ועינינו מאירות

נט, א

(צג) ועינינו מאירות כשמש וכירח וידינו פרושות כו'. הנה עתה מדבר בעיני' שהוא נו"ה דחכ' בחי' ראי' שלמעלה מבחי' שמיעה דבינה שבא בדיבור לספר בשבחו שא"ז רק שמספר לפני מי שלא ראה. ואמר ועינינו מאירות כו'. פי' עינינו דמל' שהוא בחי' מקבל כמו וכל עין לך תצפה עיני כל אליך כו' כמו עין העני שצופה ומביט כלפי העשיר לקבל וכתי' ותשב בפתח עינים דכל עיינין מצפאן כו' וגם הנה אור ראי' דעין הוא בבחי' אור מקבל דהיינו שאינו אור עצמי כלל שהרי אין העין רואה בחושך ואישון לילה רק לפני אור היום ואור הנר דוקא והוא רק להיותו עצם ספירי שמקבל אור היום ואז יראה ע"י אור היום שקיבל כמ"ש במ"א וכך הוא בחי' חכ' שבעינים דמל' שנק' עיני העדה עכשיו בבחי' מקבל מאור העצמי' דאור [ח"ע] דא"א ואו"א כו'. אבל בחי' עלי' דח"ת דמל' בבחי' ח"ע שנק' מאור ולא אור ע"ש שנק' אור עצמי משפיע אור. וזהו ועינינו מאירות בבחי' מאור משפיע אור כמ"ש והי' אור הלבנה כאור החמה כמ"ש במ"א. וזהו כשמש וכירח לפי שיהיו שניהם בבחי' מאור כמ"ש קודם מיעוט הירח דכתי' ויברא ה' את שני המאורות הגדולים כו' (והיינו

נט, ב

בשבת דוקא דהמל' עולה בפנימי' יסוד אבא שנק' שמשא כמ"ש למעלה וד"ל). וידינו פרושות כנשרי כו'. זהו עלי' גדולה גם מזו דעינינו מאירות בהיות ידוע בענין נשיאת כפים דכהנים ששרש הידים למעלה גם בבחי' המקיפים דצלם שבראש והוא בכלות הידים כשנזקפי' למעלה מראשו כמו וישא אהרן את ידיו כו' שהיד כשזוקפה הגבה למעלה מראשו מגיע עד מקיף היותר גדול מכולם והוא בבחי' מקיף דיחידה (שמתפשט עד ז"א שנק' מקומו של אדם כמ"ש במ"א) ומשם צוה ה' את הברכה בברכת כהנים בנשיאת כפים כמ"ש במ"א וכאן אמר וידינו פרושות בחי' אהוי"ר ששרשם ברצון חו"ג דכתר מבחי' עלי' דידים הוא עד בחי' מקיף דיחי' שלמעלה גם מבחי' גלגלתא דא"א כו' דהיינו בבחי' המקיפים היותר עליונים שזהו כנשרי שמים כמ"ש דרך נשר בשמים שנשר פרישת כנפיו עולה הגבה למעלה כמ"ש במ"א בענין ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ממש וזהו בחי' הגבהת המוחין בכלל לתכלית עילוי המקיפים היותר עליונים שגבוהים מהראש (כמ"ש במ"א שזהו הטעם במאמר רישא דמלכא בחו"ג אתתקן וכמ"ש במ"א. וכמ"ש ז"א בעתיקא עצמו תלי' והיינו בחי' עצמי' המדות דאהוי"ר שלמעלה גם ממקור לרצון שהרי עצמי' האהב' הטבעי' גורם רצון לרצון עד אין שיעור למע' ועד אין שיעור למטה והן הידים שנוגעים למעלה מראשו ולמטה מטה עד למטה מרגליו כמ"ש במ"א בענין אנכי תרגלתי לאפרים להגביהם תחת רגליו וקחם על זרועותי הגבה למעלה מראשו כננס ע"ג הענק כו'). ורגלינו קלות כאילות. זהו עלי' גדולה מידים פרושות שהוא רק הגבהת המוחין על בחי' הגדפין כו' בחי' חג"ת ועתה מדבר בהגבהת כל הפרצוף ע"י הדילוג ברגלים בחי' נה"י כמשל האילה שדילוגה בקלות גדולה ומהירות עצומה להגביה כל גופה בב"א ממקום למקום שא"א לנשר לפרוח במהירות כמוה ויש כאן ב' דברים הא' גודל המהירות מצד עוצם הקלות שבה ועיקר הקלות ברגליה משא"כ הכבד ברגליו גם שכחו גדול לא ידלג כ"כ כו'. והב' העלאה מנמוך לגבוה מאוד כמו מבקעה עמוקה מאוד להר גבוה כו' ולמעלה יובן מזה בכנס"י בבחי' נה"י שנק' רגלי השכינה שיהיו קלות כאילות בבחי' הדילוג הגדול לתחלת הכל והוא מצד הפלגת עוצם הביטול במציאות שבסוף מעשה דוקא שזהו בטל רצונך בפו"מ שזהו יותר עליון מביטול פנימי' שבפנימי' הרצון מפני שסוף מעשה עבמח"ת ולזה תתעלה המל' בפנימי' הכתר להיות הכתר בבחי' מל' כמו אדם שדולג למעלה שרגליו בראש כל גבוה כו' וכך למעלה הוא עליות המל' למעלה בראש כל השתלשלות שבראשית הקו (וכמ"ש במ"א בענין כתועפות ראם לו כשעולין עולין עד למרום כו') ועלי' זו

נט, ג

היא בכל קומת הפרצוף כנס"י שכוללת כל העליו' שהזכיר קודם ועולה ע"ג כו'. ואעפי"כ אין אנו מספיקים כו' כי גם כל מה שנעוץ סוב"ת כי ידינו פרושות ותחב"ס כמ"ש ורגלינו קלות כו' הכל כלא חשיבי לגבי לך לבדך כו' וד"ל. אין אנו מספיקים להודות לך. הנה פי' אין אנו מספיקים משמע שמלבד שאין בנו הספקה למלאות כל אמיתי' ההודאה והשבח כמ"ש מי ימלל כו' משום דנק' נורא תהלות דלא ידעי לי' בר איהו וכו' הרי יש עוד ענין במה שאין אנו מספיקים מצד הזמן דהיינו שאין הזמן הבא בהשתלשלות יוכל להספיק ולהודות לעצמות אא"ס שהוא למעלה מהזמן וה"ק אילו פינו מלא כו' שהוא עליות המלכות בתכלית עד שיהי' ביכולתינו להודות לבחי' העצמו' אבל מצד הזמן אין אנו מספיקים להודות שאין הזמן מספיק לזה (דאם פי' אין אנו מספיקים שלא יוכל הכלי שאת לאיזה טעם הזכיר כל עליות הללו ובאמת גם זה הפי' שמצד מיעוט הספקת הזמן עולה בסגנון א' עם מ"ש למעלה בפי' אין אנו מספיקים כו') דהנה כתי' ערב ובוקר וצהרים אשיחה ואהמה כו'. והן ג' תפלות דאבות תקנום כידוע והטעם הוא כי ערב ובוקר הוא זמן יום ולילה ששרשו בז"א שנק' מקור התהוות הזמן שבמל' מלך ימלוך כו' כמ"ש במ"א בפי' שם הוי' הי' והוה כו' שכולל כל מה שיהיה עבר הוה ועתיד בבחי' זמן דמל' ולאחר שכוללם יחד אע"פ שצופה בסקיר' א' מ"מ נק' בשם מקור הזמן בכלל דכל ו' אלפי שנין ובפרט שם הוי' בכל אלף כו' וכמ"ש במ"א. והאבות הן המרכבה לבחי' חג"ת דז"א כידוע ולכך תקנו ג' תפילות שחרית וערבית שהוא בבחי' הזמן דיום ולילה אברהם איש החסד דז"א תיקן תפ"ש כי חסד אל כל היום וכידוע וכ"ז בבחי' המדות דז"א שמקבלים מאו"א אבל בפנימי' הכתר קודם שנחלק לג' קוין חח"ן כו' הוא למעלה גם מהיות בחי' מקור לזמן והיינו בחי' מל' דא"ק ובחי' פנימי' הכתר שהוא למעלה מהזמן וגם בהיותו בא בהתלבשות בזמן הרי הזמן אינו כלה כידוע בענין וע"י יתי' מלכותי' מל' עלם כו' לע"ו שזהו בחי' מל' דא"ס כמו שהי' הוא ושמו בלבד כנ"ל בפי' לך לבדך כו' וכמ"ש במ"א בענין דוד מלך ישראל חי וקיים עד דוד הגדיל כו' וד"ל. והנה כל החסדים הטובות שעשה ה' עם אבותינו ועמנו כו' אע"פ שנמשכו ובאו למטה בבחי' הזמן והיינו לאבותינו שהי' מרכבה לחג"ת דז"א מקור הזמן אבל מצד ששרש החסדי' והטובות הללו באו מעצמו' אא"ס שלמעלה מהזמן גם מהיות מקור לזמן כו' ולזה א' גם על אחת מהחסדים והטובות כו' מאחר ששרשם בא מלמעלה מהזמן ממש אין אנו מספיקים להודות עליהם כי אין הזמן מספיק לדבר שבא מלמעלה מהזמן והיינו שא' אפי' על א' מאלף כו' ור"ר פעמים הטובות כו' דגם

נט, ד

חלק א' מאלף כו' ורבוא כו' מאותן הטובות שהמה בעצמות אא"ס שהן שם בבחי' א"ס ממש כשבא אחד מאלף כו' למטה בהשתלשלות דמקור הזמן אין אנו מספיקים להודות עליהם כי לא יכילנו ויספיקנו הזמן מאחר ששרשו למעלה מהזמן כי אין ערך ביניהם כלל כמו שאין ערך למספר לגבי למע' מן המספר כו' כי החסדים והטובות שבעצמו' הן בבחי' עצמי' טובו שהוא בבחי' א"ס ממש כמ"ש כי ההרים ימושו כו' וכמ"ש במ"א בענין אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם וכן ושמר לך הברית והחסד אשר נשבע בדרך שבועה כי לא תמו חסדיו העצמי' וזכות אבות תמו מצד ששרשם במדות דז"א שורש הזמן שתמו זכות אבות אבל כי לא תמנו חסדי' העצמי' וכמ"ש וחסדי כו' לא תמוש כו' וכמ"ש במ"א וד"ל. (ומ"ש כאן אלף אלפי אלפים ור"ר הנה ידוע דאלפים הם בבחי' א"א ורבבות בע"י וכמ"ש במ"א בענין ואתא מרבבות קודש לפי שחלק העשירית דמל' דע"י בא"א ובכאן הוא להיפוך דמאלף אלפים נעשה רק חלק היו"ד שזהו ר"ר לפי שבאו מלמע' מהזמן בזמן כו'). והנה מן ואלו פינו עד שעשית עם אבותינו ועמנו הן נ' תיבות דנש"ב כנ"ל ואח"כ מתחיל חושבן דמאה תיבין והוא ממצרים גאלתנו עד מגוזלו כו' וכ"ז העלי' בבחי' הכתר עצמו שכוללת מאה ברכות להיותו בסוף עולם הא"ס ועולה גם הוא בבחי' העצמו' ממש וזהו שמסיים מי ידמה לך כו' ולכך לא הזכיר כאן רק מה שעשה ה' בכבודו ובעצמו לא ע"י שליח וממוצע כלל והוא כמו ממצרים גאלתנו כו' אני ולא השליח וכן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים וכה"ג. וז"ש עד הנה עזרונו רחמיך וחסדיך העצמי' דוקא ע"כ כנס"י שהן בציור אדם אדמה לעליון אברים שפלגת בנו היינו בחי' נר"נ יודו מעצמם כי כל פה לך יודה כו' בכללות עד כל קומת א"ק לפניך תשתחוה כו' ומזכיר פנימי' וחיצוני' כאדם חיצוני' פה ולשון וברך ועין כו' וכל קומה חיצוני' שזהו שיעור קומת א"ק ואח"כ פנימי' בלב וקרב וכליות חג"ת נה"י ועצמות כו' ואח"כ מציל עני מחזק כמ"ש מרום וקדוש את מי אשכון את דכא ושפל רוח כו' ומציל אותיות צלם כמ"ש במ"א שהוא הצלת הניצוצות שגזלו החיצוני' שא"ז אלא בכח פנימי' ועצמי' שבאור הכתר והוא מ"ש מי ידמה לך כו' ג' מדרגות דאדם בי"ע שהן חב"ד חג"ת כו' וכמ"ש ואל מי תדמיוני ואשוה כו' האל הגדול כו' שרש ומקור להתחלקות הקוין הגדול שנק' אל עליון כו' ואח"כ המשכת הקוין למל' כמ"ש ברכי נפשי עד המלך היושב כו' וד"ל: