ"ט לברך למל' וז"ש והאי שם מקבלא ברכאן מתתא ומעילא תחלה מתתא בעליות הנשמות במעלי שבתא ואח"כ מעילא בנשמת כל חי דביום ואתכלילת מכל סטרין כו' ובד"כ בליל שבת עולין הנשמות מלמטה למעלה וביום השבת יורדין הנשמות דחה"ע מלמעלה למטה ומתחברים יחד במל' דאצי' שנקרא שם כמו ויעש דוד שם וכידוע אבל בחול איהו מקבלא ברכאן משאר נשמתן דמברכין לה מתתא כו' פי' ביומא דחול לא אתברכית המל' במוחין חדשים רק מן הנשמות שלמטה (בבחי' חיצוני' דקטנות המוחין דחול בלבד כנ"ל הטעם) ולפי"ז מ"ש ורוח כל בשר תפאר גם כן אינו אלא בשבת דוקא דהיינו מצד עליות הנשמות דמעלי שבתא דכתי' יבוא כל בשר להשתחוות כו' (משא"כ בחול) ותחלה א' נשמת כל חי תברך ואח"כ ורוח כל בשר תפאר כו' משום דמכח נשמה דפרחא כו' בא כח עליות הנשמות שנקרא רוח כל בשר להשתחוות לפני א' ה' ואעפ"י שעליות הנשמות בליל שבת קודם הוא רק מה שרוח כ"ב תפאר הוא ביום בעלותם עם המל' בבחי' האצי' ממש בבחי' יסוד ז"א שנק' שמך וזהו זכרך כו' ומ"ש עוד שם ביומא דשבתא איהי מקבלא ברכאן מאינון נשמתין עילאין דקא מברכין לה במ"ה תיבין כמנין מ"ה מנשמת כל חי עד והאחרוני' וברזא דחמשין תיבין כחושבן מ"י מן ואלו פינו עד מלפנים כו' כמה דאוקמינא ברזא דמה ורזא דמי דא עלמא עילאה ודא עלמא תתאה כו' ע"כ. הנה פי' נשמתין עילאין שא' כאן היינו דבחי' ז"א דאצי' ממש

נ, ב

שנק' מה כו' דמברכין לבחי' המל' בבחי' שם מ"ה דז"א שנקרא אדם גימטריא מ"ה (והיינו כמ"ש במ"א פי' הפסוק למען אחי ורעי כו' שיש נשמות עליונות שבאין ונולדי' בבחי' תולדה עם ז"א כאחים מבחי' בינה כו' והענין הוא בהיות שיש להבין כאן בענין בחי' מ"ה זה מהו שמברכין נשמתין עילאין לבחי' המל' בבחי' מ"ה דוקא דלכאורה משמע שהן ממשיכים לבחי' מ"ה דז"א במל' ואיך יתכן בחי' המשכה בבחי' מ"ה כו' אך הנה ילה"ק תחילה בבחי' המל' דאצי' שנקרא גם כן לפעמים בשם מ"ה והוא כמ"ש מה פשפשת מה ידעת כו' דהנה בפי' הפשוט דתיבה זו מ"ה היינו כמו שאומר אדם על דבר מה שאינו יודע מהותו כלל מהו שהוא מפני ביטול ההשגה והידיעה בו לגמרי ע"כ יאמר עליו מהו וכמו במן שקראוהו מן לפי שלא ידעו מהו שכל דבר שימצא מציאותו ולא נודע מהותו יפול עליו ל' מה אבל כשגם מציאותו אינו נמצא לא יתכן לו' מהו רק כשיש מציאותו רק אינו יודע מהו כמו המן שראהו במציאותו ולא נודע אליהם מהותו וכה"ג וכך הוא בכל השגות המציאות ולא ישיג המהות כלל יתכן לו' בשם מה כמו מה פשפשת מה ידעת כו' שזהו בהשגת שכל עיוני באלקות דגם שמשיג היטיב בהסבר וטוב טו"ד עד שנתאמת אצלו מאד כ"ז אינו נק' רק השגה במציאות אבל אינו מכיר ומשיג המהות כלל ולכך א' מה פשפשת כו' פי' דגם שחקרת והשגת בשכל אבל החקר אלוה תמצא בהשגת והכרת המהות מהו כי מהו"ע אינו מושג רק במציאות שנמצא מציאותו כמו מצד פעולתו בהתפשטות החיות בעולמות אבל לא נודע מהותו כלל לכל הנבראים כמו המלאכים שאומרים קדוש הגם שמשיגים בהשגתם לכח פועל אלקי המהווה אותם אך לא נודע מהותו לכך או' קדוש כמ"ש במ"א בביאור ד"ז עד"מ מחיות הנפש בגוף שמושג מציאותו ולא מהותו כו' ועז"א מה פשפשת מה ידעת כאלו לא ידע כלום מאחר שלא נודע מהותו רק מה שמושג אצלו בהשגה כמו נודע בשערים לכ"ח לפשע"ד בלבד כו' וגם הנביאים במראה הנבואה שהשיגו בבחי' ראי' כמ"ש ואראה את ה' וכן חזון ומחזה וכה"ג הרי ארז"ל דכל הנביאים נתנבאו בכה שהוא בחי' המל' שנק' כה בכ"ף הדמיון כמ"ש ביד הנביאים אדמה וכן כתי' הן במראה אליו אתוודע ונק' מראה דמות כבוד ה' וכה"ג דהיינו שראו באספקלריא כמו הרואה במראה שרואה ראית המהות אבל ע"י מראה והוא שנק' מחזה שאין בו המהות והעצם כלל רק מראה ודמות כו' וזהו ההפרש בין השגת אלקות דסתם בנ"א להשגת אלקות דנביאים שהנבואה הגם שהי' בבחי' ראיה שהוא כמו הרואה במהות אבל כרואה המהות במראה שאין בו בחי' מהות כלל רק מחזה בעלמא משא"כ במשה שנתנבא בזה בראיות המהות ממש כמ"ש פא"פ אדבר בו והוא בבחי' ה' דז"א דאצי' כמ"ש זה אלי כו' לנוכח וכן לע"ל דכתי' עין

נ, ג

בעין יראו כו' הרי כ"א מראה באצבעו ואומר הנה אלקינו זה כו' משום דלע"ל יוציא חמה מנרתיקה שהוא שם אלקי' דבחי' המל' ונגלה כבוד ה' בעצמו ומהותו וראו כ"ב בהכרת המהות משא"כ עכשיו גם הנביאים נתנבאו בכ"ה שהוא בחי' המל' שנק' מראה דמות כבוד ה' כו' ובזה יובן בכללות ענין בחי' המל' שנק' כ"ה שהוא בבחי' מראה ודמות לגבי העצם והמהות דז"א שנק' ה' דאצי' (וכמשל אותיות הדבור דגם שמושג ונראה בהם הרצון והשכל ומדות העצמי' דאדם עצמו אבל אין זה העצמות ומהות דמדות ושכל ורצון ותענוג כו' רק בחי' התגלותם בלבד ומ"מ בהם נגלה המהות ע"כ הנביאים שנגלה עליהם בחי' המל' נתנבאו בראי' המהות שנראה במראה שהיא בחי' המל' שנק' מראה כו') ע"כ א' מה פשפשת דקאי בכללות בחי' המל' שרש ההשתלשלות דנבראים שאין בהם הכרת המהות באצי' רק בבחי' מראה ודמות וע"כ נק' המל' לפעמים בשם בחי' מ"ה ע"ש מה פשפשת כו' ביטול השגת המהות רק בהשגת המציאות כו' אך הנה בחי' ה' דז"א דאצי' שנק' אדם גימט' מ"ה הוא בחי' מה בעצם ולא ל' מה פשפשת כו' אלא הוא כמו מ"ה דחכ' שנק' אין כמ"ש והחכ' מאין כו' והוא היפוך מ"ה דמל' כי בפי' מ"ה יש היפוך ענין דמה פשפשת כו' שהרי ל' מה ל' מהות דוקא כו' והוא בחי' מהות דאין ומ"ה דאצי' שנק' אין ומ"ה בעצם כמ"ש ונחנו מ"ה כו' כמ"ש במ"א בהפרש שבין ביטול היש לאין שזהו כמו מה פשפשת שכאשר בא לבחי' הכרת המהות מתבטל מהשגתו ראשונה לומר מ"ה ידעת כנ"ל אבל בחי' מ"ה בעצם הוא בחי' מ"ה ואין העצמי שהוא בחי' הכרת המהות דוקא ולא ע"י השגת המציאות כו' לבד וד"ל וז"ש מה שמו מה שם בנו מה שמו שם מ"ה דז"א שם ה' בחי' אין ומה בעצם כו' ומה שם בנו הוא בחי' תולדות הנשמות העליונו' דנק' נשמתין עילאין שנמשכים במל' דאצי' להמשיך בה בחי' מ"ה דז"א שהוא האין העצמיי' דאצי' להיו' בה בחי' הכרת המהות ולא בבחי' השגה בכח הדמיון כמראה הנבואה כו' וזהו ענין ובחי' המשכה דמ"ה דז"א במ"ה דמל' להיו' המל' בבחי' מ"ה דז"א ג"כ והיינו בשבת דוקא שהמל' שעולה באצי' מקבלת בחי' מ"ה דז"א כי בחול בחי' המל' הוא בבחי' שם ב"ן שיורד למטה להחיות מאין ליש נפרד כו' וידוע דמ"ה וב"ן הרי המברר הוא שם מ"ה דמברר לב"ן כמ"ש במ"א בענין אדם ובהמה תושיע ה' מ"ה גימט' אדם ובהמה גי' ב"ן כי רוח האדם העולה למעלה כו' ואחר הבירור דמ"ה לב"ן בחול עולה המל' בשבת בבחי' האצי' ממש להיו' בבחי' מ"ה דז"א כו' וד"ל דביומא דשבתא איהי מקבלא ברכאן מאינון נשמתין עילאין דז"א דמברכין לה במ"ה תיבין כו' וד"ל:

(פ) ומעתה י"ל בפרטי דברי המאמר הזה במ"ש דמברכין לה במ"ה תיבין כחושבן מ"ה

נ, ד

כמה דאוקימנא ברזא דמ"ה ורז"א דמ"י דא עלמא עילאה ודא עלמא תתאה פי' עלמא עילאה הוא בחי' בינה דאצי' שנק' מי (וכמ"ש בזוהר מבטן מי יצא כו' דלשון מי הוא דקיימא לשאלה הוא דנודע מהותו רק ששואל מי הוא משא"כ כשאינו יודע מהותו כלל ונק' מ"ה כנ"ל) והוא בחי' השגה במהות אבל מה שיוכל להכיר המהות רק ע"י השגה דבינה יפול עליו שאלה בעצם מי הוא (והוא כמו בחי' נקודה בהיכלא שמוסתר ונעלם מן ההשגה כו') והן בחי' נש"ב שנק' מי שמקבל מים דחכ' (כשבא העלם החכ' להשגה בגילוי נק' מי בהיפוך אתוון כמ"ש במ"א) וכולם נמשכים בבחי' ה"ח שביסוד דבינה עד הוד אתפשטת כו' ומשם נמשכים למל' שנק' עלמא תתאה כידוע וזהו ההפרש שבין בחי' מ"ה דז"א דכתי' מה שמו מה שם בנו דגם ההמשכה דז"א במל' הוא בבחי' שם מ"ה ולא בבחי' מי אבל ההמשכה דבינה עלמא עילאה במל' הוא ברזא דמי שהן נש"ב כו' והיינו ברזא דמ"ה דז"א ורזא דמי דבינה כו' והן מ"ה תיבין מתחלת נשמת עד והאחרונים ואח"כ ברזא דחמשין תיבין מן ואלו פינו עד רבבות פעמים (אך הנה כפי המבואר בזוה"ק במ"א בפי' מה שמו כו' היינו מ"ה דאבא ומה שם בנו הוא מ"ה דז"א דבן מסט' דאבא קאתי כו' וא"כ בחי' מ"ה דאבא שבז"א דנשמת גבוה ממ"י דנ' תיבות דבינה) ועל דא מן ואילו פינו עד מלפנים סלקא תושבחתא אחרא עד חמשין תיבין ואע"ג דלא קיימא תמן מלה בחושבנא סלקא חושבנא עד רזא דמ"י פי' כי בשבת הוא בחי' עליות העולמות בכלל ואח"כ נמשך ומתברך מלמע' למטה כו'. והנה בבחי' עליות העולמות בכלל הרי כאשר בחי' המל' עולה לקבל מז"א ברזא דמ"ה שבו אח"כ עולה המל' עוד יותר למע' והוא בבחי' בינה דאצי' לקבל ברזא דמ"י נש"ב שבה כו' וז"ש מן ואלו פינו כו' עד מלפנים נ' תיבות דנש"ב כו' אך הוקשה לו קושיא א' דהלא ידוע דיש ב' מדרגות בבינה פנימי' וחיצוני' פנימי' בינה הוא בחי' עומק המושג בחי' חכ' שבבינה שלא נתחלק עדיין לנש"ב כי מ"ט שע"ב הן בז"ת דבינה בז"מ שבשכל זפ"ז כו' אבל בפנימי' בינה למע' ממ"ט שערים עדיין וא"כ בבחי' עליות העולמות בכלל הרי ודאי כשבחי' זו"נ עולין בבינה עולה גם בחי' בינה בבחי' פנימי' שבה להתייחד בפנימי' אור אבא כידוע ואז נק' בחי' בינה מ"י דלא קיימא לשאלה דהשגה כו' כי כלולה בבחי' אין דחכ' שהוא בבחי' פנימי' עומק המושג נק' מ"י דלא קיימא לשאלה כמ"ש במ"א ולפי"ז האיך יתכן שיהי' שם בחי' מספר דמ"י רזא דנש"ב (והגם דנק' מ"י כשמקבל מים אבל הוא בענין היפוך מבחי' מספר והוא בבחי' מי דלא קיימא לשאלא שאין שם מספר וכמ"ש שאל נא לימים וכידוע) וזהו שהוקשה ואע"ג דלא קיימא תמן מלה בחושבנא מטעם הנ"ל מ"מ סלקא חושבנא עד ברזא דמ"י כו' ולכאורה אינו מתורץ כלום רק נראה כסותר

נא, א

דבריו הראשונים דקאמר דלא קיימא תמן מלה בחושבנא וחוזר מדבריו ואמר דמ"מ סלקא חושבנא ואין לזה הבנה דמאיזה טעם חוזר ומפרש דסלקא חושבנא כו' אך הענין הוא דבחי' מדרגה הב' דבינה בבחי' ז"ת שבה הרי שם הוא המספר דמ"ט שערים כו' רק שהוא בבחי' חיצוני' דבינה כשבאה בדרך ירידה והמשכה בז"א (ועד"מ התפעלו' המוח כשנמשך למדות שבלב כמ"ש במ"א באורך) והן בחי' נש"ב שנמשכים ביסוד למל' כו' וכמ"ש במ"א בפי' כי כל בשו"א שהן נש"ב שנק' כל ונכללים ביסוד שנק' כל דאחיד בשמיא וארעא כידוע (אך גם בעלי' למע' א' לך ה' כו' שהוא ג"כ נו"ן שערי בינה אלא שהלמ"ד קודם לכ"ף כמ"ש במקום אחר כו') ובשבת יש בחי' עלי' וירידה והוקשה לו רק בבחי' דעלי' שאז הוא בפנימי' בינה שלמע' מן מספר דנש"ב (והוא כמשמעות פשט הענין דואלו פינו מלא שירה כו' שכ"ז מדבר בבחי' העלאה דוקא עד וידינו פרושות ורגלינו קלות בכל פרצוף הנוק' שהוא כללות נש"י כו' וד"ל). ולזה תירץ דמ"מ סלקא בחושבנא עד רזא דמ"י והוא לפי שגם שמצד עצמות פנימי' בינה למע' מן המספר הזה אבל מצד ירידתה למטה בבחי' הירידה לבחי' מל' ששם דוקא בחי' המספר כמו"ש עיניך בריכות בחשבון כידוע מצד בחינת צמצום הגמור שבמל' בבחי' ה"ג מנצפ"ך המחלקות הבל הדיבור כו' וכידוע דכאמה בתה דאימא אוזיפת מאנהא לברתא ששורש ה"ג הללו הוא בה"ג מנצפ"ך דאימא שהוא בא מהתחלקות וצמצום בהשגה דבינה (וכמ"ש מי מדד במדידה ושיעור דהשגה כו') וכך הוא בבחי' ה"ח דבינה בנש"ב שלה ג"כ נמשכין במל' בדרך ירידה ובשבת הרי סיבת המשכה מכח העלאה דמל' כו' ע"כ סלקא חושבנא דרזא דמ"י גם בעליות זו"נ אע"ג דלא קיימא תמן מלה בחושבנא מצד עצמות אור דבינה שנכללת באור אבא הנ"ל אבל מצד הארתה במל' שנכללת ועולה בה סלקא בחושבן עד רזא דמ"י דהיינו מצד שגם פנימי' דבינה הרי באה לידי גלוי אור במדות ומל' ע"כ סלקא חושבנא עד רזא דמי (אך לפי המבו"ל בפי' השמים מספרים דפנימי' או"א ממש מאירים בזו"נ כו' א"כ איך יתכן שם המספר דמ"י ואפשר הוא מ"י דלא קיימא לשאלה ונק' מ"י ברזא ולא בגילוי ועכ"ז נק' מי במספר דנש"ב והוא בבחי' העלם עומק המושג שכולל כל מה שעתיד לבוא בגילוי השגה במספר זה דנש"ב ע"כ נק' מ"י כמו אנא זמין לאולדא כו' וד"ל):

(פא) ומתמן ולהלאה סליק תושבחתא אחרא לחושבן מאה תיבין תשלומא דכולא וחד רתיכא על מה דשריא דאיהו תשלומא דכולא ע"כ. והנה חושבן זה דמאה תיבין היינו מתיבת הטובות עד מי ידמה לך וכמ"ש בסידור בכוונת ע"ש דמן ואלו פינו עד פעמי' נ' תיבות כנ"ל ומתיבת הטובות מתחיל חושבן דק' תיבין עד מי ידמה לך

נא, ב

כו' וז"ש ומתמן והלאה אחר סיום נ' תיבין דמן ואלו פינו עד רבבות פעמים סליק תושבחתא אחרא למנין ק' תיבין דמהטובות עד מי ידמה כו' וזהו פשט ענין המא' וביאור ושורש הענין הוא כמבואר בכוונת דמילוי דשם ס"ג עולה ל"ז ומספר ל"ז עם מספר ס"ג עולה ק' ועכ"א כאן דנו"ן תיבין דואלו פינו שהוא בבחי' נש"ב כו' הרי הוא בבחי' שם ס"ג שהוא בבינה כידוע ואמנם עם בחי' המלוי דשם ס"ג זה דנו"ן תיבין שקדמו שהוא מספר ל"ז סלקא לחושבן אחר' שהוא ק' תיבין שהוא תשלומא דכולא וד"ל. ולהבין ביאור הדברים הנה תחלה ילה"ק בביאור בחי' המלוי מהו דהנה פי' הפשוט בבחי' המלוי היינו כאשר הוא בהעלם בתוך דבר מה שאינו נגלה שם רק ע"י גילוי של אותו הדבר שנתעלם בו יבא לידי גילוי לחוץ עד"מ הפשוט מאשה עוברה שהעובר בהעלם בבטנה ונראה לעין כל גוף א' בלבד ובאמת וולדה בהעלם בבטנה שהוא גוף שני במהות בפ"ע וכשתוליד יצא הולד הנעלם בבטנה לחוץ בגוף בפ"ע ואין כ"ח בזה רק מה שהי' בהעלם יצא לידי גילוי בפ"ע ותחלה הי' הולד כלול בה כי עובר ירך אמו הוא כו' ויובן מזה בתוס' ביאור עד"מ זה ממש בבחי' המלוי שבאותיות דהנה ע"ד דוגמא באות היו"ד שיש בו וי"ו דל"ת בהעלם ובעיבור כו' שהרי עצם אות היו"ד אינו רק נקודה א' בציור הכתב וכשמצייר במחשבתו לצייר אותיות היו"ד הרי אינו רק כציורו בכתב שהוא רק נקודה א' אך כשצריך לדבר לאות היו"ד במבטא בפה בהכרח לו להזכיר בג' אותיות הללו יו"ד וי"ו דלי"ת מפני שצריך לומר היו"ד נתוספו בו ב' אותיות וי"ו דלי"ת משום דבדיבור האות בא בבחי' פירוש ובאור יותר לזולתו או לקרותו לעצמו יבוא בביאור יותר ע"כ צריך לפרש אותו באותיות וי"ו דלי"ת שבלעדם לא יובן שהוא אות יו"ד וכן אות האל"ף דבעצם מהותו הוא בא בציורו בכתב אות א' בציור אות א' אך כשבא אות א' בדבור מזכירו בב' אותיות נוספות והן הל' והפ' ובלעדם לא יוכל לדבר אות הא' ויש אותיות שיתוסף בו בדבור יותר מב' אותיות ומג' כמו אות ד' שנתוסף בו ג' אותיות וכן אות צדיק וכה"ג ויש הרבה שלא נתוסף בהן בדבור רק ב' אותיות כאלף כמו למ"ד נו"ן סמ"ך רי"ש בי"ת שי"ן תי"ו זי"ן חי"ת טי"ת יו"ד ויש שלא נתוסף רק אות א' כה"א פ"א כ"ף וכה"ג וכ"ז במספר מכוון ששייך לעצם האות שבהן וע"י דוקא יקרא בשמו ואם לאו בטל שמו ולא נק' בשם אות כלל אעפ"י שבציורו ותמונתו בכתב נודע הוא (וכמ"ש במ"א בענין א"ב שאמרו הדרדקי בפירושן מאי אלף כו') לפי שזהו עד"מ קריאת שם לדבר שבלתי השם אין בו תפיסא כלל ואמנם השם צריך שיהי' כפי האופן העצם דוקא כמו ויקרא האדם שמות כו' כך יש לכל אות לפי עצמות שלו בבחי' קריאת שמו שזהו שמו כשיקראוהו בדיבור והן הנה באותיות המיוחדות לכל אות הנתוסף בדבור כמו למ"ד

נא, ג

פ"א באל"ף וי"ו דלי"ת ביו"ד וכה"ג בכל כ"ב אותיות כל הנתוסף בהן בדיבור הן המיוחדי' לקריאת שמו שא"ז מן העצמיות של האות שהרי יצויר עצמו ומהותו בלעדו רק בדבור יהיו נקראין באותיות הללו דוקא ואמנם הגם שהן דבר נוסף על העצם הן שייכין לעצם ונק' שם העצם והוא בחי' מילוי שהאותיות יו"ד וי"ו דלי"ת הן במילוי ובהעלם תחלה ביו"ד דמאחר שכאשר צריך לפרשו ולבארו היטיב במבטא לזולתו יתוספו בו בגילוי וי"ו דלי"ת ביו"ד ולמ"ד פ"א בא' א"כ בודאי בהכרח לומר שמציאות אותיות אלו כלולים הם ביו"ד ואלף גם בהיותם בבחי' עצם מהות אלא שלא נגלו בו כאשר אינו צריך לגלותם במבטא אלא הן במהותם בפ"ע במח' וציור הכתב רק כאשר צריך להביאם במבטא בדיבור אזי יתגלה ממילא מן ההעלם במהות בפ"ע עד שבאו בדבור כו' ונמצא שמה שהי' אותיות הנוספות במבטא כמו שהי' תחלה כלולים בהעלם בעצם האות קודם שיצא במבטא נק' בחי' המלוי של אות שהוא בו בבחי' עיבור והעלם כמשל עובר במעי אמו שהוא בהעלם בה ואח"כ יוצא לגלוי במהות בפ"ע שאין כל חדש בו רק שיצא למהות בפ"ע כך אותיות המלוי דאות כבר הי' במציאות שלהם באות רק שנתעלמו בהם ולא נגלו במהות בפ"ע עד שבא בדיבור כו' ונמצא מובן מזה שאין מלוי זה נחשב מעצם האות אלא דבר נוסף על העצם כשצריך לבארו ולפרשו בלבד בדיבור וכה"ג כנ"ל שנק' קריאת שם של האות וכמו שהשם אינו נחשב מן העצם אע"פ שהוא נק' שם העצם כו' אך במ"א מבואר בענין המלוי שיש בחי' מלוי להיפוך שהמלוי הוא בחי' העצמות ממש ויתעלם בהעלם ועיבור בדבר שמסתעף ממנו כמו עיבור והעלם השכל במדות או העלם הרצון בשכל וכה"ג וכך מבואר במ"א שמלוי דאותיות הן שורש האותיות כמו מילוי דרצון בשכל שהוא מקור השכל והעלם ומלוי השכל במדות שהוא מקור המדות כך למ"ד פ"א דאלף הוא מקור המציאות דאות א' שבעצם ציורו וכן הוי"ו דלית דיו"ד מקור מציאות דיוד והגם שהן באין בבחי' קריאת שמות אדרבה היא הנותנת דמשום שעל שם זה יקרא האות ודאי שזהו הוראה על עצם מקורו לכך נק' בשם זה וראי' לזה שא"א שיהי' שינוי ותמורה במילוי דאותיות כלל כ"א יקראו הא' באותיות אחרי' זולת למ"ד פ"א אינו אות כלל אע"פ שהמילוי ג"כ מאותיות אחרים כמו א' מלמ"ד ופ"א ולמ"ד מילוי שלו מ"ם וד' וכה"ג שבזה יש התכללות בכל האותיות א' מזולתו א"כ בהכרח שנמצאו תחלה עצם האותיות כמו אחה"ע בומף וגיכ"ק וכה"ג שיוצאין כמו שהן בעצם בלא מילוי כלל רק בדיבור בצירופי אותיות יבואו במלוי דוקא וג"ז כשצריך לדבר לכל אות בפ"ע בלא זולתו א' או י' לבד אבל בצירוף תיבה א' כמו אברם הוא בלי מלוי כי בצירוף תיבה

נא, ד

יוצאין כמו שהן מה' מוצאות כו' אך מ"מ המילוי שיש בהעלם שנק' שם העצם שלו גבוה מבחי' עצם האות מאחר שע"ש העצם כך יקראו לו מוכרח שיומשך ממקור שרשן וכמ"ש במ"א בענין שם האדם שגבוה מעצם האדם כמ"ש אשר יקרא לו האדם זה שמו בתחלת מקור התהוותו כו' וד"ל. והנמשל מכ"ז יובן ג"כ בבחי' המילוי דשם ס"ג דבינה בנ' תיבין דנש"ב כנ"ל שעולה ל"ז כנ"ל דהנה ידוע דמילוי דשם הוי' בההי"ן עולה מספר ס"ג וביאור ענין המילוי הזה היינו ע"ד הנ"ל במילוי דאותיות יו"ד אל"ף שהן בהעלם תחלה בעצם האות ואח"כ יוצאין לידי גילוי בפ"ע כך ד' אותיות דהוי' הן בחי' העצמות דאותיות שם ה' ובחי' מלוי של כל אות יוצא מן ההעלם לגילוי שזהו כשבא האור דהוי' בגילוי דרך פרט יותר שאז יוצא במילוי של ד' אותיות לפרש ולבאר לכל אות כמה שצריך להביאו במבטא וכה"ג כו' ולזה עולה מספר דשם הוי' במילוי ההי"ן למספר ס"ג בפרט והוא בבחי' בינה כידוע בענין הפרט שיוצא מן הכלל וכמ"ש במ"א ומזה יובן עוד דכאשר בא בגילוי האורות יותר בפרטיות יתוסף עוד האותיות כמו מילוי דמילוי כידוע וגם כאן הרי מספר הכללי דמילוי דאותיות דשם הוי' במילוי ההי"ן עולה ל"ז ע"ה (ו"ד דיו"ד וה' הא' ט"ו י"ו דוי"ו עם ה' הב' כ"א שהוא ל"ו וע"ה ל"ז) וז"ש תשלומא דכולא שעולה לס"ה לחושבן מאה תיבין ס"ג עם ל"ז אעפ"י שמספר ל"ז דמילוי נכלל במספר ס"ג תחלה. ומ"ש וחד רתיכא על מה דשריי' הוא בחי' צדיק יסוד עולם שנק' רתיכא דכל החס' דנש"ב שבמילוי דס"ג עד חושבן ק' תיבין כולן עומדין ושורין על בחי' יסוד שכולן מאירין ביסוד וכנ"ל בפי' ברכות לראש צדיק וכמאמר רז"ל א"ת מ"ה אלא מאה שהן מאה ברכות ומתחלה הן בבחי' מספר דשם מ"ה ואח"כ באין דרך פרט בבינה במילוי דס"ג עד חושבן ק' תיבין וז"ש א"ת מה אלא מאה כו' (וע"פ קבלת הרמ"ק יתפרש כפשוטו דע"ס דאצי' כלולים מי' עולה מספר מאה והן מאה ברכות ששרשם בבחי' הכתר שכולל הכל כמ"ש בזוה"ק בפ' ויהיו חיי שרה מאה שנה כו') וזהו פי' תשלומא דכלא שלימה בבחי' הכתר שכלול ממאה ברכות והוא שם אהי' דכתר ובתחלה הוא באהי' דבינה והן נש"ב בגילוי הכתר בבינה והן ק' תיבין כו' וכל מילין אינון כולהו שייפין ידיעין בחושבן לתשלומא דשבת פי' ידיעין לצורך מילוי המוחין דשבת בה' בבחי' הפנימי' דגדלות המוחין דאו"א וז"א שמאירים בשבת כמש"ל וד"ל:

(פב) זכאה עמא דידע לסדרא שבחא דא כו' כתי' ואתה ה' אל תרחק ממני כו' דוד מלכא אמר דא בשעתא דהוה מתקן לסידורא דתושבחתא לחברא שמשא בסיהרא כדין א' ואתה ה' אל תרחק ואתה ה' רזא דחברותא חדא בלא פרודא כלל פי' ואתה היינו בחי' מל'

נב, א

דאצי' שנק' אתה מב' טעמים הא' דאתה מאל"ף עד תי"ו דכ"ב אותיות הדבור וה' מוצאות הפה שזהו כללות ענין המל' שהוא בחי' דבור הע' דבר מלך כו' וכמ"ש ואתה מחיה את כולם בא' ועד ת' וה"א ה"ג מנצפ"ך דהבל הדיבור המפריד שהן ה' מוצאות כו' וכמ"ש בס"י וקבען בפה כו' והטעם הב' כי פי' אתה הוא לנוכח כידוע בענין אתה הוא כו' והיינו בחי' עדאת"ג שיתכן בו לומר אתה כמו ברוך אתה כו' והיינו בחי' מל' דאצי' שמחי' מאין ליש בבחי' גילוי גמור כידוע אך הנה אות הוי"ו דואתה היינו בחי' חיבור ההמשכה והיחוד דהוי' דז"א דאצי' במל' וכידוע דוי"ו בו"ק דז"א והמשכתו במל' בחי' הדבור היינו וי"ו דואתה שהוא הכח שמחבר בחי' אור המדות דאצי' בדבור שהוא בא בבחי' יחוד ונק' יחוד דזו"נ כידוע שהוא יחוד קוב"ה ושכינתי' וז"ש ואתה הוי' דהוי' הוא בבחי' ז"א עצמו אך מה שנמשך ומתחבר במל' נק' אתה ה' והוא מ"ש רזא דחברותא חדא בלא פרודא כו' שאין הפסק כלל בבחי' יחוד דזו"נ (וכמ"ש במ"א ומבלעדי אין אלקי' באמצעיתא כו') ודוד הוא בחי' המל' הוה מתקן לתושבחתא לחברא שמשא בסיהרא שהוא לחבר שם הוי"ה בבחי' המל' להיות יחוד וחבור לזו"נ למע' שנק' שמשא וסיהרא כידוע ולכך בשעתא דהוה מתקן הוה א' ואתה הוי' כו' וד"ל ואל תרחק כיון דאיהו סלקא ואתעטרא בבעלה וכולא בעלמ' עילא' ומתמן באה לסלקא לא"ס לאתקשרא כולא לעילא לעילא ובג"כ אל תרחק לאסתלקא מינן ולשבקא לן פי' כי הנה ידוע דאא"ס למע' מע' עד א"ס וקץ ושיעור בעילוי אחר עילוי עד רוהמ"ע וכמו שאא"ס למטה מטה עד אין תכלית והוא ההפרש שבימות החול ליום השבת דבחול יורד אור ושפע האלקי' לחדש מע"ב בכ"י ממקורא דכולא שהוא מרצונו הפשוט להאציל ולברוא כו' עד סוף עולם העשי' למטה מטה וכ"ז בדרך ירידה והמשכה למטה וכך הוא להיפוך בכלות השפע ביום הששי דכתי' ויכולו כו' וישבות כו' שהוא העלאה אל בחי' העצמות מכל אשר עשה וברא והאציל ברצונו וחכמתו ומדותיו שכ"ז עולה בעא"ע בעצמותו שנק' סדכ"ס כידוע וזהו הנק' עליות העולמות בכלל בכל ההשתלשלות דאבי"ע עד רוהמ"ע בעצמות אא"ס שאין שיעור לעליות בעצמותו משום דאא"ס למעלה מע' עד אין קץ והנה בשבת להיות שבחי' הפנימית דכל עולם עולה למע' כמו פנימיות הדבור ופנימי' המדות ופנימי' המוחין והרצון והתענוג כי מאחר כי בו שבת וינפש הרי גם הרצון והתענוג שהי' תחלה בבחי' ירידה עולה בפנימי' העצמות כו' וזהו עליות דזו"נ ואו"א שעולין בבחי' הפנימי' וגם עליות דא"א וע"י וא"ק כו' הכל עולה לאתקשרא לעילא לעילא כו' בפוע"צ דאא"ס וז"ש כאן דאיהי סלקא ואתחברא בבעלה דהיינו עליות המל' תחלה בז"א ובחי' עליות העולמות הכלולים במל' להתייחד בבחי' פנימי' דז"א

נב, ב

וממילא גם בחי' פנימי' המדות דז"א ונוק' עולין בפנימי' או"א ומשם עולין גם בחי' פנימי' דאו"א ופנימי' דא"א וע"י כו' שהוא עליות פנימי' חכ' ברצון כו' וממילא גם בחי' פנימי' הרצון והתענוג עולין בעליות פנימי' דרצוה"ק דא"ק עד שעולה הכל כו' לאתקשרא כולא לעילא לעילא בעצמות אא"ס ממש שנק' סדכ"ס דלמחתב"כ אפילו מח' דא"ק כו' שלמע' מע' עד אין קץ ולזה א' דוד ואתה אל תרחק ממני כי לעוצם העליות בעצמותו שעולה למע' למע' יהי' בבחי' הריחוק יותר מכל ההשתלשלות דאבי"ע עד שיכול להיות בחי' שכחה על כל ההשתלשלות כי כולא קמי' עצמותו כלא כו' שכל שורש ומקור ההשתלשלות כללות דקו"ח אינו רק מה שעלה ברצונו הפשוט כו' וכלא חשיב אור רצון זה לגבי בחי' עצמותו כשעולה למע' כו' וד"ל ודוגמא לדבר מצינו בהסתלקות פנימי' הרצון והתענוג ופנימי' השכל ומדות מעולמות התחתונים כמו בזמן הגלות דכתי' אלכה אשובה אל מקומי ואיתא בזוהר דקוב"ה בגלותא אסתלק לעילא לעילא פי' לעילא ולעילא כפל הענין היינו תחלה עליות המדות והשכל ברצון ותענוג שנקרא לעילא לגבי העולמות דאבי"ע כידוע דבחינת אור הכתר הוא ממוצע בכלל לחבר אור עצמות המאציל בנאצלים ונבראים כו' ולעילא הב' דגם בחי' הכתר עולה בעצמותו ממש כי אור הכתר בכלל הוא בחי' אחרונה שבעולם הא"ס וכמ"ש בתיקוני' דאא"ס מלגאו כתרא עילאה מלבר כו' וכידוע (או פי' לעילא הוא בחי' נקודים דחכ' ולעילא לעילא גם בבחי' העקודים גם משם עולה והיינו גם מע"ס הגנוזות בעצמות לפי קבלת הרמ"ק) וז"ש גם כאן לענין העליות העולמות דבשבת בבחי' פנימי' דפנימי' עד בחי' העצמות מצד כי בו שבת כו' ומתמן באה לסלקא לא"ס לאתקשרא לעילא לעילא עא"ק כו' ובג"כ אל תרחק לאסתלקא מינן ולשבקא לן פי' מכנ"י שהן נשמות שבגופי' ודוד כולל בחי' המל' שרש כנ"י ע"כ א' אל תרחק ממני לעוצם העליות שעולה למע' מע' כו' וד"ל (הגם שכ"ז רק בבחי' או"ח דשבת דשייך בחי' ריחוק זה כי בו שבת שבא אל העצמות אבל בבחי' או"י נהפוך הוא שנמשך אור חדש מעצמות התענוג הפשוט למטה [כמ"ש] וקראת לשבת עונג כמש"ל בענין ב' שבתות כהלכתן כו' הנה זהו שמפרש אח"כ במאמר דבסמוך ובג"כ בעינין לאתכללא תמן כו' עד דישראל אחידן בי' ולא שבקין לי' לאסתלקא וכמשי"ת בסמוך וד"ל):

(פג) ובג"כ בסידורא דתושבחתא בעאן כנ"י לאתכללא תמן ולאתדבקא בהדייהו מתתא דאי בעי לאסתלקא האי כבוד הוי ישראל אחידן בי' דלא ישבקון לי' לאסתלקא כו'. פי' נותן עצה לזה שלא ישאר שם בעילוי עצמותו ולא יאיר אוא"ס בבחי' זו"נ למטה להאיר בעולמות שמהם מקור כל חיות העולמות עליונים ותחתונים מאחר שכבר עלו לאתקשרא בא"ס לעילא כנ"ל אלא יומשך

נב, ג

מעצמות אוא"ס אור חדש מעצם הרצון והתענוג הפשוט בחו"ב וזו"נ דאצי' להאיר למט' כו' והעצה היעוצה לזה הוא מ"ש כאן ובג"כ בעאן כנ"י לאתכללא תמן דהיינו ענין מס"נ בהעלאות מ"ן בתענוג העולה בבחי' או"ח להתענג על ה' לעצמו' אא"ס ג"כ לאתקשר' שם ולאתדב' בהדייהו שהן בחי' זו"נ ואו"א שהן מקור לכללות נ"י למע' (כידוע דס"ר נ"י בפנימי' אור אבא שבז"א ונוק' כו' וכמ"ש כי אתה אבינו כו') ודוקא בהתחברות נפשם ובהתדבקות זאת של כנ"י שאז הרי גם הם עולין עם בחי' זו"נ בהעלאה זאת ואמנם מזה יהי' הסיבה לבחי' החזרת אא"ס בזו"נ ואו"א (והמשכה דבחי' או"י מעונג העצמי' כו') שיאירו אורות דזו"נ בבי"ע בתוס' אור חדש לכללות יומין דחול דלהבא והוא מטעם שמפרש דהא ישראל אחידן בי' כו' פי' דישראל אחידן בי' היינו מה שיש בכחם להחזירם בבחי' המשכה וירידה למטה ולא שבקין לי' לאסתלקא לגמרי בבחי' או"ח והטעם הוא כמ"ש כי אות היא ביני ובין בנ"י משום דשורש ישראל ושבת א' הוא בבחי' פנימי' ועצמות דאא"ס ממש כידוע דישראל עבמ"ח בעצמות ממש טרם שעלה ברצונו הפשוט להאציל כו' וכידוע במאמר רז"ל במי נמלך בנש"צ וע"כ גם בעלות התענוג הפשוט לעצמות חוזר ויורד למט' בשביל נש"י שעלו ברצון ותענוג העצמות ולזה יש בכחם לחזור להמשיך אור תענוג העצמי מחדש בבחי' ירידה והמשכה למט' וכמ"ש וקראת לשבת עונג כו' אז תתענג על ה' להמשיכן למטה (אך בתנאי אם תשיב משבת רגלך עשות חפציך כו' שהיא בחי' השביתה והעלאה דשבת בחי' או"ח תחלה) ולזה הטעם השבת אות ביני ובין בנ"י כמ"ש במ"א באריכות וזהו הטעם כאן דישראל אחידן בי' בהאי כבוד אל דשבת וינפש כו' שהוא בחי' הפנימי' והעצמי' ולא שבקין לי' להאי כבוד דשבת לאסתלקא ותקפין בי' דלא לאסתלקא פי' ותקפין זהו בחי' התגברות דאו"י על או"ח שבא מצד שורש כנ"י בבחי' התענוג ושעשועי' העצמיות שבבחי' או"י כידוע וד"ל. וז"ש דוגמא לזה בצלותא בלחש שבבחי' או"ח כמאן דמלל עם מלכא ברזא ובעוד דאיהו ברזא עמי' לא אתרחקא מיני' כלל כי הדבור ברזא דוקא אות להתקשרות עצמות בקירוב עצום כאהבת רעים הקשורים בנפשם ולזה בעוד דאיהו ברזא עמי' לא שבקין לי' לאתרחקא אדרבא אוחז בו וממשיכו למטה כו' וד"ל אילותי לעזרתי חושה כו' מה איל וצבי משעתא דאזלי ומרחקי מיד אהדרן לההוא אתר דשבקי אוף קוב"ה אע"ג דאסתל' לעיל' לעיל' בא"ס מיד אהדר לאתרי' מ"ט בגין דישראל לתתא אתאחדן בי' ולא שבקן לי' לאתנשא ולאתדחקא מנייהו וע"ד אילותי לעזרתי חושה ובג"כ בענין לאתאחדא בי' בקוב"ה ולאחדא בי' כמאן דאמשיך מעילא לתתא דלא אשתבק מיניה אפילו שעתא חדא ע"כ. פי' במאמר זה בא להוסיף ביאור על דבריו הראשוני' דמלבד דלא שבקין לי' לאסתלקא מצד שבכחם של ישראל דאחידן בי' דלא שבקין לי' כנ"ל זהו

נב, ד

אינו רק לענין מ"ש אל תרחק שלא יורחק לעלות בעצמותו כו' אבל מ"ש לעזרתי חושה ה"ז בחי' מהירות ירידות אור הנמשך מעילא לעילא לתתא דוקא היפוך עלי' ממש כאיל וצבי שעולה במהירות על גבי הר גבוה וקופץ במהירות מגבוה לנמוך וז"ש מה איל וצבי לאחר עוצם מרוצתם לעלות ולרחק לגבוה כו' מיד אהדרן לאתרי' במרוצה כו' כך קוב"ה שהוא או"א שבז"א לאחר עלותו בא"ס לעילא כו' מיד אהדר במרוצה לאתרי' שהן נש"י למטה והוא מצד שסוף מעשה עבמח"ת כי מה שישראל עבמ"ח וכמו ענין נמלך בנשמותיהם של צדיקים היינו ענין מה שסוף מעשה דנש"י שבגופים דוקא יקיימו תו"מ ונק' צדיקים זהו עבמח"ת והוא למע' מבחי' עונג שבא בבחי' או"ח בשביתה והעלאה דשבת עד שגובר עליו להיות כי נעסב"ת וזהו הטעם דלעזרתי חושה לירד מגבוה לנמוך היפוך עלי' כי עלינו גבר חסדו מטעם זה וזהו שמפרש מ"ט בגין דישראל ממט' מטה בגופי' בעוה"ז אתחדן בי' שזהו שעלה במח"ת וביאר עוד דלא שבקן לאתנשי מפני שלא יזיזו ממנו השכחה והיסח הדעת מצד בחי' עצמות התקשרות דבחי' יחידה שבהן כידוע שממילא יעוררו לבחי' עצמות דאא"ס שלא יוכל לשכוח עליהם ולהתרחק מהם כי זהו שעלה במח"ת כו' ומזה יבוא סיבת המשכתו וירידתו מגבוה לנמוך תמיד וז"ש ובג"כ בעינן לאתאחדא ולאחדא פי' לאתאחדא הוא בחי' התקשרות ודביקות הנפש שהיא בבחי' העלאה דמס"נ בהתקשרות עצמות דיחידה דוקא שמזה יבוא דוקא סיבת המשכה וירידה דגילוי אא"ס למטה מטה והוא מה שבכח בנ"י לאחוז בו ולגבור חסדו להמשיכו למטה היפוך התענוג דאו"ח כנ"ל וז"ש ולאחדא בי' שהוא הירידה למטה כמאן דאמשיך כו' וזהו שמפרש לעיקר טעם מצות הדביקות דלא אשתבק כנ"י מיני' אפי' שעתא חדא שהוא לאתאחדא בי' דקאמר תחלה וכמ"ש רשב"י בחד קטירא אתקטרנא בהתקשרות עצמיות שאינו נפסק אפילו רגע כדי שיהא מזה תמיד חיבור והתקשרות אא"ס למטה כו' וד"ל וע"ד כד סמיך גאל"ת בעא לאחדא בי' ולאשתעי בהדי' בלחישא ברזא דלא יתרחק מינן ולא ישתבק מינן וע"ד כתי' ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כו' הנה ידוע ומבואר בשרש ענין סמיכת גאולה לתפלה שהוא בחי' יחוד דזו"נ בהיכל ק"ק דבריאה כו'. ובחי' המל' עולה מלמטה למעלה עד היכל ק"ק דבריאה ובחינת ז"א יורד מלמעלה למטה עד היכל ק"ק זה ומתחברי' זו"נ שם. וזהו כמשל העומד למטה ועולה עד החצי והעומד למעלה יורד עד החצי ובאמצע מתחברין כו'. וזהו משל לענין הירידה והעלי' זו שהוא ענין שילוב הוי' באדנ"י ואדנ"י בהוי' כמ"ש במ"א ועכ"פ בחי' העלי' דמל' והירידה דז"א הוא הגורם הקירוב והדיבוק להתייחד ובחינת העלאה דמל' הוא ע"י העלאת מ"ן בבחי' הגבו' דאו"ח ובחי' הירידה דז"א הוא ע"י בחי' החסדי' דאו"י שיורד מגבוה לנמוך

נג, א

כידוע. וגם כאן הנה א' סמיכת גאולה לתפלה דבעי לאתאחדא כו' שזהו עליות המל' כנ"ל שמתקשרים במ"נ [דמס"נ] כמו אליך ה' נפשי אשא ולאשתעי עמי' בלחישא ברזא שהוא בעוצם ההתכללו' והביטול כמ"ש אדני שפתי תפתח כו' כמו אין מלה בלשוני כו' וזהו צלותא דבלחש דוקא וכמש"ל דבעוד דאיהו עמי' ברזא לא שביק לי' לאתרחקא כו' והיינו שזהו עיקר התועלת שמדברי' עמי' ברזא ובלחישו עי"ז לא שבקא לאתרחקא כו' מפני שבבחי' עצמו' התקשרות דלחישא ורזא זה ממשיך ג"כ מלמע' בחי' עצמות ההתקשרות שלא יוכל לשכוח ולשבוק לכנס"י להפר בריתו אתם וזהו עיקר האות בהתקשרות העצמו' האמיתי' במה דלא יתרחק מנן ולא נשתבק מנן כמו בגלותא דקוב"ה אסתלק לעילא עכ"ז מיד אהדר לאתרי' מצד התקשרות העצמו' כו' וכ"ז פועל הלחישו ורזא שאינו לפי העת והשעה הזאת שבקירוב בלבד אלא פועל תמידי' התקשרות לעולם שלא יתרחק שזה יותר אמיתי' מהקירוב לפי העת והזמן כידוע וזהו שמסיים ואתם הדבקים בה' כו' כי הדבקות האמיתי' בה' ממש הוא בחי' התקשרות העצמי' דבצלותא בלחש כנ"ל. והאות לזה הוא מה שמסתעף מזה דחיים כולכם כו' משום דלא יתרחק לעולם ע"כ גם בהיות כנס"י בגלות בעול פרנסה לא יופסק אור חיות נשמתם ממקורם. וז"ש חיים כולכם היום משום דאתם הדבקים בה' כו' וכמ"ש גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כו' כמ"ש בזוהר ע"פ שימני כחותם כו' דאע"ג דאזל הכא והכא דיוקנא בחי' הכתר ממש אשתאר בך שהוא בחי' יחידה דכנס"י שדבקי' בה' ממש ע"כ חיים הם לעולם שאין למות דקליפה אחיזה שם כלל וד"ל: