משובח ומפואר

עא, ד

(קיב) משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו פי' אחר שמהולל בפה עמו שהוא בחי' אימא דיצי' הנ"ל אמרו משובח ומפואר בבחי' ז"א דיצירה שהוא בחי' ת"ת בכלל וכמ"ש בסידור. ולהבין שרש הטעם למה נק' ז"א בכללותו בבחי' ת"ת דוקא (וכמ"ש במ"א בפי' מי כמוך באלים כו' דאל חסד אלקים גבורה ות"ת הוא בהוי' דוקא שהוא עיקר בחי' ז"א כידוע). הנה יש להקדים תחלה בשרש ענין מדת התפארת מהו בהיות ידוע שעיקר בחי' התפארת שהוא הפאר והיופי בעצם כמו הפאר והיופי שבבחי' מראה גוונין בציור נאה כאשר הבגד מרוקם ומצוייר בכמה גוונים שונים אז הוא בבחי' הפאר וההדור ויופי שבו להיות נחמד לעין כל רואה ומסתכל ביופי ציורו. והנה ידוע שאין זה רק כשהציור בא בעירוב הגוונין במזיגה נכונה ומדוקדק באופן שהוא נאה ומהודר ומפואר דאם אין הציור רק מגוון א' אין בו הידור ופאר כלל כמו מראה הלובן בלבד. אע"פ שמראהו מבהיק בלבנינותו אין נק' הדר ויופי כלל וכמו"כ במראה אדום לבד או הירוק לבד אעפ"י שהוא נאה במראהו בעצם אבל אינו נק' הידור ופאר ויופי רק כשמעורב בגוונין הרבה זה בתוך זה כמו אודם ולובן וירוק כו' וכה"ג כשמצויירין זה בתוך זה ובאופן שנאות לענין ההידור והיופי בעירוב במזיגה נכונה לא ירבה האחד על זולתו ולא יעמוד ויתערב אחד במקום זולתו אלא כל אחד על מקומו יבא ויחנו יחד סביב עד שבין אמצעות כללותם יחד יהי' נחמד למראה העין בבחי' פאר והידור ויופי גדול וכמו"כ בכל דבר שהוא מעורב וממוזג בכמה מיני הפכים יחד באופן הנאות להיות בו ענין התפארת וההידור נק' תפארת והידור יהי' מה שיהי' בכל חלקי דצח"מ בכל פרטי פרטיהם כמו אילן נאה ובית נאה וכל בע"ח נאה ומהודר הכל הוא רק בהיותו בעירוב כמה הפכים יחד כשהוא ממוזג ביופי והידור גדול כמו איש נאה (כאבשלום שהי' איש יפה להלל) כו' במראה אדום ולבן במזג אופן היופי בתכלית נק' איש יפה ומהודר וכה"ג גם ברוחניות החיות דנפש אדם כמו המדות והשכל וגם בחושים החיצוני' (כראי' בעין שיש בו יופי כמו יפה עינים וטוב רואי שנאמר בדוד) וכמו בקול הניגון שיש בו יופי והידור כשהוא ממוזג בכמה מיני קולות הפכים יחד כקול של מרירות וקול של שמחה במזיגה א' באופן שהוא נאה ויפה שיתפעל השומע בעונג נפלא כמו העונג מפאר והידור יופי הגוון שבבגד ובע"ח ונק' קול ערב ונעים משא"כ כשקולות הניגון בלתי ממוזגי' בכי טוב לענין היופי והנעימות כמו קול א' מבחי' השמחה והתנשאות לבד וקול של שפלות והתעוררות עצב

עב, א

לבד בלתי חיבור ועירוב כ"כ זה עם זה אינו קול יפה ונעים כלל ולא יתפעל השומע בעונג כלל רק כשמעורבים יחד כמה מיני קולות הפכיי' וממוצעים וכל אחד על מקומו הצריך ומתחבר עם הפוכו עד שזה משלים לזה באופן שבאמצעות חיבור כללות מזיגתם יחד אז יהי' דוקא סיבת היופי וההידור והנעימות והעריבות (בל"א זייא פאסין שטארק זה עם זה) וכן במראה הגוונים כשמכווין היטיב טוב החיבור והדיבוק בב' מראות הפכיים (נק' זייא פאסין זייער כו') וכך יובן ענין הפאר וההידור גם ברוחניות יותר כמו במדות שבלב האדם שישנם בפרט בג' מדריגות חלוקות חסד דין ורחמים והוא הנק' ת"ת הממוצע בין חו"ג ובמדה אחת כמו רק מדת החסד הוא רק מראה הלובן בלבד שאין בו יופי והידור כלל אעפ"י שהוא נאה מצד עצמו כנ"ל וכמו איש החסד בטבעו שאין בו בחי' דין כלל ואינו ממוזג מהיפוכו כלל אינו נק' התפארת והידור כי גם שירבה טוב וחסד לכל והחסד הזה מצד עצמו ודאי טוב הוא אך כשאינו ממוזג מהיפוכו הרי יוכל להטיב חסדו גם לרע ושונאו שחסד זה רע הוא לו ולכל העולם היפוך הטוב ואין זה נאה ומהודר כלל בעיני הכל משא"כ כשהוא ממוזג מהיפוכו ממדת הדין ידקדק ויצמצם במדה זו שלא להשפיע טוב למי שאינו ראוי וכאשר ישפיע חסדו הנ"ל באופן הנאות לו הרי זה תפארת שבחס' זה וכמ"ש במשנה איזהו דרך ישרה שיבור כו' כל שתפארת לעושי' כו' כמו העושה חסד ויהי' תפארת לעושי' כשהוא ממוזג מהיפוכו כמו מראה לבן הממוזג מהיפוכו באודם וכן קול השמחה ומרירות כנ"ל וכן להיפוך במדת הדין כשהאיש שהוא בטבע רק במדת הדין בלתי ממוזג כלל מהיפוכו מבחי' החסד (הגם שיש בזה תועלת גדול שיפחדו ממנו שונאיו ולא יעשו עמו רעה או ב"ב ואנשיו לא יצאו לתרבות רעה וכמו מלך במשפט באימתו יעמיד ארץ שאלמלא מוראה איש את רעהו חיים בלעו וירבו הרצחני' כו' אבל בהיפך ברוב אימה ודין בלי חסד כלל ימרדו הכל לפי שתתגבר השנאה ומבואר במ"א שמדת הדין שנאוי ביותר כי תוקף גבורות קשים נאחזי' שם כו' כמו כי שנואה לאה דינא קשיא כו' משא"כ בחי' החסדים גם בהתגשמם הם נחמדים ואהובים וראי' משתויי יין והרצחנים שהמה מאוסים ונבזים ביותר) כמו איש כילי שכילי ורע הוא בלתי משפיע טוב וחסד כלל רק לגרמי' כו' בלתי נאה ומהודר כלל בעיני כל והנה גם הממוצע מאמצעות ב' המדות דחו"ג אינו נק' הידור ותפארת רק כשהוא ממוזג באופן טוב בכל פרטי המעשה עד שיהי' מזה תפארת לעושי' דוקא שאם אינו ממוזג יפה אינו תפארת לעושי' (ותפארת לו מן האדם שיהי' מפואר בעיני הבריות דוקא כמשי"ת בסמוך בפי' מפואר) וכאשר המדות כלולים באופן טוב עד שיהי' הדבר מפואר ומשובח בעיני הכל נק' תפארת

עב, ב

לעושי' ותפארת לו מן האדם כו' אזי לא יצא ויסתעף שום דבר שאינו מתוקן מזה דהיינו שלא יצא שום הסתעפות איזה קלקול רע בין בבחי' החסד ובין בבחי' הדין מאחר שכל א' מזוג וכלול מהיפוכו באופן טוב לא ירבה כח הדין יותר ולא ירבה כח החסד ביותר רק כפי הצריך לאמיתית הענין וזהו עיקר שלימות הדבר ותיקונו וקיומו בלי יפול בו קלקול לעולם משא"כ כשאינו מזוג יפה והי' תוס' מעט באחד מן ההפכיים יצא משפט מעוקם ומעוות לצד מן הצדדין אם לצד החס' כאשר יגבר כח החס' יותר מכפי הצריך כי לא יהי' ממוזג מהיפוכו ע"כ יסתעף החסד שפועל הרע כמו ריבוי החסד לרשעים שמחריבין העולם וגם להיפוך ברבוי הדין ירבו הרוצחים מצד המרידה וכן בצמצום השפע טוב לגמרי רק לגרמי' כו' והנה הדוגמא מכל זה כיוצא בו יובן למעלה בבחי' התפארת דמדות עליונות שנק' בחי' ז"א שהוא בחי' חג"ת שהן מקור כללות הנהגות העולמות דבי"ע כידוע שבחי' יעקב הוא בחי' ישראל דלעילא שעז"א ישראל אשר בך אתפאר בך דוקא כמו למטה יעקב הוא בחיר שבאבות ונק' שלימו דאבהן כי הוא כלול מחו"ג דאברהם ויצחק כמ"ש על עצמו אלקי אבי אברהם ופחד יצחק הי' לי שחסד דאברהם דקדושה הוא קו א' של בחי' חסד לבד בלי ממוזג מהיפוכו כלל כי האבות הן המרכבה לבחי' חג"ת דאצי' ובמדה א' לבד אין בה התפארת כנ"ל ומסתעף ממנו בסוף גם החסד לרעים כמו לטובים כמו אאע"ה איש החסד הי' מטיב חסדו גם לערביים כו' עביד טיבו עם כל ברייתא כו' ע"כ אמר לו ישמעאל יחי' לפניך שהוא מותר חסד דאברהם יחי' לפניך הרי שביקש על ישמעאל (שהוא בחי' חסד דקליפה רק להתייהר כו' וכמ"ש במ"א) וכן יצחק בחי' הגבורות יצא ממנו עשו פסולת גבורות דיצחק בחי' דין קשה ביותר והי' אוהבו כי ציד בפיו כו' ולמעלה הוא שנאוי כמ"ש ואת עשו שנאתי כו' מטעם הנ"ל וכל זה מצד שאין המדות רק בקו אחד בלתי חיבור זע"ז כו' אבל יעקב הוא בריח התיכון בחי' קו האמצעי דת"ת שכלול מב' קוין דחו"ג כמשל העירוב ומזיגה יפה בגוונין וקולות כנ"ל לכך נאמר ישראל אשר בך אתפאר שבו עיקר ענין ההידור והיופי להתפאר בו לזולתו להיותו דרך הממוצע באופן הנאות ביותר שלא לנטות ימין ושמאל אפי' כקוש"י ע"כ אין מסתעף ממנו שום פסולת כידוע ולכך נק' שלימו דאבהן כו' והוא עיקר בחי' התיקון דאדם שהוא בחי' ז"א דאצי' שנא' עליו ישראל אשר בך אתפאר כידוע וד"ל:

(קיג) וזהו פי' משובח ומפואר. שהוא בחינת ז"א דיצי' שנק' מפואר בבחי' התפארת שבמדות עליונים שכלול במזיג' והתכללות מכל ההפכים יחד שאז נק' הדר ופאר (כמו קול ה' בהדר). אך הנה י"ל

עב, ג

למה אמר מפואר בחולם (ולא מפואר במלופ"ם). דמשמע שמפואר בעיני זולתו דוקא שהוא בבחי' פועל יוצא שהוא מפואר ומהודר במקבלים שלמטה הימנו כשמסתכלין בזיו הוד תפארתו מלבד אשר הוא מפואר ומהודר בעצם אבל הרי התפארת אשר הוא בעצם הוא העיקר. ומה שתפארת זה שבעצם הוא התפארת למסתכלים ביופי והידור נקרא מפואר בחולם ואינו רק זיו ואור ממקור התפארת העצמי (שנקרא מפואר במלאפו"ם). דלכאורה לפי עיקר הענין דתפארת במדות הוא דוקא ביופי והידור שבעצם שכלול במזיגה נכונה ומה שממילא מהודר הוא בעיני הרואה נכלל בכללו ככל ענין התפשטות שנכלל בעצם כידוע. אך הנה לפי לשון המשנה שאמר' כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם הרי דקדק יותר בבחי' התפשטות הפאר שיגיע לו התפארת שיפארוהו האדם שיהיה לו תפארת מן האדם דמשמע גם אם היא תפארת לעושיה אם אין תפארת לו מן האדם אינה דרך ישרה שיבור לו האדם כלל דגם מה שנקרא תפארת לעושיה אינה אלא כשתפארת לו מן האדם זולתו ולא כשהיא תפארת בעיני עצמו והענין הוא דבאמת יש במדות התפארת ב' דברים הא' בחי' התפארת בעצם שנק' תפארת לעושיה בלבד ולא לזולתו כמו הציור והיופי מהתמונה הטובה בתואר עצם מדותיו הממוצעים או בהתפארות עצמו שבקולו ודיבורו הנאה וכה"ג בתפארת שבבנין וכליו הנאים כנ"ל. והדבר הב' שהוא העיקר במדת התפארת הוא הנק' התפארות מה שמתפאר בפאר זה לזולתו דוקא איך שהוא נאה ומהודר מאוד וזה עיקר מגמתו שיפארוהו זולתו וזהו מה שיגיע לו תפארת מן האדם כמו שאנו רואים בחוש שעיקר התפעלות מדה זו ועיקר החיות שבה אינו רק כשיגיע לו תפארת מן האדם זולתו דוקא שכאשר יגע בכל מאודו ונפשו לפאר בניניו וכליו אעפ"י שמפוארים המה מאד בעיניו אין זה שלימות התפארת עדיין רק כאשר יתפאר בהם לאחרים וכולם מפארים ומשבחים אז נשלם כל עיקר מדה זו וכמו ר' יוחנן קארי למאני מכבדותא שאע"פ שבגדי רקמה שלו מפוארים בעיניו אם לא ילבשם להראות יופיים לאחרים אינו כלום רק כאשר ילבוש בגדי פאר ויגיע לו תפארת וכבוד מן האדם שיכבדוהו אז עיקר שלימות התפארת והוא הכבוד דבגדי יקר מכבדים אותו בעיני הכל ונמצא דאע"פ שהפאר שמפארים אותו זולתו בא מצד עצם התפארת מ"מ הוא העיקר. (אך במ"א מבואר בענין בגדי כבוד ותפארת שהוא בחי' המקיף שבתפארת במה שהבגד הוא פאר עצמי לפאר גופו של אדם וכמו תכשיטין דעדי זהב שמאירים הפנים אעפ"י שאין בפנים יופי בעצם וכן עטרה של זהב שבראש המלך מכתירו ומפארו והתפארת בעצם שבעטרה זו היא

עב, ד

בהעלם ובא לידי גילוי התפארות לפאר ולהדר למי שנתנה בראשו). (ומבואר במ"א שההתפארות ענין א' עם הכבוד שהוא לרחוקים דוקא ושהרי לעצמו לא יתפאר כלל וכשיש מי שיתפאר לפניו אז יראה לו אותו הפאר כדי להתפאר בו וכן מה שיתפאר אדם במעלותיו בכל מה שעשה בחכמתו וגבורותיו ורוב עשרו והצלחתו וכה"ג הרי זהו עיקר מדת התפארת הנקרא התפארות (בל"א ברימען זיך) כטבע ההתנשאות והנצחון כך הוא הטבע של מדת ההתפארות וזהו ג"כ בבחי' עצם והתפשטות כשאר המדות שעצם הטבע להתפאר שכל חיותו בזה ולפ"ע זה העצם כן יהי' התפשטות גילוי התפארותו וערך התפעלות נפשו במה שמפארים ומהללים אותו כו' והוא בחינת שליש ת"ת האחרון שהוא בחינת נה"י דת"ת כמ"ש במ"א. וכמו שאמרה דבורה לברק אפס כי לא יהיה תפארתך על הדרך כו' וכך הוא בכל מדה כמו האהבה וניצוח כשבאה להתפשטות במקבלים דוקא נשלם עיקר מציאותה כו'). ומעתה יובן הדוגמא מכל זה בבחי' מדת התפארת למעלה כמ"ש לך ה' הגדולה והתפארת וכמו ישראל אשר בך אתפאר שזהו בחינת התפשטות התפארת שמתפאר בתפארת ישראל העצמי לזולתו דודאי גם טרם הגלות נגלות תפארתו למטה הי' בו התפארת בעצם כנ"ל בבחי' התפארת העצמי שבמדות העליונו' דז"א שנק' ישראל דלעילא אך שהי' כלול בעצם ולא נתפשט עדיין למטה. וכמ"ש אשר בך אתפאר אתפאר למקבלים והוא לאותן שמסתכלין ונהנין מזיו הוד תפארתו והן כמו הנשמות ומלאכים שמהללים ומפארים אותו כמ"ש משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו שזהו בחי' ההתפשטות וההשפעה דעצם התפא' ממש כשמאיר הארתו בנשמות ומלאכים כשמסתכלין בו אז נקרא הארת הת"ת אשר יתפשט אורו במקבלים שלמטה הימנו מעצם תפארתו כו' כמו שידוע בענין לאסתכל' ביקרא דמלכא הנזכר בזוהר תמיד שפי' יקרא דמלכא הוא בחי' התפארת דז"א שנק' מלכא עילאה כמ"ש מלך ביופיו תחזינה כו' ולאסתכלא ביקרא דמלכא היינו בחינת הסתכלות הנשמות ומלאכים שנהנין מזיו הוד אור פני מלך חיים כאשר אנפהא דמלכא נהירין בבחינת התפארת העצמי שבמוחין ובמדות כו' ומהסתכלות זאת יבא סיבת השבח והתפארת שכולם משבחים ומפארים ומהללים אותו וכמ"ש ומהללים לשם תפארתך כו'. וזהו העיקר במדת התפארת וכמ"ש אשר בך אתפאר כנ"ל בענין ותפארת לו מן האדם ובפרט כאשר רחוקים וזרים יהללו ויפארו יותר הוא בפנימי' המדה בעיקר ושרש התפארת (וכמ"ש במ"א בענין מ"ש בזוהר דכאשר אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול כו' אסתלק יקרא דקוב"ה כו' ומזה הי' סיבת מ"ת שהתו' היא בבחינת התפארת כמ"ש והיא

עג, א

תפארתך כו'). וזהו פי' משובח ומפואר בחול"ם דוקא שהוא בחי' ההתפשטות של התפארת שמפואר בו בעיני זולתו המקבלים ומסתכלים בעצם תפארתו והוא בא מצד בחי' ההתפארות שבתפאר' העצמי להיות חפץ להתפאר שהוא בחי' שליש ת"ת האחרון דז"א שמשם מקבלת המל' שהוא בחי' נפש דוד להלל ולשבח בשירות ותשבחות וכמ"ש למען יזמרך כבוד כו' ואמנם זהו העיקר שלימות הת"ת העצמי כמבואר למעלה. ובזה יובן לשון המשנה איזהו דרך ישרה שיבור לו האדם דלעילא בחי' ז"א (כי האשה שהיא בחי' המל' נקנית בשלשה דרכים כלולים מחג"ת דז"א ובפרט בלמ"ד כלים דז"א שהן למ"ד מעלות דהמל' נקנית בהן וכמ"ש במ"א בענין ל' הגבורי' אשר לדוד כו') ודרך ישרה הוא בבחי' ת"ת דנוק' שנק' דרך כמ"ש הנותן בים דרך כו'. כל שהוא תפארת לעושיה למי שעשאה כלי והוא בחי' ההתפארות הנ"ל שהוא מבחי' שליש התחתון דז"א שמשם בנין הנוק' (כידוע דכתר דנוק' דבוק בחזה דז"א כמ"ש בע"ח בפי' לעולם ה' דברך נצב בשמים) ותפארת לו מן האדם מאדם תתאה שהוא בחינת המלכות ונשמות הכלולים בו שאז דוקא נשלם עיקר פנימי' הת"ת וכמ"ש אשר בך אתפאר כמ"ש כחתן יכהן פאר כו' בזמן מ"ת וזהו ע"י תורה ומצות שהתורה הוא מעצם הת"ת ודרך ישרה היינו במצות המלך מגיע לו תפארת מן האדם בגילוי אורות בכלים מכלים שונים בכל מיני פאר כי בכל מצוה יש יחוד זו"נ שהוא בחי' יחוד ת"ת ומל'. (ויותר נכון כמ"ש במ"א בענין כתר תורה שהוא ת"ת דאימא כתר דז"א וזהו עוטר ישראל בתפארה כו' וזהו ענין תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם ת"ת דז"א כתר לנוק' כתר מל' מתנית' מלכתא וד"ל. ורבי הי' כולל כללות תושבע"פ מל' קרינן לה ע"כ נרמז במאמרו זה שורש תושבע"פ שמקבל מתושב"כ שהוא ת"ת ומל' כידוע):