לך לבדך אנחנו מודים

נח, ג

(צב) לך לבדך אנחנו מודים. פי' חוזר על כל מ"ש תחילה במעלות ושבחים רבים איך שפודה ומציל כו' והוא שמעורר ישנים עד זוקף כפופים שכ"ז הרי הוא מצד הארת או"פ הכתר בכלל כמו לא ינום ולא יישן כו' שהוא בחי' עינא פקיחא כו' והוא המשיח אלמים ומתיר אסורים כו' כנ"ל. ועתה רוצה לחזור ולפרש שכ"ז הכח והעוז שבאור הכתר אין לו מצד עצמו כי אינו רק בחי' הממוצע בין עצמי' הא"ס לגבי הנאצלים ונחשב הוא רק בבחי' האחרונ' שבא"ס ראש ושרש לנאצלים כידוע. וא"כ כל מה שיש בכחו לעשות ה"ז אינו רק מצד שיש בו מבחי' האחרונה שבעצמות אא"ס והוא בחי' מל' דא"ס שמאיר בפנימי' הכתר דא"ק וע"י כו' והוא העיקר ומקור הראשון בכ"ז שנעשה מאו"פ הכ' ורק ע"י בחי' הכ' עובר האור ושפע כמו שעובר ע"י כל בחי' ממוצע בין הגבוה לנמוך ולזה א' לך לבדך אנחנו מודים כו' פי' לבדך בחי' יחיד שלמעלה מאחד וכמ"ש בס"י ולפני א' מה אתה סופר כו' שהוא בחי' עצמות א"ס שלמעלה מבחי' ע"ס כח"ב כו' (וכמ"ש אנת הוא חד ולא בחושבן י"ס כו' כי חושבן י"ס נק' א' כידוע) וזהו הנק' לבדך וכשארז"ל קודם שנבה"ע הי' הוא ושמו בלבד. פי' כמו שעצמו' בחי' יחיד לבדו ולא כמו שנק' ראשון וקדמון אלא יחיד לבדו ממש כמ"ש אין עוד מלבדו כו' כך הי' שמו בלבד והוא בחי' מל' דא"ס שנק' שמו הגדול וכידוע בפי' יש"ר כו' והוא מ"ש בתיקוני' אא"ס מלגאו כ"ע מלבר שזהו רק הארת מבחי' שם שבא"ס שהוא רק בחי' מל' דא"ס (ומ"ש קושנבה"ע היינו קודם שהאציל ג"כ שהאצי' לגבי העצמו' כמו בחי' הבריאה לגבי הבורא כו' כידוע) שמאיר בכ"ע שהוא בחי' הרצה"פ שעבמ"ח אנא אמלוך שיש בזה מבחי' אחרונה שבעצמות ממש והוא מקור ושרש לכל ההשתלשלות שבקו"ח כו' והוא הנק' לבדך וזה פי' לך לבדך דוקא אנחנו מודים בכ"ז כמו שהוא קודם שעבמ"ח להאציל ולברוא שהי' הוא ושמו בלבד בבחי' אח"פ בתכלית הפשיטות גם עכשיו נק' יחיד לבדו שהרי א' אני הוי' לא שניתי כלל וכמ"ש אתה הוא משנבה"ע כו' כידוע. ונמצא דכל מ"ש תחלה בשבחי' ומעלות כמו המעורר ישנים ומשיח אלמים עד זוקף

נח, ד

כפופים אע"פ שזהו מהארת אור הכתר אבל העיקר מבחי' מל' דא"ס כמו שהי' הוא ושמו בלבד שזהו לך לבדך דוקא וד"ל. אלו פינו מלא שירה כים ולשונינו רינה כהמון גליו כו'. הנה דרך כלל מדבר כאן בבחי' עלי' פרצוף הנוק' שהוא בחי' כנס"י ממדריגה למדריגה העליונה הימנה עד שבכלל תתעלה המל' להיות בבחי' הכתר עצמו ועכ"ז אין אנו מספיקי' כו' ותחלה א' בעלי' הראשונ' דאלו פינו מלא שירה כים פי' פינו הוא בחי' המל' עדאת"ג בחי' עולם הדיבור כדהע"ה שהי' או' תמיד שירות ותשבחות שנק' שירה בפה ודיבור וכמ"ש למען יזמרך כבוד כו' כבוד תתאה דמל' כידוע ובחי' העלי' דמל' בבחי' האצי' היינו בחי' עלמא דאתכסי' שנק' ים כמ"ש במ"א בענין מ"ש כל מה שיש ביבשה יש בים כו' שכל מה שבעלמא דאתגלי' מאין ליש שרשן יש בפרט בהעלם השפע הכללית דבחי' המל' כשנק' ים וכמ"ש בזוהר יקוו המים מתחת כו' ותראה היבשה עלמא דאתגלי' כו' וכמ"ש במ"א וממילא שבחי' שירת הים גבוה יותר משירה דפה כיתרון ערך עלמא דאתכסי' על עלמא דאתגלי' וז"ש אילו פינו מלא שירה כים שיהי' עלי' לשיר דפינו להיות בבחי' שירת הים עלמא דאתכסי' ממילא יהי' עלי' הב' שהוא ולשונינו רנה כהמון גליו דבחי' רנה שבלשון הוא למעלה משיר דפה באותיות הדיבור (כידוע דפה ולשון הוא בחי' יסוד ומל') כהמון גליו גלי הים שהוא בחי' עלי' דים כלפי מעלה (כמ"ש בזוהר בענין קי"ס כד סליק ימא גלגלוהי כו' שהן בחי' ה"ג דבינה שבאי' במל' שמחמתו תתעלה המל' בבינה) וכמ"ש בזוהר בשוא גליו אתה תשבחם ששבחא דלהון הוא כד לא יכיל לאדבקא כו' (ומבואר במ"א בזה ב' פי' בתשבחו' ענין המתקת הג' וענין שבח ומעלה כו') והענין הוא דהרינה הוא עולה בבחי' פנימי' הכוונה וההשגה דבינה משא"כ שבח ושיר בדיבור הוא בא עפ"י חיצוני' ההשגה דבינה וה"ז עלי' הב' דמל' בפנימי' בינה שזהו כענין התנשאות והגבה' גלי הים למעלה ע"י רוח סערה שהוא מבחי' גבו' עליונות דפנימי' בינה (והן ה"ג מנצפ"ך דאימ' שמעלי' למל' שנק' ים להיות בבחי' עלמא דאתכסי' בפנימי' בינה שנק' ימא עילאה כמ"ש במ"א) ועלי' הג' ושפתותינו שבח כמרחבי רקיע פי' מרחבי רקיע הוא בבחי' מקיפי' דכתר שמתגלי' בבינ' בבחי' מרחב גדול וכמ"ש ענני במרחב יה (וכמ"ש בענין אור מים רקיע דאעפ"י שרקיע הוא בחי' השגה חיצוני' אבל דוקא בזה יתפשט מקיף דכתר כידוע בהתגלות ע"י בבינה והוא ענין אהי' אשר אהי' [אהי'] דכתר בבינה כו') וכנראה בחוש שעיקר עונג המורגש הוא בא בהשגת השכל בחיצוני' יותר עד שיובן היטב להסביר גם לתינוק קטן וכאשר לא משיג בכי טוב בחיצוני' ההסבר לקרב אל

נט, א

השכל עדיין אין לו בו עונג כ"כ ולפי"ז כאשר בעונג זה המורגש דבינה בחיצוני' דוקא מאיר שם מבחי' עונג הנעלם שבכתר זהו בחי' שהשראת המקיף דכתר בחיצוני' בינה וזהו כמרחבי רקיע וד"ל. ומ"ש ושפתותינו שבח אעפ"י שא' למעלה דפינו מלא שירה עלי' שלה רק [כי"ם] כשירת הים ובכאן א' להיפוך בעלי' דשיר בפה כשהוא בא בגילוי שבח בפה הענין הוא דתחילה דבר בבחי' או"פ שעולה למעלה עד בחי' פנימי' בינה שהוא שירת הים בשוא גליו כו' כנ"ל ואח"כ א' בבחי' ירידת או"מ דכתר בבינה בחיצוני' שבה שאז האור נמשך למטה בחיצוני' דדיבור שבמל' והוא בחי' שבח שבפה בלבד. אבל שבח זה שבפה נמשך בו מכל מה שבבחי' מקיף דכתר בבינה שנק' מרחבי רקיע שזהו עלי' גדולה גם משירת הים דהמון גליו מפנימי' בינה. וראי' לד"ז ממ"ש מי ימלל גבו' ה' כו' שא"א להביא גבו' ה' בדיבור מפני ששרשו בהשגה דבינה ואך עצמי' דגבו' ה' שבפנימי' כתר מי ימלל אבל כאשר שפתותינו שבח כמרחבי רקיע דבינה אז יבוא בדיבור כל גבו' ה' והוא עלי' גדולה יותר שהרי כל מה שבפנימי' בינה עלמא דאתכסיי' שנק' [ימא] עילאה כנ"ל בא בגילוי בשפתותינו בשבח וזה מוכרח שהוא התגלות המקיף דכתר שבבינה ע"כ גם בחי' ההעלם שבבינה בא לידי גילוי וזהו שפתותינו שבח להשמיע כל תהלתו כמו שהוא בא בהתלבשות במרחבי רקיע הרי עולם הדיבור עומד בבחי' מקיף דבינה וד"ל: