ונזכיר שמך

עו, ד

(קיט) ונזכיר שמך מלכנו אלקינו יחיד חה"ע מלך כו'. הנה בסידור לא פי' כלום על ונזכיר שמך מלכנו כו' רק על יחיד חי העולמים כו' פי' שם בחי' יסוד ז"א כו' כי מ"ש ונזכיר שמך מלכנו כאן מדבר בבחי' יסוד דנוק' דז"א דעשי' שרש כל הנשמות שבגופי' בעוה"ז וגם מה שבג"ע דעשי' עולים שם בבחי' העלאת מ"ן וכידוע בפי' עלי באר כו' שהוא בארה של מרים בחי' יסוד דמל' והוא מ"ש בידך אפקיד רוחי ר"ת בא"ר כמ"ש באר חפרוה כו' ומבואר במ"א בפי' ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני כו' וכתי' התשכח אשה כו' והרי אין שכחה לפני כסא כבודך כו'. אך הענין הוא דבחי' השכחה באה רק מצד היסח הדעת בלבד והוא בכנ"י שהן בבחי' הנוק' בחי' מקבלים דנשים דעתן קלות כו' ע"כ השכחה מצוי' וצריך להמשיך בהם בחי' הזכרון דדכורא. וזהו ונזכיר שמך מלכנו שיהי' לנו בחי' הזכרון שלא יהי' היסח הדעת כלל וכמ"ש השמר לך פן תשכח כו' והמשכת הזכרון בא מעלמא דדכורא דוקא מבחי' מוח אבא שביסוד ז"א כו'. וזהו למען תזכרו ועשיתם כו' וכמ"ש במ"א וזה תלוי בשרש כנ"י למעלה שהוא בבחי' מל' שנק' ציון שהוא בחי' יסוד שבמל' כנ"ל שמצד בחי' הקטנות שבבחי' הנוק' יוכל להיות שכחה כנ"ל. ומ"ש ותאמר ציון עזבני כו' וה' שכחני שהוי' הוא בבחי' ז"א בחי' דכורא המשפיע שעזב בריתו ושכח על ההתקשרות שלו בבחי' רוחא דשביק בגווה והגם שאין שכחה לפני כסא כו' אבל במה שבא אורו ושפעו במקבל נשכח מאתו וכמו"כ בכנ"י למטה דכתיב ונתתי משכני בתוככם ואמר בזוהר משכונא דילי גבייכו והוא בחי' רוח אלקו' העליון דדכורא שבכאו"א מישראל בהעלם מבחי' סוכ"ע שהוא בחי' יסוד ז"א צ"ע כמ"ש עד יערה עלינו רוח ממרום דוקא וכידוע שזהו רוח עליון המעורר התעוררו' תשובה בלתי בחירת עצמו כלל כו'. וזהו ונזכיר שמך מלכנו אלקינו שיש ג' מדריגות דכנ"י ביסוד שבמל' בכל קומה שלהם דחב"ד חג"ת כו' והן נגד ג' פרקין דיסוד ז"א שהוא יחיד חי העולמי' מלך שמאיר ומשפיע ביסו' דמל' בחי' הזכרון להיות ונזכיר שמך תמיד בלי היסח הדעת כלל וכמ"ש אשרי איש כשהוא איש ולא אשה כו' והוא מצד הארת אור יחיד חי העולמים מלך בחי' ג' פרקין דיסוד ז"א במל' ע"כ נזכיר גם שמך כו' אעפ"י שמשם יוכל להיות השכחה מצד עצמנו מ"מ נזכיר שמך להמשיך בחי' הזכרון גם בשמך מלכנו אלקינו שהן בג' מדריגות דיסוד דנוק' ויהי' הכל בבחי' הזכרון דאור אבא כנ"ל וד"ל. ועוד יש לפרש ונזכיר שמך כו' הכל על המשפיע דווקא. ותחלה יש להבין מהו ענין הזכרון הזה דהנה עד"מ כאשר אדם מבקש דבר מה מהמלך בכוונה רצוי' ובכל לב והמלך נתפעל מאוד ברוב חסדים ורחמים להטיב חסדו עמו למלאות שאלתו להטיב חסדו עמו הגם שבודאי

עז, א

נעשה המלך בהתפע' מדת חסדו ולא ישנה דברו ומצוה לעשות חסדו בפו"מ. הנה עכ"ז לא יאומן לזה המבקש שהמלך יקיים בקשתו כי לגודל עוצם רוממות המלך בענייני המלוכה יוכל לשכוח מיד על שאלתו ובקשתו דכלא חשוב ממש בעיניו ולזאת ההכרח לו לזה האדם המבקש לחזור ולבקש על בקשתו זאת מן המלך שלא ישכח מלגזור אומר בדבר מל' לצוות לעשות הדבר ההוא בפו"מ ולא יהי' שכחה בדבר כאשר יטרד מאד בענייני רוממות עצמותו ולא יהי' מי שיעוררו בדבר זה כי לא יוכל לבא עוד הפעם לפניו להזכירו. ע"כ הוא מבקשו בתחלה שלא ישכח מעצמו על דבר שאלתו אלא יזכרנו תמיד מעצמו בלי שיצטרך להזכירו עוד הפעם. ונמצא דבקשה זו השנית גדולה מעיקר עצם בקשתו כי הרי אחר שפעל בקשתו ופעל חסד המלך על דבר קיום בקשתו אין זה ערך כלל לחסד השני שפעל אצלו להיות לזכרון תמיד מעצמו על ד"ז וגם הבקשה בפו"מ לא ישכח לעולם כנ"ל. שזהו רק מצד עצם רב חסדו וטובו העצמי ההיולי עמו למע' מכפי המד' של חס' וטוב שפעל אצלו בבקשתו בדבר ענין פרטי אשר ע"כ לא ישכח גם ברוב טרדתו בענייני עצמו ולא יצטרכו להזכירו אלא יזכור תמיד מעצמו על דבר בקשתו הקטן מאד בעיניו כו'. והנמשל מכל זה יובן למשכיל למעלה בענין מ"ש ונזכיר שמך כו' להיות שעד כאן דיבר בסדר השתלשלות כולם מראש ומקור הראשון לנשמות והוא אל אב כו' שהוא כתר וחכמה דיצירה עד ונמליכך בחי' מל' דעשי' שרש נש"י שבגופי' כנ"ל סוף כל המדריגות שהוא בחי' ההמשכה ממקור כל החיים כו' בחי' ר"ר ליתן כח ועוז תמיד בהעלאת מ"ן דשיר וזמרה ולא ישארו למטה בעולם הפירוד והרי זה כמבקש דבר חסד ורחמים מן המלך בדבר פרט כנ"ל. שאחר שפעל בקשתו שהוא לאחר שכבר פעל שימשיך מאל אב הרחמן עד מל' דעשי' לעורר הנשמות תמיד חוזר ומבקש שיאיר אור זה מעצמו תמיד בקיום בפו"מ ולא ישכח ע"ז מצד רוממות אל זה בעצמו עד רום המעלות בבחי' כתר שבעצמות המאציל שאין ערוך כלל לנשמות וגם לכל ע"ס דיצירה ועשי' שבא בשביל התהוות הנשמות לגבי אור עצמותו (כמשל גם הרצון לעשות שבטל בעצמות הרצון כו') ולא יצטרכו להזכירו כלל וכל זה בא מצד עצמות רוב חסדו שבעצמות המאציל ממש שלמעלה מכל ההשתלשלות דאבי"ע דוקא שלמעלה הרבה מגופו של אור חסד זה שנמשך מאל אב כו' כמובן ממשל הנ"ל וד"ל. וזהו ונזכיר שמך כו' שחוזר לעורר להיות בחי' הזכרון שהוא בחי' השרש ומקור בעצמות ממש לכל זה מלמעלה מכל עיקר ההשתלשלו' דאבי"ע שיאיר משם הארה תמידית שהוא בחי' הזכרון במשפיע ולא יהי' לו שכחה בדבר מצד שאין ערוך לו כו' כנ"ל. ולא יופסק אורו של זכרון זה מלהאיר מלמעל' מן ההשתלשלות שעי"ז יהי' ממילא תמידות אור השפע

עז, ב

מריש כל דרגין עד סוף כל כו' כנ"ל. ולא יופסק לעולם מצד השכחה כי עיקר ענין זכירה זאת הוא שיתעורר תמיד באור שפעו העצמי' מלמע' מן ההשתלשלו' דוקא והיינו ונזכיר שמך כאדם שמבקש שיזכור המלך תמיד בקשתו כנ"ל. וזהו מסיבת בחי' התקשרות העצמיות דנשמות בעצמות המאציל ממש שישראל עלו במח' שלפני הרצון להאציל כו' כידוע. אך הנה לפי"ז לא יתכן פשט המאמר שהוא מורה היפך זה ממש שהרי הפשוט בפי' ונזכיר שמך הוא להזכירנו דהיינו שאנחנו נזכירנו אשר שכח כבר ולא שיזכור מעצמו אלא הוא כבר שכח ע"כ נזכיר אותו כו'. ואמנם יש עוד פי' שני שהוא מתיישב לפי פשט המאמר הפשוט דנזכיר שמך קאי על שכחה העבר ולא על להבא כפי' דלעיל שמבקש שיזכור ולא ישכח להבא שא"כ לא הוה לי' למימר ונזכיר לשון הווה שתמיד נזכיר אחר שאנו מבקשים שיזכור מעצמו ולא ישכח כלל למה צריך לזכירה תמידית אלא פי' ונזכיר שצריך לזכירה שיזכירוהו בתמידות דוקא והיינו ונזכיר ל' הוה וקאי על העבר שכבר נשכח מאיתו וגם יוכל לשכוח תמיד ע"כ צריך להזכירו בתמידות כנ"ל וד"ל. ותחלה יש להבין מענין הזכרון שיזכירוהו מה ששכח דהנה עד"מ האדם ששכח איזה דבר מה יש בזה ב' סיבות האחד מצד ריחוק הערך להיות כי הדבר ההוא קטן בערך מאוד בעיניו ע"כ במעט רגע יוכל לשכוח עליו כמו שישכח אדם על חוט ושרוך נעלו או כמו על קש ותבן וצרורות שבחצירו וכה"ג וכמו"כ ישכח על ערך קטנות הבקשה ותינוק ואיש קטן כעני ונבזה וכה"ג והב' מצד ריחוק הזמן הגם שהדבר גדול וחשוב ותופס מקום או מצד האהבה רבה שאוהב לדבר עכ"ז ריבוי הזמן מאד יגרום השכחה שישכח בלבו על אותו הדבר לגמרי עד שכאשר יזכירוהו יהי' בעיניו כדבר חדש מאד כאלו לא הי' הדבר מעולם והוא מצד שנתרחק מאד מאותו הדבר מב' סיבות הנ"ל אם מפני ריחוק הערך או ריחוק הזמן שזה זמן רב שלא נזכר מעולם על אותו הדבר ונתיישן אצלו מאד עד שכשמזכירים אותו גם זכירה זו שנזכר מרחוק מאוד הוא אצלו שבדוחק גדול נזכר ולא ברור לו כ"כ משא"כ כשלא נשכח ונתרחק ממנו הדבר כל כך בקל יזכור זכרון גמור עליו כאלו מקרוב ראוהו כו'. ונמצא בחי' הזכרון אם בקירוב או בריחוק אינו אלא לפ"ע השכחה אם נשכח לגמרי מצד ריחוק העצום בב' מיני ערך ריחוק הנ"ל ריחוק הערך וריחוק הזמן ממילא הזכרון עליו ג"כ מרחוק מאוד לפי ערך ריחוק השכחה ממש. ואמנם עכ"פ עיקר הזכרון הוא מרחוק על היות שנזכר על הדבר שנתרחק מאד מאיתו וד"ל. והנמשל מזה יובן למעלה בבחי' זכרון שנזכיר שמך כו' להיות ידוע שכל ההשתלשלות דאבי"ע אין לו ערך כלל לגבי העצמות והוא בחי' ריחוק הערך מאוד וגם יש בזה ריחוק הזמן כי גם אם עלה ברצון להאציל כו' הרי זה כמו שעולה ברצון האדם לעשות דבר מה שאין

עז, ג

ערוך לו כו' שבריבוי המשך הזמן ישכח לגמרי כמו שישכח אדם כאשר מתעסק בעלמא שגם שהי' לו רצון ושכל בענין זה אבל הי' כמתעסק בלא פנימי' כלל כמ"ש במ"א. ולכך גם הזכירה על זה שיזכירוהו על כל ההשתלשלות נק' זכירה מרחוק מאוד לפי שנתרחק מאד מאיתו כל ההשתלשלות מצד ב' מיני ריחוק הללו כמבואר ממשל הנ"ל כשמזכירין לאדם דבר המרוחק מאיתו בב' מיני ריחוק הנ"ל וד"ל. וזהו ונזכיר שמך מלכנו לעוררו בזכרון על כל ההשתלשלות דאבי"ע להאיר להם בזכרון מרחוק עכ"פ שזהו כמו מחדש ממש כמובן ממשל הנ"ל ולולי הזכרון הזה שנזכיר אותו תמיד כבר הי' נשכח הדבר והי' נפסק לגמרי אור הארת שפעו הראשון שהי' לו במקור ההשתלשלות לגמרי רק ע"י שנזכירנו נתעורר בזכרון מרחוק תמיד על כל ההשתלשלות מחדש וד"ל. ונמצא פי' ונזכיר הזה הוא שנזכרנו על דבר שנשכח כבר ונתרחק מאתו והוא ענין הווה שנזכירנו תמיד שלא יתרחק הדבר בשכחה תמידית ולא על להבא בלבד כפי' דלעיל שיזכור מעצמו כנ"ל. אלא אדרבה להיפך שיהי' נזכר על דבר ששכח וגם מה שיפול בו שכחה וריחוק שלא ישכחנו אלא יזכור מצידנו הוא בא שנזכירנו ולא שיזכור מעצמו וד"ל: