ברוך שאמר

נט, ד

(צד) ברוך שאמר והי' העולם ברוך הוא כו'. הנה מבואר בסידור האריז"ל כוונת הפרטי' מב"ש עד ברוך שמו עפ"י סדר כללות ההשתלשלות הפרצופים העליונים כו'. שב"ש הוא בחי' רדל"א דאצי'. ברוך הוא בחי' גלגלתא דא"א. ברוך אומר ועושה בחי' חכ' סתימאה

ס, א

דא"א. ברוך גוזר ומקיים בחי' אור אבא דאצי'. ברוך עושה בראשית בחי' אור אימא דאצי'. ברוך מרחם על הארץ בחי' ז"א דאצי'. ברוך מרחם על הבריות בחי' נוק' דז"א דאצי'. ברוך משלם שכר טוב ליראיו בחינת א"א דבריאה. ברוך חי לעד וקיים לנצח בחי' אבא דבריאה. ברוך פודה ומציל בחי' אימא דבריאה. ברוך שמו בחי' ז"א דבריאה. בא"י בחי' נוק' דז"א דבריאה. והנה להבין ביאור בחי' רדל"א דאצי' ילה"ק תחלה בביאור בחי' כתר וגולגלתא דא"א שהוא מ"ש ברוך הוא לשון נסתר והנה ידוע בפי' אתה הוא דאתה הוא ענין הגילוי לנוכח והוא ל' נסתר ותחלה י"ל בבחי' גילוי דאתה שיש ג' מדרגות שהן בחי' אתה כמ"ש בזוהר בתלת דוכתי איקרי אתה כו' דהיינו כל מה שהוא יותר תחתון במדרגה נק' אתה בבחי' התגלות ביותר והיינו בחי' אתה שבבחי' מל' דאצי' כמו ואתה מחיה הוא בחי' ההתגלות דאור אלקי' להיות בע"ג מאין ליש ממש וזהו היותר תחתון במדרגה בבחי' אצי' ונק' סופא דכל דרגין הנק' עלמא דאתגליי' עולם הדיבור כידוע והן י' מאמרו' בכלל שכללותן הן רק כ"ב אותיות מאלף עד תי"ו ושרש הכ"ב אותיות הן ה' מוצאות הפה שזהו פי' אתה לנוכח בגילוי כי כח הפועל בא בגילוי גמור בנפעל וכאותיות הדבור שבאים בגילוי לזולתו דוקא וגם במדרגה זו אומר אתה הוא שיש בחי' ההעלם של זה הגילוי דואתה והיינו הנק' הוא כי לשון הוא היינו על מי שאינו בגילוי ומהות לנוכח רק מוסתר ונעלם ואינו נודע מהותו בגילוי אך נודע מציאותו לכך נק' הוא דמשמע שנודע מציאותו מי הוא רק שאינו בא בכאן בגילוי לנוכח אז יתכן עליו לומר הוא אבל כשלא נודע מציאותו כלל איך יאמר עליו הוא (בל"א הוא ער) וזהו רק מפני שנסתר ונתעלם אותו שיודעים בו מכבר שהרי כשלא נודע מציאותו שואלין מי הוא כו'. והדוגמא מזה יובן ג"כ בבחי' מל' דאצי' שבא בגילוי בעולמות בהכרח שבא גילוי זה מן ההעלם שבאצי' דהיינו בבחי' מאמר סתום שבמח' ולמעלה ממנו שהוא אמירה שבלב בבחי' מדות דז"א דאצי' שנק' מקור הנעלם לגבי גילוי הדיבור כידוע. וזהו הנק' הוא שנודע מציאות המדות שבלב במח' שמהן מקור מוצא ה' מוצאות רק שהן בהעלם והסתר ויתכן לקרותו בשם הוא והיינו פי' אתה הוא עלמא דאתגלייא ועלמא דאתכסיי' [דמחשבה] ומדות כו' כמ"ש מן העולם ועה"ע עלמא דנוק' ועלמא דדכורא. וז"ש כי אמרתי בלב ומח' עולם חסד יבנה בדיבור וכמ"ש והוכן בחסד כסא שהוא בחי' החסד שבמדות. וזהו ואתה וי"ו זה הוא מהמדות שבז"א שנמשך לאתה בדבור כו' כידוע. והמדרגה הב' למעלה מזו הוא מ"ש ואתה כהן לעולם ואיתא בזוהר דאתה זה קאי בבחי' חסד דז"א בבחי' חסד דכהן לפי שמבחי' חסד דז"א נבנה בנין המל' לכך אמר

ס, ב

ואתה כהן כו' להמשיך חסדים לעלמא דנוק' אך נק' אתה בבחי' גילוי לפי שהגם שלגבי המל' דדיבור נק' העלם בבחי' הוא אבל נק' ראשית הגילוי למציאות דבר מה בבחי' חסד שבלב לגבי העלם החסדים שבבינה שנק' חסדים מכוסים כו' כידוע דבינה נקרא עלמא דאתכסיי' ונקרא הוא כמ"ש בזוהר ע"פ ועבד הלוי הוא כו' שהחסד והאהבה שבמוח ההשגה דבינה מכוסה ונעלם ולא נודע במהות יש ודבר מורגש רק כשנמשך ללב בהתפעלות מורגשת באהבה וחסד זהו הנק' ראשית הגילוי דהעלם דבינה ובוודאי נודע מציאת האהבה שבמוח הבינה מאחר שמשם נולד גילוי זה בלב אבל לא נודע מהותו כ"כ בגילוי כנ"ל במדות לגבי הדבור. וזהו ואתה כהן שבחי' כהן משמש ממוצע להעלות הכל למעלה ולהמשיך למטה כך אתה זה [דגילוי] חסד דז"א כהן להעלות להעלם דבינה שנק' הוא ולהמשיך בבחי' גילוי למטה ולפי"ז לעולם זה יתפרש בב' אופנים לעלמא דאתכסיי' דבינה בהעלאה וכמ"ש ועבד הלוי הוא כו' ולעלמא דאתגלייא דמל' בהמשכה ושניהם אמת כמ"ש במ"א. (וכן יתפרש באתה דמלכות באתה כהן לעולם דז"א בהעלאה ולעולם הנברא בהמשכה) ועד"ז יתפרש כי ה' הוא האלקים הוי' בגילוי בה' דז"א הוא אלקים עילאה דבינה בהעלאה או הוא האלקים בהמשכה במל' להיות נק' הוא לאלקים תתאה דמל' והכל ענין א' וכך יתפרש באור אבא כמשי"ת ולפי"ז יתפרש ג"כ כי אמרתי עולם בעולם דז"א שהוא נבנה מבחי' החסד דוקא וכמ"ש כי זכר חסדו דז"א רובו חסדים וכמ"ש יומם יצוה ה' חסדו כנ"ל. והמדרגה הג' הוא בחי' אור החכ' דאצי' שנקרא לפעמים בשם אתה בגילוי לנוכח כמו כי אתה אבינו וידוע שזהו בחינת אור אבא דאבינו הוא בבחינת מקור החסדים דאבא כמשל האב שהוא רחמן וחסדן כו' וכמ"ש במ"א בשרש כנס"י שהוא מבחי' פנימי' אבא כמשל הטיפה במוח האב כמ"ש בנים אתם כו' והיינו כי אתה אבינו כידוע. והנה מה שהחכ' נק' אתה הוא מדרגה היותר עליונה בראשית בחי' הגילוי מן ההעלם הראשון שהוא אור הכתר בכלל וכמ"ש והחכ' מאין תמצא מבחי' אין דכתר בכלל שנקרא אין בבחי' ההעלם והסתר ונק' ג"כ הוא כמ"ש כאן ברוך הוא דקאי בבחי' הכתר בכלל. וביאור הדבר ידוע לפי שבחי' אור החכ' היינו בחי' גילוי אור השכל שבא מבחי' ההעלם מאין ליש במציאות שכל עכ"פ אבל במקור השכל לא ניכר מציאת שכל עדיין רק שהוא נודע במציאות עכ"פ מאחר שממנו נמצא' החכמה כמ"ש מאין תמצא אבל לא נודע בגילוי מהותו כלל לכך נקרא הוא לשון נסתר כנ"ל בבינה לגבי המדות והמדות לגבי הדיבור כו' ולכן נקרא החכ' אתה בגילוי לנוכח כי הוא ראשית הגילוי מבחי' אין עצמו שבבחינת ההעלם ע"ד כי אתה

ס, ג

אבינו דבחי' דיבור בכ"ב אותיות שהוא גילוי היותר אחרון בבחינת יש ממש כך הוא ראשית הגילוי למציאת דבר מאין הנעלם דכתר וחכ' כשתמצא מאין ונעוץ תחלתן בסופן ראשית הגילוי דחכ' באחרית הגילוי דמל' וזהו ענין תלת דוכתי נקרא אתה בג' מדריגות זו למעלה מזו וכל בחינת אתה שבעליון נעשה בחי' הוא לגבי התחתון המקבל ממנו כמו גילוי אתה דחסד דז"א נקרא הוא בהעלם לגבי המל' באותיות הדיבור (והוא דבינה נק' גילוי ויש לגבי אין דחכ' שלגבי הבינה נק' החכ' אין ולגבי הכתר נק' החכ' יש כמ"ש מאין תמצא כו') עד שגם החכ' נק' אתה לגבי העלם דאור הכתר בכלל וד"ל. (וכן יתפרש ואתה כהן באור אבא שהוא מקור החסדים לעולם החסד דז"א וכהן משמש לגבי רב חסד דא"א דבי' אחיד אבא שנק' כה"ג כו' (וכידוע בפי' כ"ג נוטל חלק בראש בראש דחכ' כו') וכן יתפרש כי ה' הוא האלקי' הוי' באור החכ' הוא אלקים בעליתו להעלם הכתר בבחי' ח"ס שנק' אלקים עילאה כמ"ש בזוהר בפי' אלקים הבין דרכה כו' או הוא האלקים לאלקים תתאה בבחי' בינה שנק' יש לגבי אור אבא כנ"ל וכן כי אמרתי קאי במאמר דהעלם הכתר שהוא ברצון שלמעלה מן החכ' ומזה נבנה עולם החכ' בבחי' מקור החסדים כמ"ש מאין תמצא וז"ש כי אתה אבינו (וזהו כי הוא צוה ונבראו צוה ברצון ונבראו ממילא בחכ' שכולם בחכ' עשית בח"ע וח"ת חכ' בראש וחכ' בסוף אתה ראשון ואתה אחרון כנ"ל וכן ההוא א' ולא יעשה בחכ' דאבא א' לאימא זהו בגילוי משא"כ כי אמרתי כו' וד"ל):

(צה) ולהבין בתוס' ביאור ענין ברוך הוא לשון נסתר שבבחי' ההעלם דכתר דא"א בכלל שמזה יובן בחי' רדל"א דע"י שלמעלה הימנו שזהו פי' דברוך שאמר כו' וכידוע בענין תלת רישין כו'. הנה י"ל תחלה בביאור ענין הנ"ל דחכ' מאין תמצא שהוא מבחי' אין דכתר הנ"ל ואז החכ' נק' אתה ראשית הגילוי מן ההעלם והאין כנ"ל. דלכאורה י"ל בזה בהיות ידוע שזה ההעלם דחכ' שבגילוי נק' בחי' אין של היש בלבד ובא דרך פרט לכל בחי' שכל גילוי במציאות איזה חידוש סברא שבוודאי נובע שכל הזה מהעלם כח השכל הנק' משכיל כל שכל כידוע אבל הרי הוא נמשך בדרך המשכה מיוחדת להמציא מציאות שכל זה לבד ונק' אין של היש ומציאות השכלה זו בלבד וא"כ איך נק' בשם כתר בכלל כי הלא ידוע שבחי' הכתר הוא למעלה מן השכל לגמרי ואיך א' והחכ' מאין דכתר בכלל תמצא כו'. אך הענין ידוע שיש הפרש בין בחי' כתר שבחכ' לחכ' שבכתר דכתר שבחכ' הוא רק בחי' אין של הגילוי יש דחכ' שכבר נובע כמעיין הנובע מההעלם לגילוי והוא הבא דרך פרט ולהוציא לגילוי אור כל מושכל בפרט (אם לזכות או לחוב שהן חו"ג דחכ' או לממוצע וכן יוכל להיות להטות כלפי חסד יותר מן הראוי או להיפוך וכ"ז תלוי

ס, ד

באופן המשכת ההעלם או בצמצום או בהתפשטות קצר או רחב וכן בשיעור העומק כו') ובוודאי ישנו במציאות ממש בשעה שהוא ממשיך ומוציא לגילוי אור המושכל ההוא בהשראה ממש על הגילוי זה מאחר שהוא מקור מוצאו מאין כו' רק שלא ניכר בגילוי מהותו כו' ונק' מקיף דגילוי אור החכ' הנק' אין של היש בפרט כנ"ל. אבל בחי' חכ' שבכתר הוא למע' הרבה מזה כי הרי הוא נחשב בבחי' הכתר ממש שהוא למעלה מן השכל לגמרי. ואמנם מה שהוא נק' חכ' שבכתר הענין הוא להיותו בחי' משכיל ההיולי טרם שנובע ממנו מקור אור מושכל רק שהוא כח העצמי של השכל ונקרא כח המשכיל ההיולי הפשוט בתכלית כי לא נמשך ממנו מאומה רק שהוא היולי שעתיד להיות ממנו מקור כל שכל גלוי ונק' תואר חכם בעצם שמבחי' כח היולי שבעצמות כח שכלו יוכל להתחכם להיות ממנו מקור נובע כל מיני השכלו' ולא בא עדיין בדרך פרט כלל להיות מקור לאיזה מושכל וזהו הנק' תעלומות חכ' או ח"ס או שכל הנעלם מכל רעיון ובלשון הגאונים שכל מופלא בענין הסתימות בלתי בא מהעלמו לגילוי מטעם שהוא עצם פשוט והיולי כללי עדיין כו' כנ"ל. ואמנם הנה לזה הטעם אע"פ שלא נק' אין של היש דמושכל בפרט אבל מ"מ נק' בחי' האין העצמי ההיולי שממנו נמצא עכ"פ מקור כל שכל שבא בגילוי ולכך נק' ח"ס דא"א שהוא נחשב מבחי' אין דעצמי' דכתר בכלל רק שהוא בחלק דחכ' שבו כי גם הכ' בכלל נחלק לי"ס כידוע. (כמ"ש במ"א דמה שיש בחי' שכל בלמעלה מן השכל הוא ח"ס ומה שנמצא ממנו מקור לגילוי השכל הוא בחי' צומח דחי' בח"ס כמו אור אבא בגילוי יונק וצומח בגילוי ממזל ונוצר ממותרי מו"ס כו' וכמשי"ת בפי' אומר ועושה). ולפי"ז יובן בשעה שאדם ממציא שכל חדש הנובע ממקורו בעצם כח משכיל ההיולי הכללי הנ"ל הנה ודאי אע"פ שלא נודע וניכר מהותו כלל אבל מציאותו ניכר בהיותו בחי' מקור למקור פרטי זה הנובע בגילוי למושכל הזה ושורה במציאותו לפי מה שהוא אז בשעה זו אם מאיר בכח העצמו' ההיולי הזה בריבוי אור ירבה כח למקור המושכל הזה כמו בהיותו חזק וגדול ורב בכח המשכיל ההיולי ביותר כמו בימי הגדלות ירבה להתחכם יותר בכל חכ' משא"כ בהיותו קטן בכח שכלו בימי קטנותו ימעט להתחכם כו' כמ"ש ימים ידברו ורוב שנים יודיעו חכ' יותר מהעלם כח המשכיל כו' ונק' זקן שקנה חכ' בכח עצם שכלו ברוב כח ע"כ ישיג מההעלם להגילוי בכל מיני התחכמות כנ"ל (או להיפוך בשעה שכח שכלו חלש בהזקנו דעתו קטן כתנוק כו') (אבל אונס שינה המבלבל המוח או להיפוך הבהירות לאחר השינה זה לא מעלה ולא מוריד בעצם כח השכל ההיולי שלמעלה מקרומ' דחפי'

סא, א

על רישא רק בכלי המוח הוא בא בשינוי הזה ומצד זה לא ישכיל מאומה ולא מצד גרעון עצם כח המשכיל כלל כמו שלא יש גרעון בכח הראי' כשלא יהי' כלי העין מוכן לקבל אור הראי' מצד קלקולה כו' כמ"ש במ"א וד"ל). ונמצא מובן עכ"פ שגם לבחי' כח המשכיל ועצמי ההיולי יש מקור המוסיף בו כח או יגרע בו בהעדר אורו ושפעו ממנו כשינוי שבין ימי הקטנות לגדלות (או בין חכם גדול לחכם קטן) וכמו וה' נתן חכ' לשלמה וכן ענין יהיב חכמתא לחכימין הרי לחכימין דוקא נתן חכ'. והענין הוא דחכימין נק' משכיל העצמי ומקבל מקור השפעתו מלמעלה מן החכ' לגמרי וכמו וה' נתן חכמה לשלמה פי' נתן לו תוקף בעצם כח חכמתו להיות משכיל היולי שלו בתכלית ההתגברות וזה אינו בא כ"א מאור העליון שלמעלה מן החכ' לגמרי והוא בחי' הכתר שנק' גלגלתא שנק' כתר שבכתר שלמעלה מחכמה שבכתר הנק' ח"ס ועז"א והחכ' מאין תמצא פי' דגם [ח"ס] דא"א שהוא כמו בחי' משכיל ההיולי הנ"ל נמשך מבחי' האין דעצמו' אור הכתר שהוא מבחינת גלגלתא עצמה שמקפת על בחינת מו"ס ג"כ כידוע וזה פירוש ברוך הוא שהוא בבחינת גלגלתא דכתר דא"א כנ"ל וד"ל. (ויובן זה בתוס' ביאור ע"פ הידוע בענין המא' שתוק כך עלה במח' שזהו בחי' ח"ס שבכת' דהיינו טעם כמוס לרצון לפי שעצם הרצון כמו שהוא הרי הוא למעלה מן הטעם לגמרי אפי' מטעם כמוס ואמנם בחי' טעם כמוס לרצון ממשיך לעצם הרצון לבא בירידה ממהותו העצמי בבחי' טעם עכ"פ לרצון רק שנק' טעם כמוס לרצון בלתי נגלה להיות גם מקור לשכל וטעם גלוי כנ"ל. אבל באמת אין טעם לרצון כלל אפי' טעם כמוס וז"ש כך עלה במחשבה ורצון שלמע' מן הטעם הנגלה אלא בטעם כמוס (ואפשר ר"ל בעצם המח' ועצם הרצון שאין לו טעם כלל אפי' טעם כמוס לרצון וכמשמעו' כך עלה במח' כו') וכמ"ש במ"א בענין טעמי מצות שלא נתגלו עכשיו רק לע"ל שהן ח"ס טעם כמוס לרצון העצמי' שבמצות וז"ש ישקני כו' דקאי בטעמי מצות שלא נתגלו עכשיו רק לע"ל כדפי' רש"י בשה"ש. וז"ש טוב טעם ודעת למדני כו' אך מ"ש בטנת"א דטעמי' בכתר היינו בחי' עונג הפשוט שלמעלה מן רצון שבטעם כמוס כנ"ל וזהו הנק' טוב טעם כמוס כו'). ובזה יובן מ"ש והחכ' מאין תמצא דהיינו בבחי' עצם הרצון שלמעלה מבחי' טעם כמוס דח"ס דא"א והוא בחי' כתר וגלגלתא דא"א (שמשם שורש המצות בעצם כמ"ש בעצם הרצה"פ שלמע' מרצון שבטעם ונק' ארחין דגלגלתא כידוע) וזהו ענין ברוך הוא הוא לשון נסתר דמשמע שנודע מציאותו עכ"פ דודאי הגם שבחי' הכתר דא"א ה"ז בחי' אין דכתר עצמו שלמעלה גם מבחינת אין העצמי דח"ס הנקרא משכיל היולי הנ"ל מ"מ מאחר ששופע אורו בכח המשכיל הזה היולי בשעה שנובע ממנו מקור לגילוי שכל דבר מה

סא, ב

כנ"ל וא"כ ה"ז כמו שנודע מציאותו ממש אעפ"י שהוא נק' למעלה מן השכל לגמרי כנ"ל וכמו בחינת עצם הרצון שלמע' מן הטעם לגמרי כנ"ל. וזהו שנקרא הוא לשון נסתר במהותו בלבד אבל נודע מציאותו בשעת ההשפעה דשכל הגלוי מן ההעלם בדרך פרט שהוא שוכן ושורה בח"ס גם בשביל כח ועוז לאור שפע זו הפרטי' שבאה מן ההעלם לגילוי אור מושכל זה בפרט וד"ל. וכך יובן למעלה בפי' ברוך הוא דפי' ברוך הוא דהיינו שבחי' הוא דכתר וגלגלתא מאיר ומתברך ונמשך לבחי' ח"ס דא"א וכמ"ש והחכ' מאין כו' דקאי גם על בחינת ח"ס כנ"ל. ופי' ברוך הוא היינו שמתברך בחי' הוא להאיר ולהמשיך למטה הימנו כו' וד"ל. (ויש עוד פי' בברוך בכללות ענין ברוך שאמר כאן בכל פרט ופרט שהוא ל' נפעל ולא מפעיל וכמו והמלך שלמה ברוך והיינו שיתברך ממקורו. וא"כ ברוך הוא קאי על בחי' כת' דא"א שיתברך בעצמו ממקורו שהוא בחי' רדל"א שית' בסמוך וכה"ג יתפרש גם בב"ש ברדל"א עצמו כו' עד ברוך שמו ושניהם אמת כמשי"ת בעז"ה):

(צו) אך הנה מעתה י"ל ההפרש בין בחי' כתר דא"א שעז"א ברוך הוא וכנ"ל ובין מדריגה העליונה מזו שהוא בחי' רדל"א שהוא בבחינת פנימית כתר דע"י שבו מאיר מבחינת מל' דא"ק וכנ"ל. דהנה מבואר למעלה בפי' והחכ' מאין תמצא דקאי גם על בחי' ח"ס דא"א שמקבל מאין העצמי דכתר דא"א והוא כח הראשון להאיר בעצם כח המשכיל כמו יהיב חכמתא לחכימין וכה"ג וד"ל וזהו הנקרא הוא שנודע מציאותו עכ"פ גם בשעה שנשפע בכח המשכיל מההעלם לגילוי כו' כי הרי אדם מרגיש בשעה שנובע שכל בכח המשכיל גם בעיקר ומקור הראשון שבנפשו השופע בכח שכלו כמו שמרגיש אדם בידיעת כל עצמו ממש גם במקור רצונו טרם שרוצה ובמקור העונג טרם שמתענג והוא במה שיודע ומרגיש בעצמות נפשו ההיולי שנכללי' בה כוחותי' גם הפשוטים ואמנם לא נק' ידיעה זו ידיעה במהות רק שנודע לו המציאות בלבד והוא כפי שנמצאת בכחות שלה בתענוג ורצון וכח המשכיל משא"כ גילוי אור השכל שבא מן ההעלם נודע גם מהותו ומכש"כ התגלות המדות וגם הרצון ותענוג כשבאי' בגילוי נודע מהותם אך כח המשכיל שמשפיע בהעלם לגילוי השכל לא נודע רק מציאותו כנ"ל ומ[כ]"ש הארת עצמות נפשו בכח המשכיל שלא נודע רק מציאותו ונק' ג"כ הרגשה אבל הרגשה במציאות ולא במהות וא"כ נק' הרגשה בהעלם ולא בגילוי וזהו הנק' הוא לשון נסתר שיודע ומרגיש בו בהעלם עכ"פ שאינו בבחי' ההעלם ממש שלא נודע מציאותו אלא אדרבא יודעים ומרגישים בהעלם במציאות דאל"כ מהיכן בא חידוש אור שכל זה בכח השכל ובודאי בבירור ישנו

סא, ג

במציאות לאותו כח ושורש המשפיע חידוש זה בכח המשכיל גם עתה בשעה ורגע זו שמשכיל את שכל זה הגלוי וא"כ הרי מרגיש בעצמו במציאות עכ"פ ועכ"ז אינו רק בבחי' העלם כי אינו נראה בגילוי מהות ממש בגילוי ההשכלה המבריק במוח ולכך נק' הוא שיש בזה העלם והסתר שהרי אין כאן מהות שהרי אומר הוא בל' נסתר ומ"מ מאחר שאומר הוא משמע שהוא נודע עכ"פ מציאותו אלא שאין כאן גילוי מהות והר"ז כמו שמבואר במ"א בענין והחכ' מאין תמצא שהוא כמו משל המציאה ממש שבודאי יש מי שאבד אותה וממנו נפלה רק שלא נודע מי הוא אבל מציאה זו נמצאת מאיש א' שממנו נפלה וכך הוא במציאת יש דחכ' מאין העצמי שבודאי מכח האין היא באה ונמשכת במציאות יש בפ"ע כמציאה הנמצאת בדרך שאין לה בעלים שבודאי יש לה בעלים אלא שלא נודע מי הוא ולפי שהבעלים שלה ישנם במציאות רק שלא נודע לנו לא נק' העלם לגמרי כממון שאין לו בעלים לגמרי וכך הוא במציאות אור חידוש שפע שכל הנמצא במוח בגילוי ודאי ישנו לבעלים שלה בבחי' מציאה עכ"פ והוא כח השופע במשכיל להשכיל חידוש אור שכל זה רק שלא נראה מהותו דאל"כ מהיכן נמצא' חכ' ושפע שכל זה וז"ש והחכ' מאין תמצא כמציאה ממש וקאי על בחי' ח"ס שהוא תוס' כח במשכיל להשכיל שמאין בא מעצמות הכתר כמו יהיב חכמתא לחכימין כו' וד"ל ועוד יש דוגמא לזה בענין מתן בסתר שהמקבל אינו יודע מי הנותן והנותן אינו יודע מי המקבל שזהו המעלה השמיני' במצות הצדקה שאין למעלה הימנו כמבואר ברמב"ם בהל' צדקה וידוע מ"ש באד"ר בפי' מתן בסתר יכפה אף דצדקה זו שנק' מתן בסתר יכפה לאכפיי' לכל דינין קשין דאף וחימה דהיינו כ"ד מאה בתי דינין אתכפיי' כו' משום דבמתן בסתר זה בא השפע מבחי' כתר דא"א שלא נודע למקבל מי הנותן והנותן אינו יודע מי המקבל ונק' השפעה שבהעלם מן הנותן והמקבל שבזה נמתק כל דיני' כו' וז"ש מתן בסתר דוקא יכפה אף כנ"ל והרי נק' עכ"פ בשם השפעה שבודאי יש מציאות למשפיע רק שלא נודע מי הוא וה"ז כמציאה שיש לה בעלים אלא שלא נודע מי הם והבעלים אינם יודעים מי מצאם וקבלם כו' וכ"ז דמיון להבין בתוס' ביאור בפי' הוא לשון נסתר שיש בו ב' דברים שלא נודע במהותו ונודע מציאותו כנ"ל רק שבדמיון המציאה ומתן בסתר הנ"ל הגם שיש מציאת משפיע בודאי אבל לא לכל אדם נודע מי הוא כנ"ל משא"כ בנמשל דבחי' הוא שמורה על בחי' ההסתר אבל יודעים מציאותו ומכירים בו הכל רק שאינו בא בכאן לנוכח כפשט הפשוט בפי' הוא בכ"מ שנודע לכל רק שאינו כעת כאן כו' אמנם הנה בענין הידיעה והרגשה בנפשו באור שפעו בהעלם בכח המשכיל כנ"ל

סא, ד

לא נודע וניכר באמת גם מציאותו רק שמרגיש שיש מציאות משפיע בודאי כאדם שיודע מחיי נפשו כנ"ל. ובמשל המציאה ומתן בסתר אינו כן. שאין כאן הרגשה גם בהעלם במציאת המשפיע רק שמוכרח הדבר ע"פ שכל שיש מציאות משפיע (אבל לא בשעה שמשפיע שלא נודע מאומה אפי' בהעלם). ומעתה יובן ההפרש בין כתר דא"א שנק' הוא כו' ובין בחי' רדל"א כנ"ל דהנה מבואר למעלה בהפרש שבין ידיעת המציאות לידיעת המהות שידיעת המציאות נק' ידיעה עכ"פ רק שנקרא ידיעה בהעלם ולא בגילוי כנ"ל אבל יש עוד מדריגה עליונה מזו והוא שלא נודע גם במציאות כלל דהיינו גם [לא] ידיעה בהעלם כאדם שיודע ידיעת עצמו הנ"ל כי מה שאדם יודע ידיעת עצמו כנ"ל א"ז רק במה שמאיר ובא מהארת עצמו' נפשו על כחותיו שמאירים בכל גופו גם בבחי' העלם ומקיף כמו להיות רצון לרצון ותענוג שזה מאיר מעצמיות נפשו כנ"ל נק' ידיעה והרגשה במציאת עצמי' נפשו בהאירה בו בבחי' היולי כנ"ל אבל מה שלא בא הארת עצמו' הנפש להאיר עליו גם בהעלם ומקיף כלל לא נודע גם במציאות כלל (והוא כמו בחי' מקיף דיחידה שאינו מאיר גם בהעלם וכידוע בענין מזלי' חזי דחברי דניאל שפעל בהם החרדה הגם שלא ראו רק מזלייהו חזי בהעלם הרגישו בנפשם פחד ולא ידעו מאומה מאיזה טעם שזהו בא כמו ידיעה בהעלם שהוא ידיעה במציאות עכ"פ כנ"ל וכמ"כ ענין הרהורי תשובה שבא מכח המקיף שמעורר כידוע שזה נק' השפעה בהעלם כי ודאי השפעה גמורה הוא מאחר שמתפעל ממש במוח ולב אבל לא נודע לו מאין בא לו התעוררות זאת (כמו שיעורר אדם לשינה ולא נודע לישן מי המעוררו כו') אבל בחי' מקיף דיחיד' שנק' מקיף למקיף אינו בא לכלל השפעה גם בהעלם ולא נודע מציאותו כלל להיותו בחי' האין היולי כמו שהוא בעצמו ממש שלא נודע במציאות גם בעצמו' בבחי' איזה דבר מה בפרט משא"כ כשמשפיע להיות מקור לרצון או לתענוג ולהשכיל וכה"ג וד"ל). וכ"ז דמיון להבין בבחי' רדל"א שנחשב מבחי' האחרונה שבעצמו' המאציל שגם בבחי' ידיעת המציאות אינו בא גם בידיעה בהעלם כלל וכידוע שאין ערך כלל בין עצמות המאציל לנאצלים עד שצריך להתצמצם בכמה רבבות מדריגות להיות מקור וראש לנאצלים כו' וא"כ הגם שהוא מבחי' האחרונה שבעצמות המאציל מ"מ מובדל בערך הוא מלהיות נודע גם במציאות משא"כ בבחי' כתר דא"א שבא בידיעת המציאות עכ"פ כנ"ל להיות בחי' מקור בהעלם לחו"ב ומדות דאצי' בכלל ובפרט כמובן ממשל הנ"ל עד שנמשך ממנו ראשית הגילוי דאור אבא דאצי' כנ"ל אבל בחי' רדל"א גם בבחי' הידיעה במציאות אינו נתפס גם בעצמותו ומה שנק' סדכ"ס לא שנעלם

סב, א

מבחי' הכתר הנק' סתים מהנאצלים בלבד אלא דלא אתיידע גם בבחי' עצמו' שאינו בבחי' מציאות יש ומהות בעצמו כלל וזהו פי' רדל"א ולא דלא אתיידע למקבלים בלבד אלא בעצמו ג"כ לא אתיידע במציאות מפני שהוא בבחי' אין המוחלט בבחי' עצמי' המאציל כמובן ממשל הנ"ל וד"ל (ואפשר ע"ז דוקא אמר מתן בסתר יכפה אף שהרי לא ידוע גם מציאת הנותן למקבל אעפ"י שיש נותן בודאי כנ"ל וכך יוכל להיות ההשפעה מבחי' רדל"א וכן יתפרש בחכ' שמאין כו' כלומר מאין ומהיכן לשון פליאה שלא נודע גם מציאותו כמו סיפא דקרא ואיזה מקום בינה כך לא נודע כלל מאין החכ' נמצאת והוא מבחי' רדל"א וכידוע בענין תלת רישין הללו דאתגלפין דא לגו מן דא והכל א' וד"ל):

(צז) וזהו פי' ב"ש והי' העולם פי' שאמר זה הוא בב' מדריגות בחי' אמירה דבינה ואמירה דמל' והכל בבחי' א"ק דהיינו בבחי' בינה ומל' דא"ק שמאיר בבחי' ג"ר דע"י שכללותם הוא בחי' רדל"א הנ"ל והי' העולם רצונו בזה להיות בחי' שרש ומקור לעולם הנאצלים והן בחי' ז"ת דע"י דחג"ת שבו מלובשים בגלגלתא ומו"ס דא"א כנ"ל כידוע וכך הוא המשך הדברים ב"ש באמירה דבינה ומל' דא"ק בג"ר דע"י והי' העולם והן ע"י ז"ת דע"י ואח"כ ברוך הוא שהוא בחי' גלגלתא דא"א שנק' ראש ושרש לנאצלים כידוע הכלל בע"ח דבחי' הכתר בכללותו הוא בחי' ממוצע בין עצמות המאציל לנאצלים וכל ממוצע כלול ויש בו בחי' אחרונה שבעצמו' המאציל וגם יש בו שורש וראש לנאצלים ומה שהוא בחי' אחרונה שבעצמות המאציל הוא בבחי' ג"ר שבו והיינו בחי' עתיק בכלל כידוע דבכלל נחלק הכ' לב' מדריגות ע"י וא"א בחי' ע"י בכלל נחשב מסוף דעול' הא"ס ובחי' א"א נק' ראשית ומקור לנאצלים וא"כ ודאי דרך כלל הרי כללות ע"ס דע"י נחשב בחי' ג"ר דכתר גם בחי' ז"ת שבו נחשב מבחי' העצמות רק מבחי' גלגלתא דא"א נחשב ראש ומקור לנאצלים אעפ"י שז"ת דע"י מלובשים בגלגלתא דא"א ומו"ס כו' מ"מ לא נחשבו להיות מקור לנאצלים שהרי נק' ע"י בכלל מל' המעתיק הרים כו' שנעתק ומובדל ומרומם ומתנשא מימות עולם הנאצלים וא"כ בכללות נק' ז"ת דכתר כל ע"ס דא"א שהוא ראש לנאצלים וג"ר דכתר בכלל הוא כל ע"ס דע"י כו' אבל באמת גם בזה עצמו יש בחי' ממוצע דהיינו בין בחי' ע"י לא"א והוא בחי' ז"ת דע"י דג"ר דע"י בכלל הוא בחי' רדל"א נחשב מבחי' העצמות ובחי' כתר וחכ' דא"א נק' ראש לנאצלים והממוצע הן בחי' ז"ת דע"י שמתלבשי' בג"ר דא"א כידוע. וזהו פי' שאמר בג"ר דע"י ממל' ובינה דא"ק והיה העולם ז"ת דע"י שמתלבשים בג"ר דא"א כידוע שמזה יהיה עיקר בנין עולם הנאצל ואם לא שא' במל' דא"ק שיהי' העולם ז"ת דע"י הכל גם

סב, ב

ז"ת דע"י מובדל בערך מהיות מקור לנאצלים ולכך צריך לזה אמירה והתפשטות מגבוה לנמוך וכמו כי אמרתי עולם חסד יבנה וכה"ג ולזה מברכי' ואומרים ב"ש בחסדו והי' העולם הנאצלים מז"ת דע"י כנ"ל וד"ל. (וביאור כ"ז ידוע ומבואר במ"א דבחי' א"ק הוא בחי' הרצוה"ק טרם שבא לידי גילוי רצון ונק' רצון לרצון ונעשה מבחי' מל' דא"ק כתר דע"י בחי' העלם התענוג שברצון זה שבא בגילוי מהעלם הרצוה"ק והיינו פי' שא' שעלה ברצוה"ק להיות גילוי לרצון הנעלם וממילא נמשך העלם ושרש העונג לרצון זה שבא בגילוי אח"כ והוא בבחי' ג"ר דע"י וכללותן הוא בחי' רדל"א שלא נודע עדיין המציאות כי הכל עדיין ברצון שכלול בעצמו ולא יצא לחוץ רק שהוסכם לבוא באמירה וגילוי כנ"ל וזהו והי' העולם להיות בבחי' התפשטות בז"ת דע"י שהן בחי' המדות פרטיות שבו חו"ג כנ"ל ועדיין הכל בעצמו' ובבוא לגילוי ההשפעה לגבי המקבלים הוא נק' כתר דא"א שרש הנאצלים רק שהוא בגילוי במציאות ולא במהות עדיין כנ"ל בפי' הוא וזהו שבחי' ז"ת דע"י הן עיקר ממוצע בין ג"ר דע"י שנחשב ונכלל ברצון הקדום דא"ק ובין הרצון להאציל בחי' כתר דאצי' בכלל ולכך ע"י ז"ת דע"י דוקא והי' העולם הנאצל כו' כנ"ל ולזה צריך אמירה שהוא בחי' ירידה והתפשטות ממל' דא"ק ושרשו בבינה דא"ק ששם גילוי כתר דא"ק שעז"א ב"ש וכמשי"ת בפי' ברוך בכלל בסמוך בעז"ה וד"ל) וזהו המלך המרומם לבדו כו' הוא בחי' מל' דא"ס שבמל' דא"ק בג"ר דע"י שנחשב מבחי' העצמי' עדיין לכך נק' מרומם לבדו ומתנשא מימו"ע הנאצלים דהיינו בחי' ז"ת דע"י כו'. לפי שנבדל ערך המוחין העצמי' דא"ק וע"י להיות בבחי' המוחין שבמדות בשביל שפע האצי' ולכך מתנשא מימו"ע אבל לזה א' ב"ש בב' אמירו' אמירה דבינה בז"מ תחילה להתצמצם בז"ת דבינה ואח"כ באמירה דמל' (וכידוע בויאמר אלקים דמע"ב דבראשית בחוכמתא דא"ק וע"י ברא אלקים בחי' בינה ונמשך לאלקים תתאה דמל' וזהו ויאמר אלקים) וזהו מה שמבואר במ"א בענין אור החמה יהי' שבעתי' כאור ז' הימים שהוא למעלה מז"ת דע"י שנק' אור ז' הימים והוא בז"ת דא"ק כנ"ל באמרו והי' העולם והוא מ"ש ג"כ כימי צאתך מא"מ אראנו נפלאות תרין פלא דפלא שנק' סדכ"ס וכן במשיח דכתי' בי' ישכיל בח"ס דא"א ירום בגלגלתא דא"א ונשא וגבה מאוד חג"ת דע"י אך א"כ מ"ש והריחו כו' דמורח ודאין כו' בבחי' חטמא דע"י שבו מאיר מעצמו' אא"ס חיי דחיים כו' היינו כמ"ש במ"א בסדר עלי' המדריגות הללו דישכיל בח"ס וירום בג"ר דע"י ונשא בג"ר דא"ק וגבה בראשית הקו מאוד בעצמות טה"ע כו' ובזה יתפרש ברוך מעצמות אא"ס שאמר בעצמות להיות המשכת הקו והי' העול' בגילוי הקו בג"ר דא"ק עד עול' הנאצל כו' שכללותו נק' עולם שאין לו ערך לעצמות עולם הא"ס

סב, ג

וכידוע דכל קומת א"ק נק' אדם דבריאה כמו הבריאה מאין ליש מאחר שהוא ע"י צמצום ומק"פ כנ"ל. והנה ידוע בענין ג' רישין דאתגלפין כו' שהן כתר א' בכלל והיינו בחי' רדל"א וגלגלתא דא"א וח"ס כו'. ולכאו' לפי המובן מכל הנ"ל הפרש גדול יש בין רדל"א שאינו בא גם בהשגות המציאות רק הוא מובדל בערך כמו שהוא בעצמות ממש וגם בעצמותו לא אתיידע במהותו כנ"ל ובין גלגלתא דא"א שהוא בא בהשגת המציאות עכ"פ אך מאחר שא' בעצמו והי' העולם ע"י בחי' ז"ת דע"י הממוצע כנ"ל לכך מיד אחר שא' ב"ש כו' בבחי' רדל"א סמך מיד ברוך הוא בחי' כתר דא"א שהוא בא בהשגת המציאות כו' כי עכ"ז אתגלפין דא לגו מן דא כו' וכתר א' הוא בכלל (וכמ"ש במ"א בענין התענוג והרצון דהרצון בא בגילוי והעונג בא בהעלם ונמצא התענוג פנימי' והרצון חיצוני' ולפעמים להיפוך שהרצון פנימי' כי מה שרוצה בו יתענג והרצון בא בהעלם והעונג בגילוי ולפי"ז גם בענין ההעלם הנ"ל שאינו נודע מציאותו ג"כ לפעמים העונג בלתי נודע כלל והרצון בא לידי גילוי ולפעמים להיפוך כו' ולפ"ז יוכל להיות ג"כ שמבחי' ההעלם דבחי' רדל"א יבוא לבחי' גילוי בידיעת המציאות שזהו לאחר שא' והי' העולם בעצמו א' ברוך הוא שהוא בחי' כתר דא"א בחי' הרצון להאציל כנ"ל וד"ל):

(צח) ומעתה הנה י"ל בפי' ברוך בב' מדריגות הללו דב"ש כו' וברוך הוא כו' וגם להבין בכללות ענין ברוך שמזכיר בכל פרטי המדריגות עד ברוך שמו. דהנה ידוע שיש בתיבת ברוך שני פירושי' א' לשון נפעל שמתברך ממקורו כמו המלך שלמה ברוך וגם ברוך יהי' וכה"ג (ובל"א ער איז גיבענשט) וכמו יש"ר מבורך ולפי"ז מ"ש כאן ב"ש ברוך הוא דהיינו שב' מדריגות הללו רדל"א שהוא כתר דע"י והוא כתר דא"א יתברכו ממקורם בלשון נפעל שיהי' כ"א מתברך מעליון הימנו. והפי' הב' בתיבת ברוך ל' מפעיל שממשיך ומברך לזולתו שלמטה הימנו כמו ברוך הוי' מן העולם ועה"ע שמברך לעולם שלמטה הימנו וכידוע דברוך זה הוא בחי' המשכה וירידה מן העולם העליון למטה וכן ל' המאמר איהו ברוך ואיהי ברכה משמע דהמשפיע מהעלם עצמותו לידי גילוי למקבל נק' ברוך שנמשך ויורד למקבל וכה"ג גם כאן פי' ברוך שא' היינו שא' שיהי' נמשך בהעלם דרדל"א למטה וז"ש והי' העולם שהוא בחי' ז"ת שלו שמתלבש בג"ר דא"א כו' וכן פי' ברוך הוא היינו שיומשך ויברך להתחתון הימנו והיינו פי' ברוך הוא שמבחי' כתר דא"א יומשך לגילוי מן העלמו. וכן פי' ברוך אומר כו' דחכ' דא"א עד ברוך שמו ולכאו' ב' הפי' ב' הפכים דזהו ענינו בחי' המקבל לברכה לשון נפעל כמו והמלך שלמה ברוך וזה ענין לשון מפעיל ממשיך ומשפיע ברכתו והנה ב'

סב, ד

הפי' אמת ואינם ב' הפכים כלל אדרבא הא בהא תליא דברוך הב' שמשפיע וממשיך למטה בגילוי תלוי בבחי' ברוך [העליון] לשון נפעל כשמתברך בעצמו תחלה כו' וד"ל. ולהבין ביאור הענין זה יש לבאר תחילה ענין פי' הא' דברוך לשון נפעל שנתברך ממקורו בעצמו תחילה כו' והענין עד"מ המבריך את הגפן שנק' מבריך לשון מפעיל ולפי שעושה מקור ושרש לצמיחת נטיעת אילן זו במ"א דהיינו במה שלוקח יחור ענף א' ומבריכו במ"א שמשם יבוא מקור ושרש לנטיעה זו שתצמיח ותעשה פרי למקום זה ע"כ נק' מבריך ע"ש עשייתו שרש בתחיל' כו' וכן ע"ד דוגמא העושה מקור לבריכה של מים ממקור המעין שחופר שם ונמשך משם מקור לבריכה זו וכה"ג שכ"ז עושה מקור נעלם בתחילה להיות מזה סיבת מקור בגילוי שפע לחוץ לכך יובן בפי' הא' דברוך לשון נפעל שכ"ז וכיוצא בזה נק' בלה"ק ברוך כלומר ברוך בעצמו תחילה שממנו בא מקור הברכה והמשכה דהיינו שמכחו בא כל מה שמשפיע וממשיך אח"כ בגילוי שפע רב למקבל שהוא ענין ברוך הב' שנק' משפיע למטה והבה"ת שא"ל הי' בבחי' ברוך תחלה ממקור נעלם שממנו מקבל מקור הברכה ונק' ברוך לא הי' יכול להיות משפיע אח"כ בלשון ברוך מפעיל וממשיך וכפ"ע השרש ומקור הא' הנעלם שעושה אותו ברוך כך הוא ערך שפע ברכתו למטה וכמו והמלך שלמה ברוך שנתברך ממקור הברכה ע"כ גם הוא נק' ברוך לברך שלמט' הימנו וכמו ברכות לראש צדיק שמתברך בעצמו תחילה ע"כ יברך לכל וכמו ונברכו בך כו' והי' ברכה כו' וכמו שלא יהי' ערך שפע הבריכה בקבלתה ממקור הגילוי רק לפ"ע מקור הראשון שעשה ממקור המעיין שנק' מקור הברכה והמשכה שבבריכה זו וכן באילן הצומח ומקבל ברכתו משרש יניקתו לפ"ע מקור ההברכה שעשה לו במ"א דוקא כנ"ל. ויובן זה בתוס' ביאור ע"ד דוגמא אחרת שאנו מוצאים בעבודת ה' בנפש האדם שלפעמים יאיר בה אור האלקי ברצון ושכל ומדות אהוי"ר שבה ולפעמים לא יאיר רק בצמצום כו' וזהו הנקרא בשם ברוך שכאשר יאיר בה אור האלקי מלמעלה למטה בשכל ומדות כו' ה"ז נק' המשכה מן ההעלם דאור האלקי בבחי' הגילוי בנפש ע"ד שא' ברוך הוי' מן העולם כו' ונק' ברוך (לשון מפעיל שממשיך מהעלם לגילוי כנ"ל). ולכאו' ברוך זה הוא היפוך לבחי' ברוך שעפ"י דרך הקבלה למעלה בכל סדר השתלשלות מעילה לעלול שהוא ענין מקור והעלם הברכה שמשם נמשך שרש ומקור להיות מברך בגילוי כנ"ל ובנפה"א פי' ברוך הוא בחי' גילוי אור למטה בנפש מן ההעלם כו' אך הענין הוא דשניהם אמת משום דהבה"ת שכאשר יש שרש ומקור בהעלם אור האלקי' שבנה"א בבחי' מזלא שהוא בחי' כתר שבה כידוע שמתברך תחילה בעצמו להיות שבזה נק' ברוך ממקור הברכה אז ממילא מכח זה

סג, א

יבוא בחי' גילוי אור האלקי' בנפש שלמטה בגוף מן ההעלם דכתר שבה שנק' מזלא דהבה"ת ממש שלפ"ע קבלתה בבחי' כתר שבה ממקור הברכה כך ירבה אור שפעה מן ההעלם לגילוי אור בנפה"א למטה בשכל ומדות (ונמצא ברוך לשון נפעל מקור לברוך ל' מפעיל כנ"ל במשל המבריך את הגפן וכעושה מקור לבריכה) וכמו תלמיד המקבל מרבו כל מה שמתברך בעצמו יותר יותר יוכל להשפיע למקבל הימנו ונק' מה שמשפיע לו הרב בשם מקור הברכה וההשפעה שמשפיע התלמיד לאחרים כו' וכן עד"מ חבית המלאה כל מה שיתמלא יותר יותר נוטף ממנו ריבוי טיפין למטה בשוליה כי סיבת נטיפת הטיפין בשולי החבית בא מצד היתרון שלא תחזיק המילוי שבה א"כ כל מה ששופכין בפיה למעלה יותר יתרון זה יוצא למטה בשוליה לפ"ע ממש ומזה יובן עד"מ בתגבורת שפע במשפיע עצמו שא"א לו להחזיק יוצא ממנו שפע למקבלים כמו אגברא חמרא אדרדקי שלא יכילו האור הנובע בעצמו ישפיעו ויאמרו מלתא חדתא משא"כ כשיכילנו המשפיע בעצמו ולא נוסף בו יותר מכפי מדתו כלום לא ישפיע מאומה למקבל כמו החבית שמלאה כפי מדתה בלי יתרון שאינה נוטפת ממנה טיפין טיפין כלל רק ביתרון השפע ביתר מכפי מדתה שלא תחזיק אז יוצא ממנה בהכרח למטה כנ"ל וכך כאשר יגבור אור השפע בעצמו בהכרח שיוציא אור השפע למקבלים והיינו כשמתגבר בו ביותר מכפי מדתו דוקא וזהו למשל להבין בב' מיני ברוך הנ"ל שכאשר ברוך בעצמו ביותר כן יהי' מברך למקבל כי מה שמתברך בעצמו ממקור הברכה יותר מכפי מדתו הראשונה אותו היתרון והעודף הוא שבא לידי השפעה מהעלם עצמותו לידי גילוי כמובן ממשל החבית הנ"ל ומהתגברות שפע במשפיע כו' ובכ"ז יובן למעלה בפי' ברוך דכאשר יצו ה' את הברכה ממקור הברכות למעלה עד שנק' ברוך למעלה אז ממילא בא ונמשך העודף הזה שיתר מכפי מאמר קו המדה להאיר למטה בבחי' ברוך שלמטה וא"כ הרי בחי' ברוך שלמטה נמשך ע"י ברוך שלמעלה דוקא כי הבה"ת לפ"ע כמובן מכל הנ"ל וד"ל. וזהו פי' ברוך בכלל בב' מדריגות הללו דרדל"א וכתר דא"א בב' הפי' הנ"ל דהבה"ת הא' ברוך למעלה שיהי' מקורו ברוך בהעלם העצמו' בתחילה כדי שיוכל להיות ברוך למטה באור ושפע וברכה למטה כנ"ל ולפי"ז יתפרש ב"ש כו' שיהי' רדל"א עצמו נק' ברוך היינו שיהי' בהעלם עצמי' דא"ק בחי' מקור ושרש נעלם לזאת הברכה וההמשכה שיומשך אח"כ מרדל"א מהעלם לגילוי להיות שא' והי' העולם וזהו ברוך רדל"א בעצמו תחלה מבחי' עצמי' ג"ר דא"ק ואח"כ יוכל להיות שא' והי' העולם שזהו התלבשות חיצוני' דמל' דא"ק ברדל"א כתר דע"י להיות א' והי' העולם שהן ז"ת שלו שמתלבשים בג"ר דא"א כנ"ל להיות

סג, ב

מזה בנין העולם הנאצל. ועד"ז יתפרש פי' ברוך הוא שיהי' כתר דא"א נק' ברוך בעצמו ממקור הנעלם בג"ר דע"י (או מעצמיות המאציל ממש כמשי"ת באופן שני הפי' בברוך זה שבכל פרט דקאי על כ"א שיש לו שרש נעלם בעצמות ממש ואינן מקבלים זמ"ז כו') דהיינו שיתברך הוא זה מהעלם העצמי' דע"י שיהי' משם שרש להתהוות בחי' העלם רצון זה דא"א שנקרא כתר דא"א ונק' הוא שיהי' משפיע למטה בז"ת שלו להתלבש בנאצלים וכמובן ממשלים הנ"ל וד"ל: