יום ליום יביע אומר

יד, ג

(כו) יום ליום יביע אומר. פי' בזוהר שם וז"ל יום ליום השתא משתעי קרא באורח פרט איך השמים מספרים להאי כבוד ואיך האי רקיע נגיד להאי טלא כו' ואמר יום ליום יומא ליומא ודרגא לדרגא אוחו לאתכללא דא בדא ולאתנהרא דא מן דא מהאי ספירו דמנהרי ומנצצי שמים להאי כבוד יביע כמד"א מבע יתעבד כו' אוחו לאנהרא דא בדא ע"כ. הנה עיקר כללות המכוון במאמר זה הוא במה שמפרש יביע לשון מהירות כמו מבע כו' ובל' התרגום אוחו ל' מהירות כתרגום וימהר

יד, ד

ואוחי כו' וכידוע ור"ל בתוכן הכוונה דיום ליום יביע בשבת דוקא דנגידו דהאי טלא נמשך ממקור התענוג העליון הפשוט והשמים מספרים להאי כבוד ע"כ אוחו לאתכללא דא בדא במהירות בלי עיכוב וגם לאתנהרא דא מן דא בדרך עו"ע אוחו במהירות וכולל ב' ענינים ההתכללות דא בדא והשפעת עו"ע וגם בבחי' קוין מתנהרין זמ"ז ומנהרין זל"ז כמ"ש תחילה לאתנהרא דא מן דא ובסיפא לאנהרא דא בדא וכ"ז דוקא במהירות בלי שיהוי ועיכוב כלל משא"כ בשאר יומין דחול אין כ"ז בא במהירות כלל רק בשבת יום ליום יביע כו' וזהו תוכן פשט המאמר. ולהבין ביאור ענינו צריך להקדים תחילה איך שזולת יום השבת אין השפע בא במהירות כ"כ ולכאורה אנו מוצאים גם בשאר שפע שתבוא במהירות גדולה כמו השולח אמרתו כו' עד מהרה ירוץ דברו שנמשך במרוצה ובמהירות וכן בגשמי ברכה הרי יורדין במהירות ולכך נק' גבורות גשמים שיורדין בגבורה כלומר בהתגברות שבא במהירות כי כל שפע שיורד בבחי' התגברות יורד במהירות גדולה כמו שטף מים רבים שנמשכין והולכים במהירות כו' (וכן כל גבורות כח הבא ברשפי אש חמימות שבדמים יש בו מהירות ביותר כטבע החיה שמזג דמה יותר חם מבחי' הגבורות יותר קלה ברגליה לרוץ במהירות מן הבהמה וכן האשה מן האיש וכן החמימות שבזרע שיורה כחץ) אך הנה תחילה י"ל בענין השפע שהוא היפוך המהירות לגמרי אלא אדרבה שיוכל להיות בה מניעה ועיכוב בקל ועיכוב זה היינו שמתעכב השפע במשפיע ואינו יורד למקבל כלל וגם שכבר נמשך השפע אבל נשאר באופן מדריגתו כמו שהוא למעלה במשפיע שאין זה חסד כלל למקבל ודוגמא לדבר זה יובן מענין א' המבואר במ"א באריכות בענין יברכך בכל אשר תעשה דלכאורה זה אינו מובן דלמה צריך לברכה הלא מזונותיו ש"א קצובי' לו מר"ה וכבר נגזר כדי מידתו בר"ה ומה יועיל שיעשה הרבה או מעט לא יוסיף ולא יגרע מקצבה ומדה לפרנסתו שנגזר בר"ה וממילא אינו מובן ענין הברכה במעשיהו כי גם הברכה קצובה ולא יתוסף לו יותר מכפי המדה וגם זה אינו מובן דאם מדתו קצובה למה אמרו אדם נידון בכ"י לפרנסתו וכמ"ש נותן לחם לכ"ב ובכ"י ויום זן ומפרנס כו' ואיך שייך דין אחר גמר דין שבר"ה (ור"ה סבא הי' מבקש טרף מזונו לפני אכילתו גם כשמוכן ועומד כל הסעודה) אך זה יתורץ בענין הקדמה א' דבחי' חסד עליון דא"ס ב"ה יורד ונמשך בבחי' ההשתלשלות עו"ע מאצי' לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשיה עד החסד הגשמי ליתן טרף ומזון לבנ"א ובהמה כמ"ש נותן לחם לכ"ב כל"ח כו' ואנו אומרים בבהמ"ז הזן את העולם כולו בחן ובחסד וברחמים הוא נותן לחם כו' וזה אינו מובן דמשמע שנותן לחם בחסד וכי יתכן שנותן לחם בלא חסד

טו, א

דודאי נתינת הלחם הוא החסד ומאי קאמר שנותן לחם בחסד אלא הענין הוא דמה שהחסד בא לכלל נתינת לחם בגשמיות זה חסד גדול הרבה יותר מגופו של חסד זה שנותן הלחם ויובן עד"מ איש חסד וטוב שעולה תמיד בלבו ורצונו להטיב אמנם הוא בעל חכ' מופלג ועושר מופלג ובעל מדות טובות לקרב הבריות וכה"ג וכאשר ירצה להטיב חסדו יוכל להיות שיהי' משפיע שכל וחכמה מחכמתו המופלגת ואז החסד רוחני בשכל וחכמה ואם יבוא אדם שצריך לממון ישפיע לו ממון וכל חפצו בפרנסתו וצרכיו הגשמי' ויש אדם שיקרבנו באהבה וחיבה מטוב לבו וימשיך לבו באהבה אליו ונמצא ג' מיני חסד מחולקים שכל ואהבה וממון ולחם וכה"ג וכולם ממקור א' נובעים והוא רק מטבע הטוב להיטיב שבלבו וא"כ כאשר עולה ברצונו להיטיב חסדו מעלה במחשבתו להשפיע מחכמתו שזהו העליון יותר ואח"כ ישפיע אהבה שבלבו ואח"כ החסד בפו"מ במעשה כמו לחם ומזון ואמנם אנו רואים שעיקר החסד הוא כשבא בפו"מ להחיות רוח שפלים בלחם ומזון וצרכי הגוף וחיי פרנסתו בגשמי' דוקא וע"כ בחסד בפו"מ דוקא שם ניכר עצם רב טובו וחסדו שבלבו יותר משפע שכל וחכמה גם שהוא רוחני וא"כ מה שהשפיל א"ע לעשות חסד בפו"מ זהו הוראה גמורה על עצם התגברות חסדו. והנמשל מובן למעלה בבחי' חסד עליון דאוא"ס שבלב העליון דאדה"ע בחי' ז"א שכלול מג' מדרגות חב"ד חג"ת נה"י כו' וחכ' שבחסד זה שבלב דז"א הוא המשפיע מקור כל שכל וחכ' בג"ע דבריאה ובחי' חג"ת כו' הוא המקור המשפיע אהבה כו' בעולם היצירה ובחי' השפעה שבמעשה הוא בחי' נה"י כמו שפע הממון והלחם שנק' חסד בפו"מ הוא מקור לכל שפע דעולם העשי' כידוע דמבחי' ל' כלים דז"א נעשה נר"נ בבי"ע אימא מקננא בכורסיי' וז"א ביצירה כו' שהמוחין מאירים בנשמות דבריאה כמשל שפע שכל וחכ' ושפע המדות במלאכי' דיצי' באהוי"ר ושפע החסד שבפו"מ נמשך בעשי' עד השפעת החסד הגשמי כשפע הפרנסה ליתן לחם לכ"ב כו' אבל בחי' עצם החסד וטוב שבלב אדה"ע דאצי' בחי' היולי הוא להיות ממנו מקור מוצא לכל מיני חסדים רוחני' וגשמיי' שוים ממש כי אינו רק מצד עצם הטוב להיטיב וכמ"ש טוב ה' לכל רק שהוא בא ראשון לשפע רוחניות דשכל ואח"כ במדות ואח"כ במעשה כו' וא"כ יוכל להיות שגם שעלה ברצונו הטוב להיטיב חסדו בפשיטות היולי שיהי' רק במח' להשפיע שכל וחכ' שהוא חסד אלהי להיות מקור להשגת הנשמה בג"ע דבריאה ולפעמים יורד עוד בהתלבשות למטה להיות מקור לאהוי"ר במלאכים דיצירה אבל יכול לישאר כך למעלה בבריאה ויצירה ולא ירד למטה ממש להיות החסד בעשיה בפו"מ בפרנסה בלחם גשמי כמ"ש נותן לחם כו' וזהו מארז"ל אדם נידון בכ"י להיות חסד אלקי דאצי' יורד למטה מטה בחסד

טו, ב

גשמי בפו"מ בפרנסה ולא ישאר למעלה ברוחניות בשרש נשמתו בבריאה ויצירה בג"ע או בתורה ותפילה כו' (וכמ"ש במ"א) והיינו ג"כ מ"ש הזן את העולם כו' דנותן לחם בחסד דזה שבא החסד לכלל נתינת לחם בגשמיות זהו עצם רב חסדו במה שהשפיל א"ע ולא נשאר החסד ברוחניות עד"מ מלך שמשפיע לעני לפ"ע יותר גדול מרב שפעו לשר גבוה כו' וזהו בחן ובחסד וברחמים נותן לחם כו' לפי שיש חסד שאינו נותן לחם בגשמיות אלא נשאר ברוחניות כנ"ל וד"ל:

(כז) ואחר הקדמה זאת יובן מתוכו ענין זה שיוכל להיות שאור החסד עליון דאצי' יתעכב וישאר למעלה ואינו יורד למטה בהתלבשות כ"כ שהרי ז"ש אדם נידון בכ"י הוא שנידון בחכ' ומשפט אם ירד אור החסד עליון דאצי' למטה מטה כנ"ל בהיות שצריך אור החסד ההיולי העליון דאצילות שכולל כמה מיני חסדים עד אין שיעור לבוא בצמצום תחילה בשכל ומח' ומן המח' לירד לדיבור ומן הדיבור למעשה שזהו בחי' בי"ע ויוכל להיות שישאר בשכל ומח' ולא יבוא בדיבור ואז החסד הוא ברוחניות בעולם הבריאה שהוא החסד שיהי' בעל תורה וחכמה כו' וגם אם ירד ליצירה בבחי' דיבור לא יבוא לידי מעשה בבחי' חסד דעשיה אלא נשאר ברוחניות דעולם היצירה דהיינו רק אהוי"ר בתפילה כו' ועד שיתלבש בחסד בפו"מ וכ"ז מפני שאין בשפע זו ענין הכרחי בהתלבשות בשכל ומחדו"מ שהרי יוכל אדם לעצור השכל מלבוא במח' ולעכוב ולעצור המחש' שלא יבוא בדיבור ומכש"כ מדיבור שלא יבוא למעשה (וכמ"ש במ"א בענין קץ משיח דלבא לפומא לא גליא כו' ונשאר בלב ולא בא בדיבור ע"כ כמה קצין היו ולא באו לידי פו"מ כי נשארו ברוחניות דעולמות העליונים כמו קץ משיח שבשנת ת"ח כו') וכ"ז מפני שאין השפע הולך במהירות דרך עו"ע משכל למח' כו' וכל עילה יוכל לעכב אור שפעו בעצמו ולא ירד לעלול המקבל כו' אלא ישאר באופן מדריגת המשפיע וזהו ענין הנ"ל במ"ש יום ליום יביע כו' שזולת יום השבת אין אור השפע הולך במהירות מעילה לעלול אלא אדרבה היפוך המהירות שהוא העיכוב והמניעה בקל שלא ירד לעלול המקבל כנ"ל וד"ל. והנה מלבד שיוכל להיות עיכוב ומניעה בהילוך השפע מעל"ע אלא שצ"ל שהות זמן מה בכל עילה לשפוט הדבר אם יבוא אור השפע לעלול אם לאו ועיקר עיכוב זמן המשפט שמתעכב יותר שם מבכל עו"ע הוא בסוף מעשה דוקא כאשר צריך הדבר להיות בפו"מ אז יתעכב בזמן רב במשפט אם יבוא הדבר לידי פו"מ כו' דהנה לכאורה י"ל במ"ש אדם נידון בכ"י שהמשפט והדין הוא במה שהחסד אלקי דאצי' יבוא למטה בהתלבשות בחסד גשמי כנ"ל דממ"נ הוא אם ראוי הוא מצד מעשיו לאותו החסד למה צריך דין ומשפט שיבוא בהתלבשות

טו, ג

מרוחניות לגשמיות ודאי עיקר החסד לפי אופן המקבל דוקא ואם אינו ראוי לחסד זה גם לחסד ברוחניות אינו ראוי ואיך יתכן שידונו אם יבוא החסד מרוחניות לגשמיות אלא בהכרח לומר שיוכל להיות שראוי לחסד ברוחניו' ולא לחסד בגשמיות וזה אינו מובן לכאורה דודאי חסד רוחני בקרבת אלקים בתורה ותפילה הרבה יותר נעלה מכל חיי העוה"ז בפרנסה וכה"ג. אך הנה יובן בהקדם תחילה בענין מלך במשפט יעמיד ארץ שעיקר המשפט הוא בסוף מעשה דוקא וגם מה שאדם נידון בכל יום הוא על המעשה וכמו שמצינו בכמה מקומות שהמעשה עיקר בכל הענינים שבתו"מ וכמ"ש בזוהר דהרהור לא עביד מידי בעובדא תלי' כו' וכתיב סוף דבר כו' את אלהים ירא כו' ואת מצותיו שמור במעשה דוקא כי זה כל האדם דמשמע כל האדם שבכל פנימי' דרצון ושכל ומדות הכל תלוי בסוף מעשה דוקא ולא המדרש עיקר אלא המעשה והלומד שלא ע"מ לעשות כו' וכידוע דהיום לעשותם ולמחר לקבל שכרם והשכר תלוי במעשה דוקא לפי שסומ"ע דוקא עבמח"ת ע"כ הסוף מעשה עיקר ומקור גם לתחילת הרצון והשכל וכו' הרוחני' וזהו טעם דמ"ד ארץ קדמה לשמי' כידוע וז"ש מלך במשפט בסוף מעשה דוקא בזה יעמיד ארץ כו' וד"ל. וביאור טעם הדברים הנה אנו רואים שהמעשה הוא העיקר יותר מן הרצון והשכל כו' שהרי אדם שידין בעצמו באיזה דבר ענין מה אם ראוי אם אינו ראוי הנה תחילה יביא אותו הדבר ברצונו אם לרצות בו אם לאו ומשפט זה אם יהי' לו רצון בד"ז ודאי ישפוט רק ע"י השכל שיפקח בעין שכלו היטיב אם ראוי אותו הדבר שיהי' לו רצון בו אם אינו ראוי ולא ירצה בו כלל ואם אינו ראוי ונכון עפ"י שכלו מיד יסלק רצונו ושכלו ממנו ואם יוכשר בשכלו ישפוט עוד הפעם אם להביא הדבר ברעיון המח' לפקח בכל פרטיו כי גם שהוכשר כללותו בשכלו עדיין מסופק בו אם לחשוב בו דרך פרט כי המחשבה למטה מן השכל ובא בהתגלות דרך פרט יותר ע"כ צריך משפט בישוב הדעת הרבה יותר ממשפט ראשון שבשכל על הרצון כי גם אם עלה כבר הרצון ומביא לרצון זה במשפט בשכל אם ראוי לרצות בו אין המשפט מתעכב כ"כ כי במהירות ישפוט השכל להן או לאו אך משפט הב' משכל למח' מפני שבא הדבר יותר למטה בפועל הגילוי צריך להתיישב במשפט זה יותר ויוכל להיות שיסיח מחשבתו ממנו לגמרי כי גם שהוכשר במשפט השכל ישאר בו הספק אם להביאו במח' וכל שבא הדבר למטה בגילוי יותר צריך משפט זמן רב יותר ובקושי יותר עד שיוגמר להן או לאו וכמו ממח' לדיבור שאנו רואים שכל מה שיעלה ברצון או שכל ומדות שבלב בהחלט גמור עכ"ז כשצריך להביא הדבר הזה בדיבור הרבה ימים ישפוט ברצונו ושכלו ולבו אם להביא הדבר בגילוי ובדיבור לזולתו כי גם שבעיניו זה הדבר נכון מאד בלי ספק אך להביאו בגילוי בדיבור שזהו

טו, ד

פסק הדבר ביותר גילוי אז דוקא יפול ספק על שכלו בדבר זה אולי לא נכון הוא כמו הדיינים המעיינים ונגמר הדין אצלם במוחם ולבם וכשבא לפסוק הדבר לזולתו בדיבור יתיישבו הרבה יותר משהי' ישוב ושיקול דעתם בעצם הענין במוחם ולבם וכענין לבא לפומא לא גלי' כנ"ל וכמו שצדיק ורשע לא קא' כלל כי ההוא אמר כו' שהדיבור פסק המוחלט יותר מפסק השכל והרצון ע"כ יפול ספק בשכל כשצריך לדבר כו' ויכול להעלים הדיבור זמן רב מאד כו' או לא ידבר כלל ומכש"כ כשצריך האדם להביא מן הדיבור אל המעשה בפו"מ שאז נעשה שיקול הדעת ומתעכב זמן רב יותר מן המחשבה אל הדיבור כמו הדיינים גם שפוסקים בדיבור כשצריכים לפסוק למעשה אז עיקר המשפט כי גם שראוי לומר בדיבור עכ"ז למעשה בפו"מ יפול למפרע ספק ויכול להיות שלא יתכן לבוא הדבר כלל במעשה גם שהוא ראוי בשכל ודבור אבל למעשה א"א לסמוך ע"ז וכמו וינחם ה' כו' דאעפ"י שנאמר ההוא אמר ולא יעשה וכמו"כ דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם מ"מ יכול להיות שבא המשפט לחסד ודין בשכל ודיבור אבל לא למעשה כלל כי למעשה להיותו העיקר לכולם מטעם הנ"ל דסוף מעשה עבמח"ת שתחילת הרצון אינו רק בשביל המעשה ואם לא המעשה לא הי' עולה הרצון א"כ בבוא דבר הרצון הזה בפו"מ אז עיקר המשפט הרבה יותר ממשפט הראשון בשכל אם יהי' לו רצון אם לא ומזה הוראה גמורה ע"כ ענין הנ"ל במעשה שהוא העיקר וכך במה שאדם נידון בכ"י על פרנסתו במעשה החסד גשמי זהו מקורו ועיקר המשפט הראשון דחכ' שבחסד דז"א בב"ד העליון דאצי' אם ירד מאצי' לבריאה ומבריאה ליצירה כו' שהוא בשכל ומחו"ד כו' דהגם שיש דין ומשפט בין כל מדריגות עו"ע ברצון ושכל ומחו"ד כנ"ל עיקר העיכוב יותר הוא כשצריך לבוא בפו"מ מטעם הנ"ל. ובזה מתורץ הקושי' דממ"נ הנ"ל שהרי יוכל להיות שראוי לחסד רוחני ולא לחסד גשמי כי כאשר מגיע המשפט לפו"מ יעוכב שם דוקא ולא יבוא למטה כלל והגם שבודאי חסד רוחני דתורה ותפילה יותר גבוה כו' מ"מ על המעשה שעבמח"ת המשפט בקושי בא יותר ממשפט החסד ברוחניות מטעם הנ"ל וז"ש סוף דבר כו' כי זה כל האדם דתורה ותפילה שברוחניות מטעם הנ"ל וד"ל:

(כח) ומעתה י"ל בכללות ענין המאמ' הנ"ל איך שבשבת יביע אומר דאוחו לאתכללא דא בדא ולאתנהרא דא מן דא כו' ולתרץ הקושי' דלעיל גם בימות החול לפעמים נאמר השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו והוא בהתגברות החסד עליון כו' שכל בחי' התגברות יורד במהירות ובמרוצה בלי עיכוב בנתיים כלל והלא מבואר למעלה דכל שצריך השפעה למטה בהגשמה יותר יעוכב וא"כ איך אמר עד מהרה ירוץ דברו וכה"ג יובן בשבת למה אמר יביע דאוחו במהירות

טז, א

בלי עיכוב כלל וכלל שזה סותר לכאורה כל ענין הנ"ל בפי' מלך במשפט כו' ובפי' הזן כו' בחן ובחסד נותן לחם כו' אך הנה יש להקדים תחילה הקדמה א' בשרש ענין המניעה ועיכוב הנ"ל בין כל מדריגה ומדריגה שזהו רק מצד שרש התחלקות הרצון בחכ' כמו משפט ודין הראשון אם יהי' לו רצון בדבר זה ענין המשפט הזה אינו רק ששופט בשכלו אם יש תענוג בדבר זה אז ישרה הרצון בו ואם לאו לא ירצה בו ולכאורה מאחר שהתענוג עצמי מה יועיל משפט השכל לגזור שאין זה תענוג או שזהו תענוג אלא ודאי שאין התענוג עצמי רק שנעשה עפ"י גזירת השכל וזהו הנק' בחי' התחלקות המשכה שבתענוג הן או לאו והוא בחי' חו"ג שבתענוג בחי' החסד הוא המשכת אור התענוג ובחי' הגבורה מניעת המשכה שלו וממילא יש הן או לאו ברצון כי התענוג והרצון א' הוא כידוע ובחי' הדין והצמצום בתענוג ורצון או להיפוך אינו בא רק מצד כח החכ' שנק' כח המשכיל הנעלם שמשם נמדד אופן התענוג והרצון איך ובמה כמו במשקולת מאזניים ממש וזהו הסיבה לעיכוב הדבר בראשית התהוות רצון ותענוג לדבר זה שהוא מפני שמתעכב זמן המשפט לשקול כמה פעמים עד שהשכל גוזר שיהי' לו רצון ותענוג בדבר ונמצא המשכת התענוג והרצון באופן מיוחד עפ"י גזירת השכל ובהכרח שיש אליו מנגד שהוא אופן דבר היפוכו שבו יפול הצער והעדר הרצון וכך הולך ונמשך למטה מטה דהיינו אחר גזירת השכל כשבא במחשבה יותר מתחלק באופנים שונים מיוחדים ע"כ המשפט שם יותר בעיכוב כי נתרבה שם הצמצומים והדיני' יותר להיותו בא בהתחלקות פרטיהם והוא בא בדבר שהוא בגילוי יותר שהוא המח' שכל שבא הדבר למטה יותר יותר יתעורר הצמצום והדין בתחילת הרצון ותענוג עד שכאשר צריך לבוא לידי מעשה שם מתעכב המשפט יותר מכל המדריגות בהיות שכל מה שירד התענוג והרצון בשכל ומח' ומדות ודיבור שלא הי' רק דרך מעבר רק כדי שיבא למעשה ע"כ במעשה עיקר המשפט דהיינו ששם תכלית הדין והצמצום כי כל דבר שהוא עיקר וסוף הכל יותר בו יעוכב לשפוט בכל מיני חומרות ודינים יתירים כי בו תכלית ירידת הרצון והתענוג באופן מיוחד שבפו"מ ששם הדין והצמצום כי כל דבר שהוא עיקר וסוף הכל ע"כ צריך לשקול הדבר בישוב זמן רב מכולם כי אין אחר מעשה כלום וכו' אך כ"ז ביומין דחול שחפץ חסד העצמי שבעצמיות המאציל שמחמתו עולה ברצונו וחכמתו להאציל ולברוא כו' ולחדש בחידוש מע"ב בכ"י בא במשפט באופן מיוחד ולהיות כן ודאי א"א שיוכלל ב' הפכי' כמו חו"ג שברצון ותענוג וחו"ג שבחו"ב ומדות ומכ"ש במחדו"מ כו' אלא אדרבה יש דין ומשפט בין כל מדריגה כנ"ל וכמו קו הימין חח"נ אינו מתכלל עם היפוכו בג"ה וגם קו האמצעי

טז, ב

מובדל בפ"ע והן כל וי"ו ימי המעשה שכל יום מובדל בפ"ע כמו יום א' הוא מבחי' החסד כו' ויום הב' היפוכו מבחי' הגבורה והעונג והרצון שבחו"ב הפכיי' הם זה העונג הוא בחסד דוקא כמו יהי אור וזה העונג בבחי' הדין והצמצום דוקא כמו יהי רקיע להבדיל כו' וכה"ג כל וי"ו ימות החול בכל מיני פרטיהם הכל בא בהתחלקות שונות מצד שרשם בהתחלקות התענוג ורצון לדבר זה בפרט ואין העונג שבדבר פרט זה משתווה כלל לעונג שבדבר הפרטי זולתו והוא עצמו הטעם שאין השפע ממדריגה למדריגה בא במהירות אדרבה בצמצום ודין כו' אבל בשבת הוא בחי' התכללות מכל ההפכיים כא' ממש מב' טעמים הא' מטעם עליות כל העולמות שעולין כולן כא' ממש כמ"ש וירא את כל אשר עשה והנה טוב מאד וא"כ עולה התענוג מכל אשר עשה כאלו הוא עונג מדבר א' אעפ"י שיש הרבה הפכיים כמו עונג שבחסד עם עונג שבדין זהו בבחי' ירידתם למטה אבל בעלותם למקור התענוג הכולל שניהם שווים ממש בלתי נפרדים כלל וכלל כמשל המלך שמקבל תענוג בנפשו מטוב וחסד שנעשה לאוהבו ובאותו אופן התענוג ממש הוא מתענג מהדין ועונש שנעשה לאויביו וכן האדם ישמח בהצלחת אוהבו ובמפלת שונאו בשמחה ועונג א' ממש לפי שבתענוג ההיולי דעצמיות הנפש אין העונג שבחו"ב הפכיים כלל ולכך גם בעליות התענוג מכל אשר עשה הכל מתכלל כא' ממש בעונ"פ והיולי וכן התענוג בשביתה שבא אל העצמות הכל משתווה בין ששובת ממלאכת הרוחני' מעולם האצי' שנק' נייחא דנשמתא בכלל בין שביתה ממלאכה הגשמי' דעולם העשי' כו' על שניהם אמר בשוה כי בו שבת וינפש כי לגבי העצמות דוינפש הכל שוין מטעם הנ"ל וד"ל וכמו"כ ג"כ בבחי' ירידת אור העונג והשעשועי' העצמיי' ביומא דשבת אחר עליית התענוג שבמע"ש כידוע בענין ב' שבתות כהלכתן כנ"ל בפי' וקראת לשבת עונג ודאי דלגבי' דוקא מתכללים כל התענוגים פרטים שבכל מדריגה דג' קוים וכל פרטיהם במהירות עצומה לאתכללא דא בדא ולאתנהרא דא מן דא כמשל ריבוי ניצוצין מחולקין שבהגיען סמוך לשלהבת גדולה יומשכו כולם באחדות והתכללות א' למקורם כו' וענין המהירו' בהתכללותם לגבי מקור כל התענוגים בא ג"כ מצד התגברות רשפי אש התענוג כי כל תענוג שבא ברשפי אש יוצא בתוקף המהירות עד שלא יוכל לעמוד על נפשו כלל לעכוב ולעצור רוחו כו' כך כאן שאמר יביע אוחו בלתי יוכלו לעמוד על עצמו כו' מטעם התגברות רשפי אש התענוג העצמי שבעצמות המאציל שיורד מעולם התענוג שבא"ס עצמו (וכן השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ בא ג"כ מעצמות השעשועים שבתורה כמ"ש בפי' אמ"ר כו') וזהו שאנו אומרים אנפהא דמלכא נהירין וכל דינין

טז, ג

מתעברי' כו' שאין בחי' דין וצמצום כלל בשבת שכל הדיני' נמתקי' בעצמות התענוג כמו שהמלך בעצמות תענוגו כל מקטריגי' לא יבואו לפניו כו' וזהו ג"כ הסיבה שאין מונע כלל וכלל לירידת השפע ממדריגה למדריגה בלי מונע ומעכב השפע כלל בשיקול מדה"ד מאחר שאין דין בשבת ע"כ אין דנין בשבת ולכך מיד שעלה ברצון העצמי ממקור כל התענוגים כך יגזור השכל מיד ומיד יבוא במח' ודיבור ומעשה בלי עיכוב כלל גם במעשה והרצון והמעשה בא במעט רגע א' ממש מעוצם המהירות מטעם הנ"ל דלגבי עצמות התענוג תחילת הרצון וסוף מעשה כאחד ממש וא"צ עיכוב במעשה יותר אלא הכל שוין כנ"ל וד"ל:

(כט) ומעתה יש לבאר לשון המאמר דרך פרט דהנה מ"ש בתחילת המאמר השתא משתעי קרא באורח פרט יומא ליומא והזכיר ב' עניינים איך שהשמים מספרים להאי כבוד ואיך דהאי רקיע נגיד להאי טלא שזהו עדיין רק בכללות אור השפע מעצמות התענוג הפשוט שבעצמות אא"ס ממש אלא שמספרים לכבוד הן השמים העליונים ונגידו דהאי טלא הוא ע"י רקיע וידוע דשמי' ורקיע א' הן וכמ"ש יהי רקיע כו' ויקרא אלקי' לרקיע שמים רק שהשמים הן ברוחני' כלול מאש וממים וכתי' כעצם השמים לטוהר ורקיע פרוס בהגשמת דבר מה וכמ"כ לענין ירידת אור העונג העליון העצמי השמים מספרי' ומנהרין ומנצצין כו' ורקיע מוריד הטל העליון שיבוא למטה בהתלבשות כו' וכ"ז דרך כלל עדיין ואח"כ נמשך מבחי' עצמות התענוג בכל פרט ופרט שבאורות העליונים דהיינו מיומא ליומא ועזקא לעזקא הזכיר כאן ב' דברי' יומא ועזקא שהן בחי' התיקון דיושר שנק' יומא כמ"ש ויקרא לאור יום והוא בחי' אור בכלי שבא דרך קווין חח"נ מימין כו' ועזקא הוא בחי' העיגולים דתהו זת"ז כו' ובכולם יביע אומר במהירות כו'. (וז"ש השולח אמרתו ארץ קאי בבחי' ח"ת דמל' כמשי"ת) אוחו לאתכללא דא בדא ולאתנהרא דא מן דא מההוא ספירו ונהירו דמספרים שמים כו' פי' לאתכללא הוא בחי' התכללות ב' הפכים כנ"ל או התכללות עליון בתחתון ותחתון בעליון שזהו לאתנהרא דא מן דא שא"א לומר שאין הכוונה רק על קבלת המקבל מן המשפיע בבחי' עו"ע שא"כ מאי דא מדא דמשמע ששניהם מקבלים זמ"ז אלא כמו שהתחתון מקבל מעליון כך העליון מקבל מתחתון ושניהם נק' משפיעים ושניהם נק' מקבלים שכ"א מקבל מה שאין בו וכמו"כ בב' הפכי' מקבל כ"א מזולתו ההפכי שנכלל בו ומאמצעות חיבור שניהם נק' שלימות לפי שבחי' שלימות העצמי' מאיר בהם מלמעלה והוא מ"ש מהאי נהירו וספירו דשמים מספרים כו' ע"כ אוחו במהירות לאתכללא כו'

טז, ד

דרך פרט דוקא והוא מיומא ליומא כמו בחח"נ מחכ' לחסד ומחסד לנצח עליון בתחתון ותחתון בעליון נק' לאתנהרא דא מן דא והתכללות קו הימין חח"נ בקו השמאל בג"ה וכה"ג בכל פרטי התכללות שבי"ב ג"א כידוע וכמו"כ בהתכללות דעיגולים הגם שמובדלי' זמ"ז אופן בתוך האופן מתכללים מעליון לתחתון ממילא בהתכללות דיושר דתיקון כו' דבשבת מאיר מבחי' ג"ר דגדלות המוחין כו' בכל עליות הבירורי' דעיגולים דתהו שמתבררין כל ימי החול כמו שנתבאר. והנה עדיין אין לשון המאמר מתיישב בסופו דקאמר יביע כד"א מבע כו' אוחו לאנהרא דא בדא ולא אמר לאתנהרא כמו ברישא [כי] לאנהרא אינו רק ענין ירידת השפע מן המשפיע אל המקבל בלבד ולא שהמשפיע מקבל גם הוא מלמטה כפי' לאתנהרא דא מדא כנ"ל וגם יש להבין למה חזר הדבר לומר אוחו לאנהרא אחר שכבר אמר אוחו לאתכללא כו' אך להבין זה יש להקדים תחילה בתירוץ הקושיא על מ"ש השולח אמרתו ארץ עד מהרה ירוץ דברו שיש מהירות גם בשפע זולת יום השבת אך הענין הוא דהשולח אמרתו משמע ששולח אור שפעו מלמעלה למטה מטה כי כל שילוח נשלח למרחוק מן העצמות והיינו מ"ש השולח אמרתו ארץ והוא רק ענין ובחי' ירידת אור שפע ממשפיע למקבל ולא בחי' ההתכללות הנ"ל שגם העליון מקבל מן התחתון והענין הוא דקאי בבחי' ירידת אור שפע התענוג העליון הפשוט שבחכ' שבתור' שקדמה לעולם הנאצל והנברא כו' וכמ"ש ואהי' אצלו אמון שעשועי' יום יום הן שעשועי העצמות שנמשך בחכ' שבתורה ונמשך דרך שילוח מלמעלה למטה וזהו מ"ש השולח אמרתו ארץ דוקא פי' אמרתו כמ"ש במ"א ע"פ את הוי' האמרת היום שהוא פועל יוצא להמשיך אמרתו שהיא התורה שבעצמו' שנק' אמרתו העצמיות ונק' חכמתו העצמיות (או חכ' הקדומה כמ"ש באריכו' בפי' משל הקדמוני כו') וכמארז"ל בכל מי שיושב ושונה הקב"ה יושב ושונה כנגדו ממש וז"ש האמרת היום והוא ענין השולח אמרתו ארץ והיינו תושבע"פ מל' קרינן לה בבחי' דיבור בפה דאמירה בפה דוקא וכמ"ש ואשים דברי בפיך כו' לנטוע שמים כו' והוא בחי' ח"ת שבדיבור דתושבע"פ דוקא וז"ש דעד מהרה ירוץ דברו דיבור שבפה שנובע במהירות מן המשפיע אל המקבל שהוא ח"ע דאתמשך בח"ת שבדיבור וח"ע נק' אמרתו תושב"כ דכתי' ויאמר כו' ודברו תשבע"פ וירוץ דברו דקאמר לפי שבחכ' איתברירו בחכ' שבדיבור דתושבע"פ דוקא ונתחב"ס ועיקר המהירות הוא בסוף דוקא שהרי בתחילת מציאות אור השפע מן המקור נאמר השולח בלבד ובהגיע בסוף אל המקבל נאמר ירוץ דברו במהירות כמו בכלות יום הוי"ו שזהו גמר כל השפע דוי"ו ימי המעשה כמ"ש ויכולו אז עיקר המהירות וכמ"ש במ"א בפי' ששון ושמחה כו' וכענין בוקר דיוסף שסיבת מהירות שבסוף הוא

יז, א

גילוי מקור התענוג שבתחילה דוקא כו' וכמשי"ת בפי' לרוץ אורח כו' וזהו פי' עד מהרה ולא עד בכלל כי מהרה בגימט' נ"ר והוא נר שבת שאז נפסק סיום אור השפע ונפסק ממילא המרוצה כו' ונמצא עיקר גילוי השעשועים שבח"ע שבראש בא בסוף אך הנה כ"ז הוא רק מן המשפיע אל המקבל לצורך בנין העולמות דאבי"ע וכמ"ש ואהי' אצלו אמון כו'. וכה"ג יובן גם כאן במ"ש בסוף המאמר אוחו לאנהרא כו' במהירות השפע למקבל בלבד משום דקאי בגילוי אור התענוג העצמי להוליד נשמות מאור הזרוע לצ"ע בחי' יסוד וכמשי"ת בעז"ה בפי' אמ"ר אך מתחילה צריך בהכרח להיו' יביע בהתכללו' לאתנהרא כו' ואח"כ לאנהרא להיות כי כח המוליד בדומה לו דוקא וד"ל: