ובשירי דוד עבדך

עד, ב

ובשירי דוד עבדך פי' זה המאמר ובשירי דוד עבדך אינו ענין מאמר בפ"ע אלא קאי אדלעיל מיני' וסיום דברי המאמר הראשון הוא שהתחיל האל אב הרחמן ומסיים ובשירי כו'. ומאמר נהללך הוא מאמ' בפ"ע כמ"ש בסידור (ולכך גם בסידור הנדפס הרי נקוד ב' נקודות להפסיק בין זה המאמר למאמר דנהללך שהוא התחלת ענין אחר) דבמאמר זה מדבר בבחינת מלכות דיצי' שהוא סוף כל המדרגות דעולם היצי' והתחיל בהאל אב כו' שהוא בחינת א"א דיצי' וסיים בסוף כל המדרגות שבו שהוא בחי' מלכות דיצירה וה"ק ובשירי דוד עבדך פי' גם בשירי דוד כו' שהוא סוף כל המדריגות גם בבחי' מל' דיצי' שם ג"כ מאיר אור הכתר דיצי' ואע"פ שהוא למטה מחג"ת נה"י דיצירה שהן נשמות ומלאכים בשרשם דשרש הנשמות הן האבות שהן המרכבה לחג"ת דיצי' ושרש המלאכי' שהן

עד, ג

עבדיו בבחי' נה"י דיצי' (שמשם שרש הנבואה במראה המרכבה לנביאים כמו נבואת יחזקאל ששרש נבואתו בנו"ה דיצי' כו'). וזהו ובשירי דוד כלומר אור הכתר מתפשט לעורר העלאת מ"ן גם בחי' מל' דיצי' שהן נק' שירי דוד עבדך שהוא בחי' נוק' דז"א דיצי' ומבחי' מל' דיצי' נעשה כת' דעשיה שהוא שרש הראשון דעולם העשי' והוא מאמר נהללך שהוא מאמר בפ"ע שמתחיל בתחלת מקור הראשון דעשי' וד"ל. ומ"ש לשון ובשירי דוד שיר זה הוא בחי' העלא' מלמטה למעלה וזהו בבחי' המל' בכ"מ כמ"ש למען יזמרך כו'. כבוד התחתון שהוא בחי' המל' וכמ"ש בזוהר ע"פ אלקים אל דמי לך דנהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילא' ולא שכיך לעלמין והיינו למען יזמרך כ' ולא ידום ונהורא תתאה הוא בחי' מל' שמעלה מ"ן תדיר לנהורא עילאה שהוא בחי' הוי' דז"א דאצי' וזה אלקים אל דמי לך להוי' וכו' (וכמ"ש ואל אישך תשוקתך והוא ה"ג דמל' כמ"ש אש תמיד תוקד כו' ונק' עולת תמיד כידוע) ובדרך כלל הוא בכללות בחי' מל' דאצי' שבבי"ע כידוע ובכאן מדבר במל' דיצירה שנק' שירי דוד עבדך דוקא שעד מל' דיצי' הכל מתאחד ועולה בעצמות כמשל הדבור שמתאחד עם המח' משא"כ בחי' העשי' כמשי"ת וד"ל:

(קטז) אך הנה להבין ביאור הדברים דלכאורה זהו פלא גדול דאיך יתכן לשון שיר והעלאה בבחינת המל' שהוא בחי' אלקות ממש וכידוע דבחי' המל' הוא בחי' מדה אלקית כשאר המדות דאצי' בחג"ת וחב"ד כו'. ואיך שייך בחי' העלאה מלמטה למעלה שהוא הקירוב מן הריחוק בבחי' עצמות אלקות כמו שלא שייך בחי' העלאה בעצמות האדם במדותיו ואברים וכה"ג כי אין ההעלאה שייך רק בדבר נפרד מן העצם ונבדל הימנו שמתקרב ויעלה ויתחבר בו כהעלאה וקירוב של איש לרעהו שהן נבדלים זה מזה אבל במהות ועצם א' לא שייך לשון העלאה כלל. אך הענין הוא דיש הפרש בזה בדרך כלל בין בחינת האורות לבחי' הכלים דבחי' האורות שהן בבחי' עצם אחד לא שייך לשון העלאה מתחתון לעליון הימנו אבל בבחי' הכלים שנבדלים מן העצם ואינו עצם אחד שייך ל' העלאה וגם זאת רק בחיצוני' הכלים ולא בפנימי' הכלים אבל באורות גם בהיותם מלובשים בכלים לא שייך בהם בחי' העלא' כו'. והענין יובן עד"מ מבשרי אחזה כו' דבאדם התחתון הנה אנו רואים שאור השכל משכנו בכלי המוח והמדות אהוי"ר וכה"ג משכנם בכלי הלב הרי בחי' האורות שהן אור השכל שבמוח ואור האהבה שבלב מתאחדים והיו לאחדים בבחי' עצם ומהות א' ממש אע"פ שהאהבה שבלב למטה מן השכל שבמוח ומקבל הימנו ושייך בו ל' העלאה מלמטה למעלה או שהשכל שבמוח יורד בירידה למטה להתפעל באהבה מ"מ מ[ת]אחדים

עד, ד

מאוד כי מיד שהוא משיג בשכל לדבר מה שהוא טוב מיד יתפעל באהבה ולהיפוך כשיאהוב דבר מה יחשוב מיד בשכל שבמוח ולא שייך ל' העלאה או ירידה כלל כי מתאחדים כמו עצם א' ממש והטעם הוא לפי שהאורות בכלי' נמשכי' מעצמות הנפש וכלולים ומיוחדים בה בבחי' עצמיות ע"כ הגם שיש בהן חילוק המדריגות זו למעלה מזו ועליון משפיע לתחתון כמו שכל ומדות כידוע עכ"ז כלולים זע"ז והיו לאחדים ממש כי אין בבחי' עצמיות התחלקות במהות נבדל זה מזה שיפול בהן ל' ירידה והעלאה כמו בדברים הנפרדים כו'. ואע"פ שמשכן השכל במוח והמדות בלב והמקומות נבדלים זה למעלה במוח וזה למטה בלב מ"מ מתאחדים כי גם הכלים שהן המוח והלב מתאחדי' בפנימי' שלהם והוא כמו שאנו רואים בחוש שהתפעלות כלי המוח מיד יפעיל התפעלות כלי הלב וכן להיפוך התפעלות כלי הלב יפעיל התפעלות המח' שבכלי המוח לפי שכלולים זו עם זו בפנימיותם להיות שכל כלי מתאחד ונעשה עצם א' עם האור בפנימית הכלי אבל חיצוני' הכלי הוא מה שיוצא ממנו השפעה נבדלת לחוץ ממנו הנעשה בריחוק נבדל מן העצם שם שייך בחי' העלאה שהוא הקירוב מן הריחוק כמשי"ת. והנמשל מכל זה יובן למעלה בבחי' אדם העליון דאצי' שהן ע"ס באורות וכלים דוקא כידוע כמו חכ' מוחא חסד דרועא כו' בציור פרצוף אדם (אעפ"י שאין לו גוף כו') הרי נאצל באורות וכלים חכמה מוחא כמו שהמוח כלי אור השכל כו' ואמנם הרי אמרו ע"ז בזוהר דאיהו וחיוהי חד ואיהו וגרמוהי חד כו' פי' חיוהי הן בחי' האורות דע"ס מתאחדים בעצמות המאציל עד דאיהו וחיוהי חד ממש (וכמ"ש בס"י כשלהבת הקשורה בגחלת כו' וכמ"ש במ"א באריכות) ומפני זה גם שהם חלוקים במדריגות כחב"ד חג"ת כו' מ"מ כלולים ומתאחדים זע"ז כנ"ל באור השכל ואור האהבה כו' וגם בהיותן מלובשים בכלים כמו חכ' מוחא כו' שהכלים דמוחא וליבא לעילא ג"כ מיוחדים בעצמות כמ"ש דאיהו וגרמוהי חד כו' וכמובן ממשל הנ"ל אך אין זה רק בפנימית הכלים אבל לא בחיצוני' הכלים שיורד מהם ועל ידם שפע למטה בבחי' הנפרד והן כמו חיצוני' הכלי' דנה"י דז"א שמהן בנין המל' כידוע דמבחי' למ"ד כלים דנה"י דז"א נבנה בנין אותיות המל' שבא אורו ושפעו לחוץ אך בחי' האותיות עצמן נלקחים מעצמיות הכלים עכ"פ ושייך בהם בחי' הקירוב מן הריחוק שזהו בחי' ההעלאה שהוא בנפרד וריחוק שיקורב ולא בנפרד ממש שלא יוכל לקרב עצמו אחר שכבר נפרד לגמרי רק בהיותו אחוז וקשור שרשו עדיין בעצמות רק שנתרחק לצאת הוא שחוזר ומתקרב וזהו כמשל הבל הדיבור שיוצא חוץ מן העצם לאויר הארץ ואינו

עה, א

בחי' נפרד ומופסק לגמרי אלא אחוז וקשור בהבל הלב עדיין שבה' מוצאות הפה הוא שיפול בו ל' העלאה וקירוב וזהו ענין השיר והעלאה שבמל' דוקא שהוא בבחי' חיצוניות הכלים שנבדל מן העצמיות ולא בריחוק ממש וזהו בבחי' מל' דיצירה דוקא שהדבור הוא בבחי' היצירה והבריאה בבחי' המחשבה ובבחי' מל' דיצירה שייך לומר שיר כמ"ש למען יזמרך כו'. ולהבין למה דוקא בבחי' מל' דיצירה ולא בבחי' מל' דבריאה ואצילות כו' וגם לא בחג"ת ונה"י דיצי' שנק' חסידיו ועבדיו שמשובח ומפואר בלשונם לא נק' שירי דוד עבדך אלא דוקא בבחי' מל' דיצירה כו'. הענין יובן בהקדים תחלה שיש ג' מיני כלים פנימי' ואמצעי' וחיצוני' והן ג' מדריגות דבי"ע שהוא באורות חב"ד חג"ת נה"י כידוע ולנגד ג' מדריגות שבאורות חב"ד כו' יש ג' מיני כלים חב"ד בבריאה וחג"ת ביצירה ונה"י בעשי' ובכל כלי בפרט כלול מג' כלים פנימי אמצעי וחיצוני שנק' ראש תוך סוף ר"ת סת"ר והן ג' עולמות בי"ע (וגם באצי' בכלל יש ג' מדריגות דבי"ע עד שבפרט חיצוני' הכלים דז"א הוא בחי' עשי' דעשי' כו') ויובן זה בג' מדריגות דמחדו"מ שבאדם שעז"א לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו אף הפסיק הענין דבריאה ויצי' מתאחדים יחד אבל העשי' נבדל לגמרי מיצי' כו' כמו שאנו רואי' בחוש שהמח' מתאחד בדבור וכל מה שבמח' בא מיד באותיות הדבור מהעלם לגילוי בלבד ולכך המח' בבריאה בהעלם והדבור ביצירה בגילוי כצורה שמגלה החומר הנעלם והנה במדות שבלב יש ג' מדריגות חב"ד וחג"ת ונה"י ונק' מושכל מורגש ומוטבע חב"ד שכל שבמדות וחג"ת עצם המדות ובחי' שפעם לחוץ הוא בחי' נה"י וג' כלים הן מח' כלי לחב"ד ודבור לחג"ת כו' כנ"ל וחיצוני' נה"י שבמדו' דאצי' נעשים נר"נ בבי"ע נשמה בבריאה שהוא חב"ד וחג"ת הוא רוח ביצירה ונה"י נפש בעשי' כו'. ואמנם כל עולם כלול מבי"ע שהן ג' כלים הנ"ל וכמו"כ מבחי' עשי' דנה"י שבמחשבה הוא נעשה מחשבה שבדבור (שהוא עקבי לאה נכנסים תוך ראש רחל) שאותיות הדבור הבולט בציור במחשבה נעשה מזה כח"ב בדבור והוא מח' שבדבור ויש בחי' חב"ד וחג"ת ונה"י בג' כלים גם בדבור כמו במח' שהמדות שבלב מאירים במח' והיו לאחדים ממש (כנ"ל בביאור בחי' מל' דבריאה נוק' דז"א דבריא' שהוא בא"י כו') וכלולה ג"כ המחשבה מג' מדריגות דבי"ע שבלב כמו שכל שבמדות שבמח' ומדות שבמח' ונה"י שלהם במח' עד בחי' מל' דבריאה שהוא בחי' עשי' שבמח' שחושב איכות אופן ציור האות וכמו שהוא במח' הוא בא בדבור (שזהו הנק' עקבי לאה והוא מ"ש עקב ענוה יראת ה' מה שעשתה ענוה עולם המח' עקב לסוליתה עשתה יראה שהוא הדבור עטרה לראשה בחי' כמ"ל כו' וכמ"ש במ"א) ובדבור יש ג"כ שכל ומדות כמו אהבה שבלב באה בהרהור במח'

עה, ב

ואותיות המח' נעשים מח' בדבור וכלול גם שם מג' אלה כמו שכל שבאהבה הגלוי' בדבור והאהבה עצמה שנגלית בדבור ובחי' נה"י שלהם ומתלבשים בג' כלים בחי' מחשבה שבדבור כלי לשכל הנגלה בדבור באהבה זו ודבור עצמו שיוצא מן הלב כלי לעצם האהבה ונה"י הוא מה שנכנס ללב זולתו כו' ובחי' עשי' שבדבור הוא בחי' מל' שבדבור היינו מה שנבדל ויצא לחוץ בדבר נפרד לגמרי שהוא המעשה והיינו כמו שמדבר לעשות מעשה בלבד (או כמו עקימת שפתיו דדבור דהוי מעשה שבדבור כמ"ש במ"א) וזהו אף עשיתיו הפסיק דגם בחי' עשי' שבדבור מתאחד עם הדבור והדבור מתאחד עם המח' ומח' במדות שבלב כו' ונחשב הכל כעצם אחד שלא שייך בזה העלאה מן הנפרד ממש. (וראי' לזה ממה שקול מעורר הכוונה שבלב ומוח ורצון כו' וממה שדאגה בלב איש ישחנה בדבור הרי יש בדבור לעורר הכוונה שבלב ומוח ורצון וכן לבטל הצער וכמו"כ להיפך לעורר התענוג העצמי כי תענוג שבדבור מעורר לעונג העצמי שבנפש כמו ראוה מדברת עם פלוני כו' וכה"ג וכמ"ש במ"א) וזהו שבבחי' מל' דיצי' דוקא שייך לשון העלאה ושיר כו' כשיצא הבל הדבור להיות מקור לעשי' ועדיין לא נפרד לגמרי ואחוז וקשור לעלות למעלה כנ"ל והוא הטעם שאין זה השיר והעלאה בחסידיו ועבדיו ששרשם בחג"ת ונה"י שבדבור כנ"ל וד"ל:

(קיז) וזהו ובשירי דוד עבדך שהוא כמו כל ספר תהלים הוא במל' דיצירה דוקא (והוא סיום לבחי' כתר דיצירה שמקבל ממל' דבריאה אותיות המח' באמרו בא"י כו' שהוא במל' דבריאה ואל כו' הוא א"א דיצי' כנ"ל כי בחי' מל' דיצי' הוא בחי' כלי הדבור היותר אחרון שהוא בחי' עשי' דדבור ובו מאירים ומשפיעים בחי' המדו' והשכל שבדבור שהן חב"ד חג"ת ונה"י דהיינו בחי' האורות בכלל לכלי הדבור שהוא חומר הבל אותיו' בחי' דומם בלבד וכאשר האור מסתלק מהבל אותיות הדבור נשאר בבחי' דומם במהות בפ"ע נבדל מן העצם ושייך בו לשון העלאה וכמו אותיות הדומם שבתפלה מלאכים מעלין אותה למעלה מעלה ממש. (וכמ"ש בזוהר ובגמרא דמט"ט עושה כתרים מתפילתן של ישראל שזהו כמו העושה מאבנים טובות וכמ"ש בס"י שהאותיות נק' אבנים כו' וזהו שלפעמים בחי' המל' נק' אבן כמ"ש אבן מאסו כו' אבן ספיר כו' שהוא במל' דיצירה ולפעמי' בבחי' חי' כאילת כו') ונמצא יוכל להיות שבחי' החומר של הדבור מעלה מ"ן לבחי' הצורה שבו שהן מדות רוחניות שבדבור שיאירו בו בהיותו בכלי נבדל במהות בפ"ע בלא אור וחיות וקורא לבחי' האור שיאיר בו וכמו הנפרד שיתכן בו שיר והעלאה כך יתכן בחי' שיר והעלאה של כלי הדבור להמשיך בו האורות שהן המדות ושכל שבלב שיאירו בדבור (וכמו קול מעורר הכוונה הנ"ל ומה שע"י

עה, ג

הדבור וקול נמשך האור והפנימי' מזה ראי' שמתאחד בשרשו ואינו נפרד לגמרי כעשי' עצמה שנבדלת לגמרי מכח הפועל ולא יוכל לעורר ולעלות כו') וזהו פי' המאמר דלעיל דאלקי' אל דמי כו' דנהורא תתאה קארי תדיר לנהורא עילאה דכמו שבכללות בחי' המל' הוא בחי' מל' דאצי' נק' עולם הדבור בכלל נק' נהורא תתאה דקארי לאורות דז"א שהן מדות ומוחין דאצי' שיאירו בדבור (כדברים שיוצאים מן הלב שיש בהן אור וחיות גדול כו' ובלעדם אינו רק בחי' דומם כגוף בלא חיות כלל) כך בדרך פרט במל' דיצירה שהוא כלי עשי' דדבור החומר הוא דקארי לנהורא עילאה בחי' המדות ומוחין שבדבור עצמו שהוא בחי' הצורה שבו וכמ"ש ויקרא אלקים לאור יום דאלקים קורא לאור יום שהוא המשכת האור בכלי כו' וזהו ג"כ ענין למען יזמרך כבוד כו' בחי' מל' דיצי' שהוא כבוד התחתון ששייך בו לשון שיר וזמרה מטעם הנ"ל משא"כ למעלה הימנו כמו בחי' חג"ת כו' תמיד מתאחד בעצם ממש ולא שייך בו לשון העלאה מריחוק כלל (וכמו הבל הפה שיוצא להלאה למרחוק שיתכן בו לשון העלאה וקירוב ומהבל זה דרוח פי' נבראו המלאכים וזהו ענין מצמיח חציר לבהמה בהמה רבה כו' בחי' ב"ן דרביעא על אלף טורין שתית בגמיעא חדא כו' שחוזרים לאין כו' וכמ"ש במ"א) וזהו ענין כל ספר תהלים שהוא בחי' ההעלאה בשיר שבפה ודבור בדברי תשבחות ובקשות שונות לעורר אורות העליונים שיאירו למטה כענין קארי תדיר לנהורא עילאה הנ"ל שיאירו עד בחי' מל' דיצירה ועד בכלל ולא יותר דאף הפסיק הענין כנ"ל אך כדי שיהי' כח ועוז במל' דיצירה לזמר ולרנן ג"כ כלפי מעלה ולהעלות מ"ן הנה זה בא מהארת אור הכתר דיצירה ג"כ שהוא אל אב כו' שהוא בחי' קוצי דשערי דא"א דיצירה שמאיר לחו"ב דיצירה להיות מהולל בפה עמו ואח"כ מתפשט עוד למטה והוא בז"א דיצירה שזהו מ"ש משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו חג"ת ונה"י כנ"ל עד שמתפשט בסוף הכל שהוא מל' דיצירה גם כן שמשם יוכל להיות גם כן העלאת מ"ן בשיר וזמרה כנ"ל וד"ל. נהללך ה' אלקינו בשבחות ובזמירות. פי' בסידור נהללך בחי' כתר דעשי' ה' אלקינו בחי' חו"ב דעשי' בשבחות ובזמירות בחי' ה"ח וה"ג כו':

וביאור הדברים הנה במאמר זה מתחיל בשרש ומקור הראשון דעולם העשי' שהוא בחי' עתיק דעשי' שנעשה מבחי' מל' דיצי' שהוא בשירי דוד עבדך דלעיל מיני' שהוא סוף דיצי' כנ"ל. והנה כאשר כבר דיבר בכל פרטי ע"ס דיצי' עד סיום הכל שהוא המל' עתה מדבר בהתחלת עולם העשי' לכך יש כאן הפסק ענין להפסיק בין ובשירי דוד כו' לנהללך כנ"ל. לפי שהעשי' נבדל בערך מן היצי' ולא כערך היצי' לגבי הבריאה מח' ודבור שהן יש מיש מהעלם לגילוי בלבד

עה, ד

כידוע משא"כ כשבא לבחי' המעשה אף בבחי' הכתר וחכ' שבו שהוא רצון ושכל ששייך רק לענין מעשה בפו"מ נבדל לגמרי כדבר נפרד ונק' רצון ושכל שבעשי' בלבד כמ"ש במ"א ולכך מקבל מעשי' שבדבור בלבד כנ"ל. (ולכך (פי') (הפסיק) בסידור האר"י ז"ל בין ובשירי דוד לנהללך מל' דיצי' וכתר דעשי' שהוא עשי' דדבור שמלובש ברצון השייך למעשה בלבד להיות כל אשר חפץ ה' עשה בפו"מ לעולם העשי' כו') שזהו הטעם דאף עשיתיו ואף הפסיק ואף זה רבוי כמו גם שמרבה עוד דבר טפל לעיקר גם עשיתיו. (או להיפך שמרבה דבר גדול כלומר גם במעשה עשיתיו שהוא רבותא טפי מבראתיו ויצרתיו משום דעיקר שלימות תחיל' המח' בסוף מעשה בלבד כמ"ד ארץ קדמה כו') וריבוי זה מבחי' עשי' שבדבור שהוא דבור שבעשי' אבל בהפסק וריחוק מקום שהרי העשי' נבדל מן הדבור (כיו"ד מאמרות שדבר אלקינו יקום לעולם כמו מאמר יהי רקיע נצחי ופועל המשכתו במעשה הרקיע והוא נבדל ממאמר זה רק מרחוק מאיר ונעלם בו כו'). דהנה כח הפועל בא בנפעל ודאי שכח פעולתו תמידית בהכרח ואם יסלק יבוטל המעשה וכתנועת אבן מכח הזורק שכאשר כח הזריקה כלה יפול האבן כו' וכך הוא חידוש מע"ב תמידית אבל רק ממאמרו' הראשונות הן מתחדשי' בפועל תמיד בבחי' המעשה כחידוש כח הפועל בנפעל תמיד אבל המה נבדלים מן המאמרות כו' וזהו דמיון לכללות כל עולם העשי' לגבי בחי' הדיבור שביצירה. ולכך א' בשירי דוד כו' כי נכללו בעצמות ובעשי' הפסיק ולא א' לשון שירי דוד כלל אלא נהללך בלשון המדבר כנגד עצמו כלומר נהללך מה שאנחנו יכולים להלל נהללך מצד עצמנו כפי מדרגתנו שאנחנו עומדי' במדריגה דעולם העשי' כי מתחלה סיפר בהלל והודי' ושבח של העליוני' מה שהעליוני' משבחי' ומהללים לפי מדריגתם דוקא והוא מ"ש מהולל בפה עמו ומפואר בלשון חסידיו כו' שהן בינה וז"א דיצי' עד ובשירי דוד כו' שהוא מל' דיצירה ולהיות כולם מבחי' היצירה שגבוה הרבה מעולם העשי' שהוא שרש מדריגה שלנו בבחי' מל' דמל' דעשי' לכך הזכיר תחילה במה שבעולם היצירה מהללים ואח"כ אומר במה שלמטה הרבה מעולם היצירה שהוא בהתחלת עולם העשי' נהללך כאלו א' עד כאן הי' ההלל והשבח שהוא משובח ומפואר בעליוני' ממנו אבל מבחי' כתר דעשי' ולמטה עד בחי' מל' דמל' דעשי' שרש נשמותינו שלמטה גם אלינו שייך ההלל והשבח כלומר ששם גם אנחנו נהללך ונשבחך בלשון המדבר בעדו כנ"ל. לפי שמהארת אור הכתר דעשי' נמשך בחי' התפשטות אור עד גם במל' דמל' דעשי' בשרש נשמותינו שיהי' ביכולתינו ג"כ להלל בכל אחד מישראל לפום שיעורא דילי' בשרש נפשו כו' אבל למעלה מהתחלת מקור עולם העשי' לא הזכיר

עו, א

שרש להלל שאנחנו מהללים כו' רק שמשובח ומפואר למעלה בעליונים כמו חסידיו וכו' ובשירי דוד כו' לפי שנבדל ומרומם גם מהיות שרש להלל שלנו דאף עשיתיו הפסיק כו' כנ"ל. וזהו נפלאותיך ומחשבותיך אלינו אין ערוך אליך אגידה ואדברה כו'. פי' נפלאותיך בחי' ע"ס דאצי' שכלולי' בהעלם העצמות דאיהו וחיוהי חד כו' בבחי' פלא העליון ונפלאותיך הוא סדכ"ס כו' וגם מחשבותיך שהוא בעולם הבריאה שמאירים שם ע"ס דאצי' כנ"ל בפי' ברוך חי כו' עד בא"י מל' דבריאה אלינו בעולם העשי' אגידה ואדברה עצמו מספר כמ"ש מי ימלל כו' שלא יוכל הדבור להכיל כל אורות הסתומים במח' ומדו' שבלב כו' והוא ענין השיר שבפה בע"ס דיצי' שנק' דבור עצמו מספר ותחלת הפסוק רבות עשית ה' אלקי שגם בעולם העשי' רבות עשית שנמשך שם הוי' ואלקי' יחוד זו"נ ואו"א דאצי' עד זו"נ דעשי' שזהו ונהללך ה' אלקינו עד ונמליכך כמשי"ת. אבל נפלאותיך ומחשבותיך אין כו' שא"א להכיל מספר בדבור דבחי' עולם היצירה נשאר בהעלם אצלנו שאנחנו בעולם העשי' מבלתי ערוך לך כלל. וא"כ מה שאנו אומרים נהללך בלשון המדבר בעדנו אינו רק מה שמגיע לנו האור מעולם היצירה שהוא מה שיוכל לבא בסיפור בדיבור בלבד וד"ל:

(קיח) אך הנה עדיין י"ל מ"ש נהללך לשון עתיד דוקא הענין הוא משום דבכאן מדבר בבחי' הכתר דעשי' שהוא בחי' המקור ושרש הנעלם שממנו עתיד לבא הכל לבחי' גילוי אור כידוע שכל הט"ס כלולים בכתר שהוא בחי' העצמות ואח"כ מתפשטים ממנו בגילוי כשרש לאילן וכה"ג. ולכך בחי' הכתר דעשי' שהוא בחי' א"א וע"י דעשי' הוא בחי' מקור הנעלם ג"כ לכל בחי' גילוי אור שיהי' בכל פרטי אורות וכלים דע"ס דעשי' בבחי' ההלל והשבח למעלה ועתיד לצאת ממנו בעשי' בכל פרטיהם כל ההלל ושבח מן ההעלם לגילוי לכך אמר נהללך לשון עתיד כלומר שבוודאי נהללך בהגלות אור הכתר דעשי' וד"ל. ומ"ש נהללך ה' אלקינו. הנה מבואר בסידור שזהו אור הכתר דעשי' בחו"ב שנק' ה' אלקינו כידוע כי פי' הלול הוא מלשון בהלו נרו כו' שהוא הבהקת האור בחי' תוס' אור כמ"ש במ"א בפי' הללו"יה להוסיף אור בי"ה שהן חו"ב וכן הללו הוי' כו'. וזהו שרש פסוד"ז בכלל וגם כאן להיות תוס' הבהקת האור בחו"ב דעשי' שהוא ה' אלקינו נמשך מאור הכתר שמדבר בלשון עתיד להיות ההעלם שממנו בא לידי גילוי בכללות שם הוי' יו"ד חכ' ה' בינה כו' (ומ"ש נהללך אנחנו דוקא לפי שע"י ישראל למטה מאיר אור הכתר בתוס' אור עד שמאיר לכל הט"ס בתוס' מרובה (כמ"ש במ"א בענין ויזעקו בקול גדול כו' וארז"ל שהחזירו העטרה ליושנה כו' וכמ"ש גבורי כח עושי דברו שמחדשין בנין

עו, ב

כתר המל' וממילא לשמוע בקול דברו גם בהתפשטות דע"ס חב"ד ומדות כו' משום דבחי' מל' דעשי' שרש נש"י שלמטה בגופים נעוץ סופן בתחלתן לעשות בחי' כתר דעשי' והוא לשון עושי דברו עשי' שבדבור כו' שזהו לשמוע ולעשות קול דברו והוא מל' דיצירה שנעשה עתיק וכתר לעשי' וזהו נהללך אנחנו דוקא להיות ה' אלקינו חו"ב. וע"ד הפשוט נהללך ה' אלקינו מלמטה למעלה לפי שע"י העלאת מ"ן נעשה זה כו'. ופי' בשבחות ובזמירות. פי' בסידור בה"ח ובה"ג כי השבח הוא המועיל לענין ירידת השפע מן העצמו' כדי שירד מגבוה לנמוך כי כל השבחים בבחי' החסדים שבמקום גדולתו אתה מוצא כו' להיות יורד למטה וכידוע ג"כ בענין השבח דמלך כו' שע"י שמרוממי' אותו במעלות נכבדות יבא לעילוי ברוממות עצמותו לעשות יותר מכפי הדין וירבה חסדיו וגם ע"י השבחים ימשיכוהו למטה כמ"ש במ"א בפי' רוממו' אל כו' דפסוד"ז והרי זה השבח מעורר בעצמות המשפיע שיתפעל מצד עוצם רוממותו כו'. ובזמירות הוא ההעלאה מלמטה למעלה מצד בחי' המקבלים שמתפעלים ברינה וזמרה לעלות ולהבטל ולהכלל למעלה שמזה יעוררו למעלה התפעלות רחמים וחסדים והוא ע"י בחי' ה"ג העולה מלמטה למעלה (כמו ענין הסבי עיניך כו') והשבח הוא לעורר מצד כח רוממות המשפיע ובזמרה מתעורר מלמטה למע' וזהו ע"י בחי' ה"ח וה"ג שבאמצעות חיבור שניהם יחד בשבחות ובזמירות יורד אור הכתר דעשי' בחו"ב דעשי' שנק' ה' אלקינו (והוא בחי' מטי ולא מטי חו"ג שבכתר ומלמטה למעלה הן שבחות וזמירות בחי' רו"ש כמ"ש במ"א וד"ל). נגדלך ונשבחך ונפארך מבואר בסידור נגדלך אבא דעשי'. ונשבחך אימא דעשי'. ונפארך ז"א דעשי'. וזהו בדרך פרט. אמנם הנה א' לשון נוכח הכל לגבי עצמות אור הכתר. שהרי כמ"ש נהללך כך אמר נגדלך ונשבחך ונפארך כו' הענין הוא מפני שמדבר הכל בדרך כללות בחי' הג' קוין שנמשכים מאור הכתר דעשי' חח"ן ובג"ה ודת"י כו' והיינו ג"כ מ"ש בסידור דנגדלך אבא דעשי' שהוא מקור החסדי' שבקו הימין חכ' חסד כו'. ונשבחך אימא דעשי' בינה מקור הגבורות דקו השמאל בג"ה. ונפארך קו האמצעי דת"י כו' וכמ"ש במ"א בענין הגדול הגבור כו' שהן ג' קוין דכתר בכלל ופי' הגדול הוא מקור השפע לבחי' הגדולה שבקו הימין שהוא חסד כו' כך גם כאן מ"ש נגדלך היינו להיות הארת אור הכתר בחכ' שהוא מקור החסד שנק' גדולה כי החסד ענף החכ' והנצח ענף החסד כו' וזהו נגדלך לשון עתיד כמו נהללך לשון עתיד לפי שהוא בבחי' הארת הכתר שמאיר ומתפשט בקו הימין דחכ' כו' וקאי לנוכח דוקא כי מבחי' הכתר דוקא הוא שמתפשט כו'. וזהו נגדלך להיות

עו, ג

מתפשט להיות נק' גדול וכמ"ש לך ה' הגדולה כו' כלומר להמשיך אותך בבחי' הגדול' להיות מקור לקו הימין דחסד כו' שהוא בחי' ההתפשטות למטה (כי לגדולתו העצמי אין חקר וכמו שהחסד וגדולה שבעצמות המאציל אין חקר ואין סוף כך בבחי' חסד וגדולה שמתפשט בבחי' הכתר דעשי' שהוא הרצון וחפץ לעשות עולם העשי' כמו כל אשר חפץ ה' עשה. וכמו בראשית בקדמין ברא והאציל כך יצר ועשה כידוע ג"כ בבחי' א"ס ממש דעשי' ואצי' שוין בבחי' רצון העצמות כמ"ש במ"א עד"מ הרצון דאדם להשכיל שכל רוחני והרצון לפעול ביד פעולה גשמי' הכל א' הוא ברצון א' ממש וזהו ונגדלך לנוכח וד"ל). וכל זה בבחי' ההתפשטות דחסד וגדולה שהוא בחי' הגילוי אור לירד למטה מטה. שזהו עיקר ענין הגדולה שהוא בחי' ההתפשטו' ביותר מלמעלה למטה (ולכך מקובלי' הראשוני' קורין לחסד בשם גדולה דוקא ונק' גג"ת ולא חג"ת כמ"ש בפרד"ס) ולהיפך הוא בבחי' קו השמאל שהוא בחי' ההעלאה מלמטה למעלה הנק' גבורה וכמ"ש לך ה' הגדולה והגבורה. שבחי' הגבורה הוא בחי' העילוי אחר עילוי בעצם הרוממות בעצמותו כידוע וזהו מ"ש ונשבחך שהשבח מרומם לבחי' העצמות בעילוי ביותר כנ"ל. (והגם שגורם ירידת האור מחמת זה כנ"ל בפי' בשבחות בה"ח היינו בשבחות שבא בגילוי אך כשמשבחין אותו מלמטה למעלה אז מתרומם בעצמו ובכאן מדבר בבחי' מקור קו השמאל קודם שנוכל לשבח אותו בגילוי והוא שא' ונשבחך להיות יורד ומצמצם א"ע בשבח שנשבחך בגילוי כמו פי' נגדלך בגדולה) הרי זה בבחי' הגבורות שעולה מלמטה למעלה שהוא בחי' קו השמאל דבג"ה כו'. וזהו שאמר בסידור ונשבחך בבחי' אימא דעשי' שהוא מקור הגבורות דקו השמאל (כמו הגבור כידוע). ונפארך הוא בחי' תפארת שהוא קו האמצעי שנמשך מבחי' הכתר (והוא בחי' ז"א דעשי' כמ"ש בסידור) והוא בחי' ת"ת שבכתר כמו שהוא נק' מפואר (במלאפו"ם) בעצם שכלול מהכל כנ"ל בפי' מפואר כו'. ונפארך הוא בחי' המשכה שיהי' נק' מפואר (בחול"ם) שנפארך בגילוי כמו מפואר בלשון חסידיו כו' כנ"ל. ונמצא בחי' חג"ת שבכתר דעשי' הרי מהם נמשך בחי' ג' הקוין שיהי' גדול ומשובח ומפואר למטה. וזהו נגדלך ונשבחך ונפארך לנוכח שיומשך מן ההעלם לגילוי כנ"ל וד"ל. ונמליכך ונזכיר שמך כו' פי' בסידור ונמליכך בחי' נוק' דז"א דעשי' שהוא בחי' מל' דעשי' סוף כל המדריגות דעולם העשי' וזהו ונמליכך לגבי הנשמו' שבגופי' שהם בחי' עבד בקבלת עול מלכו' שמי' שיתכן בהם העבודה בסו"מ וע"ט מצד עץ הדעת טוב ורע שבגופים כו'. אבל שרש נשמות ישראל למעלה באבא דיצי' נק' אבינו אב הרחמן כו' שהן שם בבחי' בן כו' כנ"ל וד"ל: